| נשלח ב-9/6/2011 16:44 |
 |
| |
פרק מספרו החדש של הגר"ע שטיינזלץ על פרשת השבוע
מתוך הספר 'חיי עולם' מאת הרב שטיינזלץ.
קראו ותחי נפשכם....
במדבר פרשת במדבר עוסקת, בין השאר, בעבודת בני קהת. חלק חשוב מתיאור הפסוקים את עבודתם, הוא האזהרה לאהרן ולבניו להקפיד על כיסוי כלי המשכן לפני שבני קהת ניגשים לשאת אותם. בני קהת, למרות היותם בתפקיד הגדול של נושאי כלי הקודש, אינם רשאים לכסות אותם — ״אל תכריתו את שבט משפחת הקהתי מתוך הלוים. וזאת עשו להם, וחיו ולא ימותו בגשתם את קדֹש הקדֹשים: אהרן ובניו יבֹאו ושמו אותם איש איש על עבֹדתו ואל משאו. ולא יבֹאו לראות כבלע את הקֹדש ומתו״ (במדבר ד, יח–כ). בין שמדובר במיתה בידי שמים, ובין שמדובר במיתה בידי אדם, בין אם יש כאן חיוב, איסור או אזהרה — ברור שראיית ״בליעת הקודש״, לדידם של בני קהת, כרוכה בסכנת נפשות. על מנת לחדד את העניין, אקדים דבר שנראה פשוט: בני לוי בכלל, ובפרט בני קהת שמהם יוצאים הכהנים — אינם אנשים פשוטים; הם לא סתם בני אדם שהולכים כל בוקר למסחר שלהם או לעבודה שלהם. הם אנשים שמוקדשים לעבודת ה׳ — ״נתֻנים נתֻנים המה לי מתוך בני ישראל״ (במדבר ח, טז). אך למרות שזו משפחה גדולה בישראל, הם מוקדשים לעבודת הבורא והם אלה שאחראים על נשיאתם של כלי הקודש — אסור להם לראות ״כבלע את הקודש״. רק קבוצה קטנה של כהנים רשאית לכסות את הקודש, בעוד שכל אחד אחר שיבוא לעשות זאת מכניס את עצמו לסכנת נפשות.
שבירת הקודש כל מה שהיה קיים בבית המקדש, היה קיים גם במשכן. במקדש יש מזבח חיצון ומזבח פנימי, וגם במשכן היו שני מזבחות. במקדש יש קודש וקודש הקודשים, ורק למי שנמצא בדרגה מסוימת של קדושה וטהרה מותר להיכנס לשם — וכך גם במשכן. אך בכל זאת ישנו הבדל מהותי בין המשכן למקדש. במשכן, למרות קדושת קודש הקודשים, כאשר שומעים את החצוצרות — מזיזים את הכל. וכשמזיזים את הכל, אותו מקום שקודם לכן היה קודש הקודשים מפסיק להיות קודש הקודשים, ועכשיו כולם דורכים עליו. האנשים והנשים, הזבים והזבות, הנידות והיולדות — כולם עוברים ודורסים בו. זאת ועוד: בבית המקדש שום דבר לא זז במקומו; ארון הברית היה במקום מוצנע, סגור במסך, ולא כל אחד יכול להסתכל בו. במשכן, לעומת זאת, כאשר נשמעות החצוצרות וצריכים להמשיך הלאה — לוקחים את ארון הברית על הכתפיים, והולכים; את מזבח הקטורת, שמזים על קרנותיו רק אחת בשנה, לוקחים ארבעה לוויים גדולים וחזקים, וכך גם את המנורה ואת כל שאר כלי המקדש. עשר דקות קודם לכן, ארון הברית היה דבר שאסור לאף אחד להחזיק, אסור לנגוע במוטות שלו, ואפילו להביט בו אי אפשר, ועכשיו — אני לוקח אותו על הכתף, והולך. קודם זה היה מקום ששכינה שורה בו, ועכשיו לוקחים אותו על עגלות. בפרק ״הזורק״ (שבת צח, א) מדברים על כך, שהיו לוקחים את קרשי המשכן וזורקים אותם מעגלה לעגלה, או מושיטים אותם מעגלה לעגלה. עומדים שם הלוויים ומוציאים את הקרשים, כמו שמפרקים כל בניין אחר. המעבר ממצב בו המקום הזה הוא משכן, מקדש ה׳, למצב בו מפרקים אותו ומעבירים אותו למקום אחר, איננו מעבר פשוט, ואף יש בו סכנה. עיצומו של הקושי, השלב המסוכן ביותר, הוא כמובן בנקודת המעבר, ומשום כך כלי הקודש צריכים להיות מכוסים כאשר בני לוי באים לקחתם — ״לא יבאֹו לראות כבלע את הקדֹש ומתו״. רק הכהנים, שהם משרתי ה׳ ממש, ולא משרתי משרתים, נכנסים פנימה, ורק להם יש הכוח ואת הרשות לבא ו״לב לע״ את הקודש. לאנשים אחרים אין את הכוח ואין את הרשות לעשות זאת, ואף יש בכך סכנת נפשות עבורם. ללוי אסור לראות את הכהן ניגש, לוקח את חבילות הבד, וכורך בהן את הכלים; יש חשש שהוא לא יוכל לעמוד בקושי של הדבר, ולכן אסור לו להיות נוכח בשלב הזה. רק לאחר ששמים את הכיסויים על כלי הקודש, יכולים הלוויים לגשת ולשאת אותם.
פירוק הקודש כל זמן שאני עומד במרחק של כמה מחנות מהקודש, כל זמן שאני לא נוגע בו ולא מתעסק איתו, והוא עומד לו במקומו מונח כפי שהוא — אני יכול לראות את הקודש ולעמוד כלפיו ביראה. אך מה קורה כאשר אני צריך לפרק את הקודש? איך אדם עובר מהשלב בו הכל מקוּדש, לשלב בו צריכים לסחוב את הקודש על הכתף? בספר שמואל (שמואל א ו, יט) מסופר על אנשי בית שמש שהביטו בארון, ובעקבות כך פרצה מגיפה גדולה בעם, וחז״ל אומרים (סוטה לה, ב) שהמגיפה פרצה כיון שהם זלזלו בארון. אך מדוע? מאיפה בא הזלזול שלהם? כל זמן שארון הברית היה במשכן בשילה, איש לא העז לנגוע בו, ואפילו לפלשתים הייתה יראת כבוד כלפיו, עד שהם לא עמדו בכך יותר והחזירו אותו. אך כשאנשי בית שמש מסתכלים על הארון ואומרים לו (שם, וברש״י): ״מי הכעיסך כשכעסת [ומשום כך] לא הצלת את עצמך מן השבייה? ועתה מי פייסך שנתפייסת לבא מאליך?״ הם כביכול אומרים לו: ׳אתה קלקלת לנו את החלום, קלקלת לנו את העולם השלם שלנו, שיבשת את העולם הברור שלנו. עד עכשיו ידענו איפה כל דבר עומד, ואתה באת וקלקלת את סדר הדברים; כבר אי אפשר להתייחס אליך כמו קודם, אתה כבר לא אותו קודש׳. הקושי הוא לעמוד מול העובדה שאותו קודש שהזיזו מהלך יום או שלושה ימים, הוא אותו קודש שהיה מראשיתו; וכשם שהיה קודש בבית קודש הקודשים, כך הוא עדיין קודש גם כעת, וכך יהיה גם מחר, כשיוקם במקום חדש. איך אדם קולט את העניין הזה? איך אפשר לראות את כלי הקודש כשהם נלקחים ככה עוד פעם ועוד פעם? מסתבר, שלאו כל מוחא סביל דא. בפרשה זו יש לנו למעשה מעין הגדרה כללית, והיא שבאמת לא כל אחד מסוגל לשאת את זה. לא כל אחד יכול לעמוד בכך שמה שהיה קודש בטל מקדושתו, שדבר שאי אפשר היה לראותו, אי אפשר היה לנגוע בו או להתייחס אליו — הופך כעת להיות דבר שיד הלוויים ממשמשת בו.
מהותו של לימוד האמת היא, שהבעיה הזו היא לא רק בעיה של המשכן, אלא שייכת במהות גם לעולם של לימוד; לימוד בכלל, ובפרט לימוד גמרא. יש הבדל במהות בין מי שלומד קיצור שולחן ערוך, לבין מי שנקרא ״למדן״. על אדם שיודע בעל פה מסכת שלמה, אפשר באמת להגיד שהוא בקי במסכת; אבל על אדם שיכול לשאול שאלה חדשה ״שלא שערום אבותינו״, אדם שיכול להראות פירכא וקושיה, שאף על פי שכולם ראו את הדף הזה, הם מעולם לא העלו על הדעת שיש קושיה כזו, ואי אפשר עכשיו להבין לא את רש״י ולא את תוספות — עליו אומרים שהוא ״למדן עצום״. מדוע, מה הוא בעצם עשה? הוא הרי לקח דבר שלם — וקלקל אותו! הוא לקח איזה עניין שידעתי בבהירות, ושבר אותו — אז למה הוא נקרא למדן? מהי המעלה בזה? כשאני יושב ולומד דף גמרא עם רש״י, תוספות ועם עוד ראשונים — אני בעצם תמה מה הם עושים עם הדף שלי. היה לי דף גמרא חלק ופשוט, והם קורעים אותו לחתיכות! והתפיסה היא שכל המרבה בעניין הזה, כל מי ששואל שאלות יותר חזקות ויותר חריפות — הרי זה משובח. כמעט לכל אחד יש איזשהו חשק לשבת ולהרוס, או לעשות ליצנות ממשהו, ויש גם אנשים עם כישרון כזה של הריסה. אפשר לראות זאת במיוחד כשמסתכלים איך נראים חלונות של בתי ספר. תמיד יש לאדם פקפוקים האם להרוס או לא להרוס דבר מסוים, אבל כשהוא יודע שהוא עושה הריסה של מצווה, ומותר לו ליהנות ממנה, אז הוא עושה אותה בלב שלם. וכשם שיש יצר הרע כזה בגשמיות, כך יש יצר הרע כזה ברוחניות: אני לוקח איזה דבר, ואומרים לי: ׳תעשה על זה בקורת׳ — אז אני קורע אותו לחתיכות. וכך הולך בעצם לימוד תורה: אני מראה שתנא קמא לא הבין את תנא בתרא, ותנא בתרא לא יודע מה שתנא קמא מדבר. הייתה תקופה, כאשר שיטת ה״חילוקים״ הייתה נפוצה, שדרך הלימוד הייתה להראות אך המקשן והתרצן לא הבינו אחד את השני. התרצן לא הבין את המקשן, המקשן לא הבין את התרצן, ושניהם לא הבינו את המשנה. וככה היו בונים את סוגיות הגמרא. ולמעשה, דרגתו של אדם בלימוד לא נמדדת בשאלה אם הוא מרבה בלימוד והאם הוא יודע פחות או יותר, כמו שנמדדת ביכלתו לפרק את הגמרא לגורמים הכי קטנים שלה, כדי לבנות הכל מחדש. לימוד גמרא ולימוד תורה בכלל, בכל דרגה שהיא, הוא במהותו לימוד שכל כולו סתירה. בעצם מי שכוח השבירה שלו יותר חזק, יכול ללמוד יותר לעומק. אם אדם לומד רק קיצור שולחן ערוך, הוא יודע מה שכתוב בספר, וככה זה: זאת האמת ואין בלתה. אבל מה קורה כאשר הוא מתחיל ללמוד גמרא או ארבעה טורים? מה קורה כאשר הוא לומד שולחן ערוך עם כל המפרשים? מתברר, שכל מה שפשוט בקיצור שלחן ערוך — הוא בכלל לא פשוט: יש אומרים, ויש אומרים ויש אומרים. אם מישהו היה אוסף את כל ה״יש אומרים״, היה מתברר, שאין כמעט דבר שאין עליו כמה וכמה יש אומרים, ולא מדובר רק על חילוקים קטנים — יש דברים שהולכים מן הקצה אל הקצה ממש. כמו, למשל חילוק המנהגים בין מנהג ספרד, מנהג אשכנז ומנהג ספרדים, בשאלה האם בספירת העומר מונים קודם את השבועות או קודם את הימים. בקיצור שולחן ערוך הדברים הללו כתובים בצורה מאוד פשוטה, הוא כותב מה צריך לעשות, מה קורה בכל מקרה של טעות, וזה הכל. ״עולם ברור ראיתי״, ובעולם הזה אני יודע מה אסור ומה מותר, מה ראוי ומה אינו ראוי. אולם ככל שאני נכנס יותר לעומק הלימוד, אני סותר ומפרק יותר. היו מספרים מעשה בבחור חדש, שבא לאחת הישיבות בדורות עברו, ושמע את השיעורים של ראש הישיבה. ראש הישיבה היה לוקח איזה רש״י, והיה אומר: ׳אני לא מבין את רש״י!