מטה הלכה ביסוד איסור בל תוסיף

אין זה פשט הפסוק, בפשט זה סיום של פרשת כי יכרית, וכן פירשו  הפשטנים.

נצטט כמה מהם

אבן עזרא

 (ל) מלת ופן - דרך קצרה, שתעשה כמעשיהם. ואעשה כן גם אני - לעבודת השם, ותחשוב כי תעשה טוב, לא תעשה כן, כי כל מעשיהם יתעב השם. והעד: כי גם את בניהם:  את... הדבר - אשר צויתי אתכם, אותו תשמורו:

(ב) כי יקום בקרבך נביא - טעם בקרבך, כי אין נביא כי אם מישראל. וזאת הפרשה דבקה בעבור עכו"ם, כי שרפת הבנים ע"ז,

כלומר, הוא מפרש שפסוק את הדבר וכוו, התורה באה לומר ההיפך מפרשת כי יכרית.

רמב"ן

אבל פירוש הפרשה, כי עד הנה צוה פעמים רבות כי בבואנו אל הארץ נעקור ע"ז ומשמשיה ונאבד את שמם, וצוה שנעשה זה מיד כאשר אנחנו יורשים אותם מיד, ועתה אמר כי כאשר יכרית ה' הגוים ההם מפנינו וישתקע שם ע"ז מן הארץ ונשב בארצם לבטח, לא נחשב בלבנו הנה הכרית השם מפנינו עובדי אלהים אחרים בעבור שהיו עושים כבוד בעבודה שלמה למעשה ידי אדם עץ ואבן, ואין ראוי לתת כבודו לאחר ותהלתו לפסילים כי כן אסר זבוח וקטור ונסוך והשתחואה בלתי להשם לבדו, והנהוג במלכים כי המתהדר בכבודם לתת עטרה בראשו או ללבוש לבוש מלכות כהם אחת דתו להמית, אם כן אעשה אני לשם הנכבד כאשר היו עושים הגוים לאלהיהם וייטב לפניו. לכן הזהיר, לא תעשה כן כי הדברים המתועבים לפניו היו עושים לאלהיהם, ולא אסרם מפני המעשה שהיה נכבד וראוי לעשותו לפני השם לבדו רק מפני הכונה שהיתה בהם לעבוד אלהות, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם - שהוא דבר מתועב לפני השם לשפוך דם נקי, ואף כי להיות אכזרי על פרי בטן לא ירחמו. ועל כן אמר (להלן יג א) את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם וגו', להזהיר על מעשה הקרבנות ועבודת המקדש שלא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, וזה ענין הפרשה הזאת באמת:

בכל הפרשות בספר דברים תחילת עניין מתחיל במילה כי כאשר מדבר על מקרה שבעקבותיו מגיע המצווה , והא לך כמה דוגמאות:

1.      דברים פרק ז

(א)   כִּי יְבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ

2.      דברים פרק ז

(יז) כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם:

3.      דברים פרק יב

(כט) כִּי יַכְרִית יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לָרֶשֶׁת אוֹתָם מִפָּנֶיךָ וְיָרַשְׁתָּ אֹתָם וְיָשַׁבְתָּ     בְּאַרְצָם:

הפרשה של נביא מדיח

4.      דברים פרק יג

(ב)   כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:

5.      דברים פרק יג

(ז) כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ:

6.      דברים פרק יג

(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר:

7.      דברים פרק טו

(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן:

8.      דברים פרק טו

(יב) כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ:

9.      דברים פרק יז

(ג)    כִּי יִמָּצֵא בְקִרְבְּךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לַעֲבֹר בְּרִיתוֹ:

10. דברים פרק יז

(ח) כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בּוֹ:

ועוד ועוד ועוד.

להרחב הדיון אביא את דברי הרמב"ם על כוחם והיתרם של חכמים לגזור גזירות ומדוע אין בזה משום בל תוסיף, והשגתו של הראב"ד, ונראה ממש ששיטתו של הראב"ד הוא ממש כמו ההצעה הפשוטה שאין דין בל תוסיף שלא לחדש מצוות, אלא לקיים את המצוות הקיימות בלא שום תוספת או גירעון והנה שוב מחלוקת בין הרמב"ם הפילוסוף לבין הראב"ד הרבני ואם תמצי לומר הקבלי.

הרמב"ם מכוח חידוש הנזכר, שואל קושייא הרי לחכמים יש כוח לחדש מצוות, מדוע אינם עוברים על בל תוסיף כאשר הם עושים גזירות וסייגים, ועל זה עונה הרמב"ם שהחכמים צריכים להודיע ולקבוע שאינם מוסיפים בדבר ה', דהיינו שהם מודעים לזה שדבריהם אינם דבר ה', אלא לצורך סייג ומשמרת וכוו', וזה לשון הרמב"ם בפרק ב מהלכות ממרים הלכה ט:

הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה, כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו מפי השמועה למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב, בין בשר בהמה בין בשר חיה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה, אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע, אם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף, אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה, ויבא אחר לומר אף בשר בהמה מותרת חוץ מן העז, ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו, ויבא אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו, לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף, אין זה מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה.

ועל זה השיג הראב"ד, וזה לשונו:.

א"א כל אלה ישא רוח שכל דבר שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום לא תוסיף אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא כדאשכחן בכמה דוכתי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, ואם גרע לפי צורך שעה כגון אליהו בהר הכרמל אף זה דבר תורה הוא עת לעשות לה' הפרו תורתך, ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה.