הרב יואל קלופט, הגמראים והמיימוניים

א, מוסכם שלהתעלם מהפרשנות אינה ענין להמון אלא להפוסקים,

להשלמת הענין אני רוצה להביא כאן שני מאמרים מאלפים
, א, של הניק אילפא בפורום "בהיכלות ליטאים" ז"ל:

סוגיית הרב גרוס אכן חדשה ומעוררת ענין, אין עיתי בידי כעת להאריך במילים, אך אכתוב בקיצור את תורף הענין, ואתן לידידי להשלים את דברי הקצרים, לקבל או לסתור. 

מאמר נוסף שהייתי רוצה להביא הוא של (מו"ר מפי כתביו) הרב מריה דאברהם כאן בפורום באשכול על הרב יוסף
(צריך דחוף לעדכן את המפתחות)

אוסיף כאן עוד תובנה שעלתה אצלי במהלך ההשוואה.
1. יש לחלק בין פוסקים מסדר ראשון לפוסקים מסדר שני (החלוקה היא סכמטית, ובמציאות לא תמיד קל להבחין בין הסוגים ויש גווני ביניים, ועדיין לענ"ד היא קיימת בעליל): פוסקים מסדר ראשון דנים בסוגיא ומעצבים גישה משלהם לאור היסודות העיוניים של הסוגיא. בסופו של דבר הם פוסקים על סמך סברתם. פוסקים מסדר שני מביאים ומלקטים את הפוסקים מסדר ראשון, ואז או שהם כלל לא מכריעים (זהו זן המלקטים, שלפעמים מכריעים לחומרא תמיד, שזה כמו לא להכריע), או שהם מכריעים באמצעות כללי הכרעה פורמליים ולא לפי סברתם בסוגיא.
2. פוסקים מסדר ראשון ממעטים להתייחס לשו"תים, ועוסקים בעיקר בסוגיות ובמפרשיהן. השו"ת, גם אם הוא מובא, אין זה אלא ככלי לבירור הסוגיא ויסודותיה (כמו כל ראשון או אחרון אחר). אבל פוסקים מסדר שני מביאים שו"תים כמקור סמכות. הם פוסקים בגלל שבשו"ת פלוני כתב כך, ולא בגלל שאותו שו"ת חידד להם סברא או הבנה בסוגיא והפסק הוא על סמך ההבנה. ניתן לומר שאצל פוסק מסדר ראשון, השו"ת הוא מקור השראה, ואצל פוסק מסדר שני השו"ת הוא מקור סמכות. מסיבה זו, אגב, פוסקים רבים אינ טורחים להיות כה בקיאים בשו"תים, שכן בעיניהם זה פחות חשוב (אם כי, כמובן, לא חסר חשיבות לגמרי). לכן גם בישיבות כמעט לא עוסקים בשו"תים, וגם אם כן, זה כדי לראות עוד פן סברתי עיוני בסוגיא, ולא כמקור סמכות. לענ"ד זה לא רק בגלל שלא עוסקים בפסיקת הלכה, אלא בגלל שגם הפסוק שאותו מנסים לעצב הוא מסדר ראשון ולא מסדר שני (זוהי הכללה שאינה הולמת את מה שנעשה בפועל, אך לדעתי זוהי ההנחה הלא מודעת מאחורי מה שנעשה ואיך שזה נעשה).
 

רוצה להבין

כל מה שהבאת חשוב מאד (שינוי פורמט הלינקים הוא מכה גדולה ואפילו לא ניסיתי לבקש מההנהלה לעדכן את האשכולות אצלנו. אצרף את הבקשה הלגיטימית הזו לכלל הטענות שיש לנו נגד מארחינו כמעט באונס, פלטפורמת בח"ח).

דבר אחד אני יכול לפשוט. אני בהחלט בעד לבטל 800 שנות פסיקה בערך ולחזור ללימוד הש"ס ופסיקה בסגנון שנהגו חלק מהראשונים. זה אחד הנושאים המרכזיים, ואולי הראשי שבו עסקתי, ולכן הבאתי את דברי הרב קלופט שיצא נגד אפשרות כזו (אם כי ספק אם העלה בדעתו שיהיה אתר באינטרט בו מישהו יעלה ברצינות אפשרות כזו).