׳ והסביר למה הוא תמוה. אחר כך היה ניגש לתוספות ואומר שהוא לא מבין את התוספות, אחר כך ניגש לגמרא ואומר שהוא לא מבין את הגמרא, וכך הלאה, כדרך הלימוד. אחרי זמן, הבחור כותב הביתה: ׳ברוך ה׳, אני כבר לא מבין עשרה דפי גמרא׳. בזמן שבן אדם נכנס ללימוד, הוא חושב שהוא יודע הכל, או כמעט הכל, והוא צריך רק פה ושם להשלים איזה חור או שניים. כשהאדם נכנס יותר לתוך הסוגיה, אם הוא באמת נכנס ללימוד, הוא מגלה שהוא לא מבין לא רש״י, לא תוספות, לא גמרא, לא ראשונים, לא אחרונים, וככל שהוא נכנס יותר הוא מבין פחות. מדוע? מפני שהוא מגלה יותר שאלות, יותר תמיהות, וזה הולך ומצטבר, הולך וגדל, עד שזה נעשה עניין גדול. לימוד תורה הוא למעשה מין שדה קרב כזה, שבו אני לוקח גמרא, קוצץ אותה לחתיכות, ועושה ממנה עפר ואפר. אני לוקח חתיכה של הלכה, שאני יודע בדיוק איך לעשות אותה בפועל, ומתחיל להראות איך שהיא בנויה על פשרות; בין הש״ך והט״ז או בין רבא לרבה. זה לא עניין של חידוד המוח, שאני מחפש בעיות סתם; הבעיות האלה באמת רובצות בכל מקום ובכל עניין שבלימוד. וכל זה מבלי לדבר על אדם העוסק בענייני אמונה, שזה הרבה יותר מסובך. כשמסבירים לילדים, שיושב מישהו בשמים עם זקן גדול וארוך, מקל ביד אחד וסוכרייה ביד שנייה, אולי העולם הוא לא עולם חכם, אבל הוא עולם ברור. אחרי שבן אדם מתחיל ללמוד, וככל שהוא לומד יותר, העולם לא נהיה יותר פשוט ולא יותר חלק. להפך: במובן מסוים הוא נעשה יותר ויותר מסובך, יותר ויותר מורכב. פירושו של דבר הוא, שיש תהליך גדול ושלם בזמן הלימוד, והוא תהליך של שבירת הדברים.
דרגות דרגות כפי שרואים בפרשה, לא כל אדם יכול לשאת את התהליך של פירוק הקודש, ויש בכך דרגות שונות: בקרשי המשכן כל איש טהור יכול לנגוע, אך את הפירוק ואת ההרכבה, את הנשיאה ואת הסחיבה — אני לא נותן לבני ישראל. להם אין שום עסק עם השינוי והם לא נוגעים במקדש המפורק, בשבילם יש רק משכן שלם. לאדם מישראל מותר לבוא למקדש, וכשמישהו רצה לאכול בשר, הוא הביא אותו לחצר המשכן כדי לזבוח אותו, אבל כשבאים לפרק, לשאת או לבנות את המשכן, אומרים לו: ׳אתה לא שייך לעבודה הזו, בשבילך המשכן הוא משכן שלם׳. גם בסדר ההילוך במדבר רואים את הנקודה הזו. בין שהיו מהלכים כקורה ובין שהיו מהלכים כתיבה (ירושלמי עירובין ה, א) — המשכן תמיד היה באמצע, מוקף במחנה הלוויים, שגם אצלם, בין המשפחות השונות, יש דרגות: יש מי שמותר לו לטלטל את הקרש החיצון, ויש מי שמותר לו להיכנס פנימה; יש את אלה שמטפלים בקלעי החצר, יש את אלה שמטפלים בקרשים ובאדנים, ויש כאלה שמותר להם לטלטל אפילו את כלי הקודש. אבל גם אלה שמטלטלים את כלי הקודש, לא יכולים להגיע אליהם ולכסות אותם. הלוי אמנם יודע מה הוא לוקח, אבל הוא לא רואה אותם עין בעין. וכך גם בענייני לימוד תורה. יש מי שיכול לשאול קושיה ממין אחד, ואחר שיכול לשאול שאלה יותר פנימית. לפעמים אפשר לומר לאדם מסוים: ׳תראה רבי יהודי, אתה באמת לוי, אתה צורבא מרבנן, או צורבא דצורבא דרבנן, אבל שאלות כאלה אל תשאל, מפני שאתה לא תעמוד בפירוק הקודש ובהרכבתו מחדש לאחר מכן׳. ומשום כך אדם צריך לאמוד את עצמו באיזו דרגה הוא נמצא. מישהו פעם אמר, שלשם יראת שמים צריך היה ללמוד את המורה נבוכים מהסוף להתחלה דווקא, להתחיל בתירוצים ולגמור בקושיות, מפני שלפעמים אנשים מתחילים בקושיות, ואין להם כוח להמשיך, אז הם נשארים שמה ולעולם לא יוצאים מהן. יש דברים שאני דורש מכל אחד. אפילו לילד שיושב ולומד צריך לומר: ׳תשאל שאלות וקושיות׳, מפני שאני רוצה שהוא יבין. אולם החלוקה היא בסוג השאלות. יש כאלה שיכולים לשאול רק שאלה פשוטה מאוד, וצריך להסביר להם הסבר פשוט, אלו הם בבחינת ״״אל תגעו במשיחי״ — אלו תינוקות של בית רבן״ (שבת קיט, ב), ויש מי שיכול לשבת ולפרק עניין יותר פנימי. הבעיה של בן ישראל איננה בכך שיש לו קושי לגשת פנימה ולפרק ולשבור, אלא שלא תמיד הוא יוכל להקים מחדש את המשכן.
