נישטאיך
הנושא של פסיכולוגיה וסוציולוגיה של אמרגנים ומתארגנים הוא טוב מאד, וגם שני המונחים שחידשת עבורי.
אבל
לא הבנתי את התרומה של הסיפור של תלמידי ברסלב ביישוב לאחר התאונה.
ראשית, זו לא היתה ממש עצרת. אני משער שזו היתה שבת חיזוק עם טיול באמתלה של התעלות.
שנית, הקטע באדום שציטטת, הוא ודאי פרשנות של בעל הדברים. מה עבר על הבחורים אפשר לדמיין ואין לנו תיאור, אלא רק האמירה הקצרה שלא היו מסוגלים או לא רצו לדבר. וגם זה, האם זה מתאר את השהות בזמנים המשותפים המחוייבים או גם בינם לבין עצמם?
מלבד כל זאת, הם באמת היו כאבלים. ודאגה כל החבורה מסיבות שונות, ששוב, אפשר לשער.
איך זה קשור לאשכול?
***
אני מציע לפתח את הנושא שהגדיר נישטאיך כך:
א. מה ההיסטוריה של עצרות התעוררות?
ב. האם יש להן מארגן רשמי פחות או יותר? מה הדגם של עצרת והאם בכלל יש דגם או דגמים כאלו?
ג. מה התועלת החברתית שלהן? איך הן משמשות כמכשיר סוציולוגי ולאלו מטרות?
ד. לאחר הכרת התחום, איזה מבט אם בכלל מציעות לנו התורה וההלכה?
(לא כל התכנסות שתכריז על עצמה כמיועדת ליראי ה' היא באמת כזו).
אולי יהיה מקום להעלות נושא חשוב מאד שאמנם קיים לא רק כאן:
באיזו מידה בעלי התפקידים בחברה, בישיבה, הם דווקא המעולים או אלו שאינם כאלו כי הם יותר בטלנים, פחות למדנים, יותר בעלי כישורים חברתיים ופחות חכמים ויראים? האם זה יכול להיות אחרת?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>