הכלל שפוסק חייב לנמק את פסיקותיו על פי הספרות שלפניו לא התחיל עם בחורי הישיבה הידענים. זכור לי שראיתי משהו בנושא אבל איני זוכר היכן. זה נושא או מטא נושא שנידון בספרות השו"ת ואצל פוסקים.

אולי מישהו ידע היכן?

לגבי החלוקה בין טכנוקרטים לבין פוסקים מדרג גבוה, אני מסכים בהחלט. ההבדל ביניהם הוא בכמה תחומים, וקצת מזה השתדלתי לציין לעיל, אם כי דרוש לזה אשכול בפני עצמו. (האשכול על הרשז"א נועד גם למטרה זו).

אנסה לציין בקיצור:

א. הבנה במטא הלכה

ב. מודעות לכך שהם יודעים.

ג. מודעות לכך שאחרים לא.

ד. תעוזה ואחריות לקחת על כתפיהם נושאים כבדים.

ואחרי כל זה עליהם להכריע בשאלות קשות.

***
לדעתי אין די בכך שהפוסקים בני זמננו ישאו על גבם את המורשת הלא נכונה לדעתי של מאות שנות פסק. צריך להתנער, להסביר שהם לא מחייבים אלא בטעות, ולהתחיל לעיין שוב.

לשם כך צריך:

1. תלמידי חכמים

2. שילמדו נכון (וצריך לפרט מה זה כולל).

3. שיהיו חכמים וענוים ואמיצים

ואז יחד אפשר לנסות לשנות.

בינתים יש זעיר פה ושם נסיונות לשנות את הגישה לפסק, לפעמים בידי אקדמאים (שני ספרים של דניאל שפרבר) ולפעמים בידי פוסקים (אני משער שזה מה שמניע את הרב מלמד, בוודאי את הרב שרלו, ואולי גם את הרב שנזכר לעיל מן הדתיים לאומיים).

***
הבעיה בהכרזה כמו שלי, לחזור אחורה 800 שנה, היא שזה להכריז על זרם חדש ביהדות. ואנו כולנו יודעים למה מובילים זרמים חדשים...

מתוך מה שכתבת חשוב מאד מה שציינת שהפניה צריכה להיות לא לציבור אלא לאותה שכבה מצומצמת ואיכותית של פוסקים שבידם לשנות. דיון כזה אכן לא אמור להיות חשוף באינטרנט. ומצד שני, אולי מפני שאין שום דרך אחרת להגיע ולהשפיע, לא בממדים המינימליים הדרושים שהם רבים, אולי זו כן דרך. וה' הטוב יכפר בעד ויעזור למען האמת ולמען ערכי התורה שכלולים במטא-הלכה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מה עם זן של מלקטים-מקלים?

מיימוני
שמעתי מיהודי חכם, מה ההבדל בין מהפכן לשמרן.
המהפכן רוצה להחזיר עטרה שמלפני אלפים שנה ליושנה, ואילו השמרן משמר את מאה השנים האחרונות.

מיימוני וכולם
יש כאן צד שני חשוב מאד. בכל הדרכים הקיימים היום התורה הרבה גדולה מדי, וכמעט אין דרך להגיע לפסק, לא בדרך של הפסקי תשובות ולא בדרך של מיימוני, בלי לימוד ארוך מאד. התורה לא ניתנה רק בשביל שנעסוק כל הזמן בויכוח מה כוונתה, אלא שנתחיל לקיים אותה. היה ראוי ביותר שנקבל כולנו פוסק אחד כמו הרמב"ם, ככוונת הרמב"ם9 בכתיבת חיבורו, ונלך אחריו בכל ענין
. [מי שרוצה בדווקא לבדוק וללמוד ולפסוק לעצמו הרשות בידו, אבל זו לא אופציה לרובנו]
לדעתי חבל חבל שלא קיבלו את הצעת הרמב"ם. 

יהי אור

האם באמת התורה גדולה מדי?
או שעשינו אותה גדולה מדי?

האם ללכת בעקבות הרמב"ם זה מספיק?

כמה שאלות:

א. האם הרמב"ם לא מחמיר מדי או מקל מדי (שניהם אפשריים)?
ב. האם הציבור יקבל הליכה כזו ביתר קלות או ביתר קושי מאשר הפתרון להכין ספר הלכה כולל?
ג. האם הרמב"ם מציע תשובות לכל השאלות?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");