סותר על מנת לבנות מה קורה לאחר זמן, כשאני רוצה לשים את הקודש במקום אחר? איך פתאום המקום הזה נהיה לקודש והמקום הזה לקודש הקודשים? איזה אדם יכול לראות את כל הקושיות ואת כל הפירכות ואת כל הסתירות, ואחרי הכל להתייחס לעניין באימה וביראה ברתת ובזיע? זוהי מדרגה לא קלה. זו בעיה של לימוד תורה, זו בעיה של אמונה, וזו בעיה של עצם היהדות בכל אופן של עומק: איך יחד עם זה שאני מקשה ומפרק, שאני סותר ובונה, אני עדיין נמצא בקודש ומרגיש בקודש. רק אלה שיכולים לעמוד בכך יכולים להיכנס אל הקודש פנימה ולפרק אותו, כמו בני אהרן הכהנים. מדוע הם יכולים לראות ״כבלע את הקודש״ בכל פעם? מפני שרק אהרן יכול להיות במדרגה כזאת, שאחרי השבירה הוא עדיין שלם. על אדם כזה אומר הפסוק (תהלים יח, כו–כז): ״עם גבר תמים תִתַּמם… ועם עיקש תתפתל״. אדם שיכול להיות מצד אחד תמים, ומצד אחר פתלתלֹ. במדרשים (כלה רבתי ג) מתואר איך אהרן היה עושה שלום בין שני אנשים: הוא היה הולך לשני אנשים שהתקוטטו, בין אם זה איש ואשתו או אדם וחברו, ובמצח נחושה משקר לשניהם. הולך לאחד ואומר לו: ׳פלוני חברך עכשיו בוכה בדמעות שליש׳, והיה הולך לשני ומספר לו את אותו הדבר, ואחר כך היו נפגשים באהבה ואחווה. אהרן יכול היה להיות ״עם עיקש תתפתל״, ולמרות זאת להישאר איש תם, ״מלאך ה׳ צבאות״, כפי שנאמר (מלאכי ב, ז) על הכהן. עניינו של הכהן הוא, שמצד אחד הוא יכול לכסות את הקודש, ואחרי זה הוא עדיין מפחד לגשת אל המזבח. אהרן מפחד, ״כי מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי, נאֻם ה׳״ (ירמיה ל, כא), ולכן הוא זה שמותר לו לכסות את הקודש, לטפל בכלים ולהזיז אותם. יש מי שמותר לו רק לראות, יש מי שמותר לו לסתור וכך הלאה, פנימה ופנימה. אך למי מותר באמת לראות איך לוקחים את תמצית הקודש, עד ארון הברית? רק לזה שהוא משרת ה׳ בשלמות, עבד א־לוהינו, שאין לו שום דבר אחר אלא עבודת ה׳. לא לזה הנכלל ב״נִלוים על ה׳ לשרתו״ (ישעיהו נו, ו), אלא לזה שעושה עבודת פנים ועבודת חשאי. לאדם כזה, שכולו עובד ה׳ בכל צדדיו, מותר להיכנס ולבלע את הקודש. יכול להיות שמי ששבר את המשכן יוכל להקים אותו מחדש, אבל לא בתורת משכן. ומשום כך יש שאלות שלא לכל אחד מותר לשאול; לא מפני שאין להן תשובה, אלא משום שאחרי שהתלבטתי בעניין, אני כבר לא אבנה את המקדש על מכונו כפי שהוא צריך להיבנות, ואז אדם עלול להישאר בחלל הריק. להבדיל בכמה וכמה הבדלות, יש דוגמה לדבר דומה בהלכות עבודה זרה. בשביל שגוי יבטל עבודה זרה, מספיק שהוא יירק בפניה, יזרוק בה דבר, או יקטע לה אצבע. ההנחה היא שאחרי כל זאת, הוא לעולם לא יחזור אליה. אבל ישראל לא יכול לבטל עבודה זרה; מה שהוא לא יעשה, היא תמיד תישאר עבודה זרה. בסופו של דבר, המשכן לא נודד סתם כשמפרקים אותו; נדודיו מוליכים אותו במסלול מסוים. המשכן מתפרק ונבנה כדי להגיע לבית עולמים, כדי להגיע ל״מכון לשבתך פעלת״ (שמות טו, יז). הדרך לשם לוקחת כמה מאות שנים והיא לא פשוטה, ומאוד עקלקלה — אבל רק כך הוא יכול להתקדם, ומשום כך סתירה זו של המשכן היא בעצם לצורך בניין. גם בקושיה ובתרוץ, גם בקלעי החצר, גם באדנים וגם בארון הברית זוהי הדרך — דבר נעקר ממקומו על מנת להיבנות טוב יותר במקום חדש. יש אמנם מצוות לא־תעשה של ״ונתצתם את מזבחתם… לא תעשון כן לה׳ א־לֹהיכם״ (דברים יב, ג–ד). אך את המשכן, את הקודש, אנו מצווים לפרק פעם ועוד פעם, כדי לבנות אותו במקום אחר. הסתירה הזו היא תמיד ״על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו״ (במדבר ט, כ) — והיא תמיד על מנת לבנות, כפי שכתוב (נדרים מ, א): ״סתירת זקנים בניין״ — וכך המשכן מתקדם הלאה והלאה, הולך אל המקום הנבחר, הולך ומתקדם אל בית עולמים.
תוקן עימוד הדף למען נוחות הקריאה
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 09/06/2011 17:35:49
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2011 16:55 |
|
| |
"למשל חילוק המנהגים בין מנהג ספרד, מנהג אשכנז ומנהג ספרדים, בשאלה האם בספירת העומר מונים קודם את
השבועות או קודם את הימים."
לא זכור לי חילוק כזה.
היכן במורה נבוכים יש תרוצים אחר הקושיות?
ונשאלת שאלה יותר בסיסית, האם הפירוש של הרב שטיינזלץ לש"ס נכתב כדי למנוע ממי שאינו ראוי את השאלות?
|
|
|
|
| נשלח ב-9/6/2011 19:04 |
|
| |
שפע
ברוך הבא אל הפורום!
באת ושפע בידיך.
דברי הרב שטיינזלץ תמיד מחכימים. ותמיד כתובים ברור ויפה.
כמדומה שיש כאן שני נושאים מרכזיים:
א. פירוק המשכן, מה היו החששות ומדוע הוגבל הטיפול בו לכהנים וללויים בנסיבות מסויימות מאד.
ב. הנושא הכללי של פירוק חבילות של הלכה ואמונה, תכניים תורניים, האם הצגת קושיות היא בגדר פירוק מסוכן.
***
א. קדושה: מציאות או התייחסות אנושית
לגבי התחום הראשון, יש לי להעיר כך: הרב שטייזנלץ סבור (לפי האמור כאן, אבל הוא אדם חכם מאד, אז יתכן שגם זה נאמר עבור הצרכנים של המאמר) שהסיכון בראית הקודש הוא אמיתי. כלומר, הקודש הוא דבר קיים. זו לא שאלה של הגדרה ושל התייחסות אלא זו מציאות, שאמנם לא נמצאת במישור הניתן למדידה של מכשירים אלקטרוניים, אבל הוא קיים ועוד איך, והא ראיה, שהמזלזלים בו יכולים להענש במיתה, כמעשה עוזא שנגע בקודש ומת.
אולם ניתן לפרש זאת אחרת. הקדושה היא במחשבתנו ותחושתנו, ויש הבדל בין מציאות של עגלות, שולחנות ואלקטרונים לבין המציאות של ה"קודש" שהוא רק בתודעתנו. (ומדוע מת עוזא? מפני שה' העניש אותו, אבל לא היתה זו תולדה של המגע לבדו, כפי שהנוגע במכשיר שיש בו קצר חשמלי מסכן את חייו).
יש כאן שתי גישות לישים התורניים וההלכתיים. האם הם מתארים מציאות או התייחסות אנושית. וכבר העמיד על כך פרופסור יוחנן סילמן במאמר מפתח בשאלת המעמד האונטולוגי של ישים אלו.
***
ב. לימוד וסכנותיו
הנושא השני נוגע במיוחד לפורום ולבאיו. אנו במיוחד מנתחים הנחות יסוד שעליהן בנויה התייחסותנו לתורה, למצוות, לנותן התורה.
האם פירוק, אפילו של סוגיה או של הלכה או ההיסטוריה שלה, עלול להזיק?
אולי זה תלוי מי עושה זאת ובפני מי זה נעשה. כאשר אדם יודע (ומאמין) שהתורה מחייבת אותו ללמוד ולבדוק, וכי הערעור והקושיה הם חלק ממצוות לימוד תורה, אזי "פירוק" ו"ביקורת" אינם הרס אלא בניה חדשה. סותר על מנת לבנות.
וכמובן יש להאריך.
***
אם תוכל להביא עוד מדברי הרב שטיינזלץ, אשמח מאד מאד. הספר עולה כ-150 שקלים! קצת יקר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2011 01:21 |
|
| |
חכם מיימוני, אני מוכרח לומר לך שאני המום ממה שכתבת:
"הרב שטייזנלץ סבור (לפי האמור כאן, אבל הוא אדם חכם מאד, אז יתכן שגם זה נאמר עבור הצרכנים של המאמר) שהסיכון בראית הקודש הוא אמיתי." מה עניין השקפת עולם זו לחוסר חכמה? מה בכלל הקשר? יתר חכמה מביאה בהכרח לראיית מושג הקודש כבלתי ממשי? אולי לא הבנתי נכון ואת החכמה אתה רואה ביכולת לומר מה שאינו מתכוון לו? מכל מקום, אתה דן אותו ל"כף זכות" על כך אינו חושב ברצינות שהקודש ממשי. וכל זאת למה? אני דווקא יכול לחשוב על מניעים נפשיים שליליים (=יצר הרע) שהם המטים את האדם להשתכנע שהקודש אינו ממשי, על כל פנים לרוב מי שחושב כך (למשל- גאווה של מה שאיני רואה אינו קיים, או גאווה שהאלוהות אינה כ"כ חזקה, או שלמרות שהמנגינה הכללית היא כן כזאת הנה אני חושב הפוך כנגד הפשטות וכגד ההמון הנבער, ועוד ועוד). ובאותו עניין: שמיני-נדב ואביהוא- הרב אורי שרקי מעשה נדב ואביהוא נתפס כחטא. אבל לא מצאנו בשום מקום שהכתוב יקרא למעשה בשם של גנאי, אדרבה, נאמר בפרשת אחרי מות "בקרבתם לפני ה' ". הגדיל לעשות משה רבינו בדבריו הקצרים לאהרון "בקרובי אקדש", ופירש רש"י "עכשיו יודע אני שהם גדולים ממני וממך", ובודאי לא הוציא משה רבינו מפיו ניחומים של הבל. גם הביטוי "אש זרה" אינו מורה בהכרח על איסור אלא על כך שהם לא נצטוו להקריבה. יש להבין שהמיוחד בהתנהגותם של אותם צדיקים היתה שהיא היתה ראויה להם בלבד והיתה נצרכת פעם אחת בלבד בהסטוריה על מנת להראות בגלוי שהשכינה שורה במקדש באופן ממשי ולא רק כמשל. משום כך היו מוכנים למסור את נפשם כדי להודיע ששכינה שורה בישראל. מכאן ואילך, הידיעה הושגה: "על פני כל העם אכבד" ואין יותר צורך בהקרבה זו, וממילא הפכה להיות אסורה עלינו לדורות עולם: "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2011 07:51 |
|
| |
שלמה היקר
יש כמה אפשרויות.
א. אפשר שאני טועה.
ב. אפשר שלא בארתי עצמי יפה.
ויש עוד אפשרות שלישית.
אכן אתה צודק. יש אצלי כאן הנחת יסוד שהיא ממש חצופה. לאמור: ככל שאדם חכם יותר, כך הוא יהיה יותר מסוגל להבין שקדושה אינה מציאות אלא התייחסות.
ועל סמך מה אני מדרג את ההבנה האנושית בין חכמים שמבינים שקדושה אינה אלא הסכמית או התייחסותית בעוד שתפיסה "מציאותית" היא נחלת אלו שהם פחות חכמים ויותר פרימיטיבים?
ובוודאי שהגישה המציאותית רווחת אצל חכמים רבים בתולדות עמנו, ומן הסתם היא נפוצה יותר?
ולו יהיה שאפשר לשייך את התפיסה ההתייחסותית לרמב"ם, האם זה הופך אותה לנכונה יותר? מן הראוי היה לי להיזהר בלשוני.
הטעם לחריצת הכרעה החלטית זו שלי, אני משער, הוא משום שני גורמים.
א. אני באמת סבור שאני צודק. אני באמת סבור שהקדושה אינה במציאות. אני נומינליסט. אני סבור שהעולם עשוי מפרוטונים ואלקטרונים, וממעט ככל האפשר לאכלס אותו בישים מסוגים אחרים. כיון שהדבר ברור לי, אני עלול לשכוח או להתעלם מכך שיש עמדות אחרות ואוחזים בהן חכמים.
הטעם השני יש בו ללמד עלי, אני מקוה, זכות. דברי שלי לא נאמרו אלא בהמשך לדברי המצוטט.
ב. כיון שהכותב, הרב שטיינזלץ, יצא מעמדה מציאותית, (או לפחות עמדה כזו עומדת בבסיס מה שכתב) ולא הזכיר שיש עמדה התייחסותית, באו דברי כהשלמה. ראו נא ראו. אע"פ שהרב שטייזלץ חכם גדול הוא, כאן לא רצה ולא הזכיר שדבריו אינם מוכרחים. אז הנה, אני מוסיף עליהם, שאפשר גם באופן נומינליסטי יותר, בלי להניח ישויות חדשות. כיון שהקורא יראה תחילה את דבריו ואחר כך את דברי, מרשה אני לעצמי להציג צד אחד בלבד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2011 08:11 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | שפע
ברוך הבא אל הפורום!
באת ושפע בידיך.
דברי הרב שטיינזלץ תמיד מחכימים. ותמיד כתובים ברור ויפה.
כמדומה שיש כאן שני נושאים מרכזיים:
א. פירוק המשכן, מה היו החששות ומדוע הוגבל הטיפול בו לכהנים וללויים בנסיבות מסויימות מאד.
ב. הנושא הכללי של פירוק חבילות של הלכה ואמונה, תכניים תורניים, האם הצגת קושיות היא בגדר פירוק מסוכן.
***
א. קדושה: מציאות או התייחסות אנושית
לגבי התחום הראשון, יש לי להעיר כך: הרב שטייזנלץ סבור (לפי האמור כאן, אבל הוא אדם חכם מאד, אז יתכן שגם זה נאמר עבור הצרכנים של המאמר) שהסיכון בראית הקודש הוא אמיתי. כלומר, הקודש הוא דבר קיים. זו לא שאלה של הגדרה ושל התייחסות אלא זו מציאות, שאמנם לא נמצאת במישור הניתן למדידה של מכשירים אלקטרוניים, אבל הוא קיים ועוד איך, והא ראיה, שהמזלזלים בו יכולים להענש במיתה, כמעשה עוזא שנגע בקודש ומת.
אולם ניתן לפרש זאת אחרת. הקדושה היא במחשבתנו ותחושתנו, ויש הבדל בין מציאות של עגלות, שולחנות ואלקטרונים לבין המציאות של ה"קודש" שהוא רק בתודעתנו. (ומדוע מת עוזא? מפני שה' העניש אותו, אבל לא היתה זו תולדה של המגע לבדו, כפי שהנוגע במכשיר שיש בו קצר חשמלי מסכן את חייו).
יש כאן שתי גישות לישים התורניים וההלכתיים. האם הם מתארים מציאות או התייחסות אנושית. וכבר העמיד על כך פרופסור יוחנן סילמן במאמר מפתח בשאלת המעמד האונטולוגי של ישים אלו.
***
ב. לימוד וסכנותיו
הנושא השני נוגע במיוחד לפורום ולבאיו. אנו במיוחד מנתחים הנחות יסוד שעליהן בנויה התייחסותנו לתורה, למצוות, לנותן התורה.
האם פירוק, אפילו של סוגיה או של הלכה או ההיסטוריה שלה, עלול להזיק?
אולי זה תלוי מי עושה זאת ובפני מי זה נעשה. כאשר אדם יודע (ומאמין) שהתורה מחייבת אותו ללמוד ולבדוק, וכי הערעור והקושיה הם חלק ממצוות לימוד תורה, אזי "פירוק" ו"ביקורת" אינם הרס אלא בניה חדשה. סותר על מנת לבנות.
וכמובן יש להאריך.
***
אם תוכל להביא עוד מדברי הרב שטיינזלץ, אשמח מאד מאד. הספר עולה כ-150 שקלים! קצת יקר. |
|
תוקן על ידי Shefa ב- 10/06/2011 08:12:37
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2011 08:17 |
|
| |
הספר יצא בהוצאת קורן ואכן הוא יקר מאוד. .. אבל אפשר לקנות אותו גם באתר של הגר"ע שטיינזלץ בהנחה משמעותית.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2011 09:53 |
|
| |
שלמה אמנם יתכן שזו גאוה לומר שמה איני רואה אינו קיים מנגד – אולי גאווה גדולה יותר היא להכריז שרק אני רואה את מה שאחרים אינם רואים. ואם אף אחד לא ראה – מנין שיש?
ולמה החשיבות הגדולה שמייחסים להיותם בפועל של רעיונות ערטילאיים?
ואני מניח שאתה מכיר את דברי המשך חכמה המפורסמים על שבירת הלוחות
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/6/2011 09:58 |
|
| |
שלמה
אין מיתה בלא חטא ואין ייסורים בלא עוון.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2023 09:38 |
|
| |
הארץ בלוגים | חופשי ברוח האיש שהפך את התלמוד מפתוח ל(כמעט) סגור הרב עדין שטיינזלץ הלך בדרך יומרנית אך לא הותיר שורה בלתי מפורשת ובלתי מתורגמת. התלמוד הוא ספר אנטי-מיליטריסטי ולכן מפעל ההנגשה שלו הוא גם אמירה פוליטית שתסייע להרחקת הפאשיזם
הרב עדין שטיינזלץ מדליק מקטרת הרב עדין שטיינזלץצילום: אלכס ליבק אורי וייס אורי וייס
13 באוגוסט 2020 לי, כמו לרבים אחרים, יש חוב עצום כלפי הרב עדין שטיינזלץ: במשך שנים למדתי תלמוד תוך היעזרות בספריו, ועד היום, כשאני רוצה לעבור על סוגיה במהירות, אני פונה לכתביו. המפעל הפרשני-תרגומי של שטיינזלץ לגמרא הוא יומרני מאוד, אך לא הותיר שורת תלמוד בלתי מפורשת ובלתי מתורגמת. כל הרוצה לפענח שורת תלמוד, יכול לפנות לספריו ולראות כיצד הוא הבין אותה.
זו גם הביקורת על שטיינזלץ מצדו של הרב שך, מנהיגו הגדול של הציבור החרדי הליטאי. הרב שך האשים את הרב שטיינזלץ בכך שהוא נוטל את הקדושה מהגמרא. בלשון יותר אקדמית, הוא הפך את התלמוד מטקסט פתוח לטקסט הרבה יותר סגור. התלמוד הוא קודם כל ספר של מחלוקות, שיחות, ליתר דיוק - סטנוגרמה של שיחות. בכך, כפי שהצביע הפילוסוף יוסף אגסי, הוא שונה מספרי הדיאלוג היווניים. מה שמסקרן בתלמוד, בעיני, הוא שלא זו בלבד שזו סטנגורמה של שיחות, הטקסט כתוב כך שאין במחלוקת איזה חכם נישא על יתר החכמים והקורא מצופה לאמץ את דעתו.
אחד אומר - כולם עושים? ממש לא אצל שטיינזלץ הרב עדין שטיינזלץ היה יחיד בדור עם מותו של הרב עדין שטיינזלץ | בעל הבית דוחק גם במחלוקות קדומות בין חכמים לחכם בודד, התלמוד הופך למחלוקת שיוויונית. הקורא אינו מצופה להאמין שאלוהים מדבר מגרונו של אחד מחכמי התלמוד. התלמוד מסיר את הקסם מסופריו ולמעשה גם ״מורד״ בעורך המשנה, כשהוא שולה משניות שהודרו מן הקאנון. כלומר, הוא פותח את הדיון שעורך המשנה בא לסגור. בכך, הוא מאפשר לאדם בן המאה ה-21 להיכנס לתוך שיחה עתיקה ולהמשיך בשיחה. לאורך הדורות באו פרשנים שונים ועשו זאת. הם כתבו תוספות/ הערות לתלמוד ולמעשה המשיכו אותו. אחת הטכניקות בתלמוד היא להגיד: רגע, על מה בכלל המחלוקת? במה אנו עוסקים? ואז להציע פרשנות חתרנית.
למפעלו של הרב שטיינזלץ יש שני שלבים: תחילה הוא החליף את הדף התלמודי, ניקד ופיסק אותו, חילקו לפסקאות והדפיס את פירושו בצד אחד כשפירוש רש״י בצד אחר. בכך הציע למעשה עיבוד לתלמוד. לאחר מכן, הוא הציע מהדורה שבה פירושיו מופיעים כבר לצד הדף המסורתי. לאמור, לצד הטקסט המתווך מופיע גם הטקסט המקורי. זהו שינוי טכני קטן או גדול: האם להחליף את הלימוד מהדף המקובל (מהדורת בית הדפוס ראם) לדף שטיינזלץ? או ללמוד את הדף המקובל תוך הסתייעות בשטיינזלץ, מה שמשפר את היכולת להבין את התלמוד בניגוד להבנתו של הרב?
המחלקות הזו היא עמוקה ביהדות. במפעל של שטיינזלץ, בפרט בשינוי צורת הדף, יש קצת מן היומרה של מפעל הרמב״ם, בו ביקש לכתוב את "משנה תורה" כתחליף לכל התורה שבעל פה. וכך כתב הרמב״ם בהקדמה למשנה תורה: ״כללו של דבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל; אלא יהיה חיבור זה מקבץ לתורה שבעל פה כולה, עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן, שחיברו אחר התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה - לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם״. המעירים על הרמב״ם תוקפים אותו לפעמים על כך שהוא פוסק בניגוד לתלמוד. הם צודקים. הוא מצדו כמעט אף פעם לא הכיר בכך.
הגאון מווילנה (הגר"א) יצא נגד מהפכת "משנה תורה" בפסיקה לפי התלמוד, אפילו בניגוד לדעת ספרות ההלכה. "החזון איש" (הרב אברהם ישעיהו קרליץ) כתב שהגר"א פסק מאות פעמים בניגוד לדעת "שולחן ערוך". כשישעיהו לייבוביץ׳ הטעים את כוחם ההלכתי של חכמים, הוא ציטט את הגר"א שהפירוש לפיו עין תחת עין פירושו תשלום ממון הוא בגדר "הלכה עוקרת מקרא״. יתר על כן: "כן ברובה של פרשה זו (פרשת משפטים) וכן בכמה פרשיות שבתורה". ליבוביץ׳ הוסיף כי הגאון מווילנה קבע כאן כלל אמוני גדול: "וזו מגדולת תורתנו שבעל-פה, שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם".
על המתח שבין אלה המבקשים להשאיר את הדיון ביהדות פתוח לבין אלה שרוצים לסגור אותו מסיבות שונות (לעתים תוך הסבר שהם באים להתמודד עם התמעטות ידיעת התלמוד) ביקש הרב שטיינזלץ לשמש כמתווך ומסייע. הוא טען שדווקא בכך הוא מאפשר להתגבר על מכשולים טכניים ולהתחיל בוויכוח. הרב שך, לעומתו, רצה לשמור על הטקסט התלמודי בלתי מעובד. יש לומר ששטיינזלץ היה אדם שתמך במחלוקות. הוא הטעים בצדק את העליונות האינטלקטואלית של לימוד התלמוד על לימוד המקרא, בכך שהמקרא מציג דעה אחת ואילו התלמוד מציג לפחות שתיים.
יש עוד ביקורות רבות על שטיינזלץ ואתייחס אליהן בקצרה: האחת היא שהוא אינו מתייחס אל התלמוד משל ניתן בהר סיני, אלא כטקסט שהתפתח בתקופה מאוחרת יותר. "חתימת התנ"ך שהיא פעולה אחת של אנשי כנסת הגדולה הריהי ממילא התחלת שלטונה של התורה שבעל פה ופיתוחה", אמר. בנוסף לכך, ספרי ההרצאות שלו מציגים את המחלוקות בין התנאים ככאלה המשקפות הבדלים פסיכולוגיים ונטען כלפיו שלא התייחס בחרדת קודש לחכמי המשנה ואף לא לדמויות התנ"כיות. היו רבנים חרדים שראו בשטיינזלץ כממשיך המשכילים, בעוד הוא השיבם שהמשכילים יצאו דווקא מקרב מי שלמדו בשיטה המסורתית. כך או אחרת, קצפה של האורתודוקסיה יצא עליו עד כדי פסיקות האוסרות להחזיק בספריו.
לצד היותו גאון, ידען ומהפכן חובב מחלוקות, הרב שטיינזלץ נמנע מלהתבטא בעניינים פוליטיים. מתוקף היותו חסיד חב״ד הוא היה "חסום", ולכן האומץ הפוליטי שלו היה מוגבל. "יש לי דעות לגבי הרבה מאוד דברים, כולל פוליטיקה", נהג לומר בחיוך, "ואני מדבר עליהן עם אנשים שלא מצטטים אותי". הוא בוודאי ידע שבשתיקתו הוא נמנע מקיום מצוות מחאה. הוא הנגיש את התלמוד להווה של היהודים, אבל לא תרם במישרין לשיח על בעיות אלה.
ובכל זאת, אני מוצא במפעלו של שטיינזלץ גם תרומה פוליטית. החזרת התלמוד אל ארון הספרים של הישראלים, לרבות הדתיים-לאומיים, תסייע מאוד להרחקת הפאשיזם. התלמוד הוא ספר אנטי-מיליטריסטי. מבחינתו, זה לא ש״הרוצה בשלום ייכון למלחמה״, אלא ״תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם״.
אורי וייס אורי וייס | חופשי ברוח אורי וייס הוא משפטן, כלכלן ומשורר. © כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
|
|
|
|
|
|
