החברה מנצלת את האדם, אנשים רבי כוח עושקים אותו, עיניו מסונוורות על ידי אשליות וזוהר מדומה.
משפחתו וחבריו הם החבל המחזיקו בחיים והם גם החבל החונק והמטביעו בייאוש שחייו לא בשליטתו והוא נגרר ונגרר עם הספינה העצומה היורדת במורד הנהר אל דרך הלא נודע.
הוא שומע ציוץ ציפור מביט בעיני חתול המבקש לחם, תחת רגליו העשב הרענן צומח ללא משוא פנים אך את פניו שלו שכח, לאן בא ומהיכן הלך. הזמן עוצר והכל ממשיך סביבו לקרות, התחושות נעלמות מתפוגגות האשליות, החלומות הופכים כואבים מכדי לחלום והשמים בוהקים מכדי להביט ולראות את היום.
הוא תוהה אם רק הוא מרגיש בכך בבדידותו או שיכול הוא להתנחם כי לפחות אינו לבדו.
אם היה יוצא היום מביתו גם זאת לא היה כותב אלא ממשיך היה להתעלם ולעשות את שתמיד עושה. חבריו היו מעודדים אותו והיה ממשיך כמנהגו.
אך מסביב אנשים בוכים כי אין להם גם, ויש את אלו שחושבים שהכל זה סתם.
ועוד מעט יתחילו ליפול ויתחילו לבכות לאלוקינו שיעזור ממש כמו שוב היינו במצרים, נגלה מארצנו ונשוב לחלום על ירושלים. ונאמר איך זה שהיה לנו הכל תחת ידינו ושכחנו את עבודתנו? איך זה ששוב הרסנו ושיחתנו וניצלנו וגזלנו. התעלמנו מהעני שבקצה הרחוב שוכב חסר חיות, שמכיר רק את הסמים המסתירים את המציאות. אז אני אומר לכם זאת, אמנם מדבר אני משאול התחתיות אך יודע אני כי נמוך יותר תמיד יכול להיות. רק אהבת הזולת תסיר את רוע הגזרה, והאשמים נמצאים בתוכינו ובסביבתנו, ואת זכר עמלק יש להשמיד ולחסל ככל שיש בכוחינו.
יד ביד ולב אל לב ובתפילה לבורא עולם שלא יתיאש מאיתנו ושלא ישליכינו לגוג ומגוג. אל תיהיו טיפשים ואל תיהיו תמימים, גדלתם אולי בשקט יחסי אך התופת בפתח כי את רוחכם שכחתם, והשם הוא אל נורא ואל קנא ואם יחר אפו ויסיר את הרסן ישטף העולם בהרס שלא היה כדוגמתו מעולם. אנחנו עומדים בפתח ועוד לא מאוחר לתקן, אך אם לא נזדרז ולא נתפלל לרחמיו, אם לא נאהב את האחר, אם לא נקבל על מנת לתת, ושלא נתפתה לעמלק שהוא על מנת לקבל, אם לא נזכור את הקדושה, אם לא נקווה לראות פני שכינה, אם לא נתאחד כעם אחד ובלב אחד, מצפון, וממזרח וממערב תפתח הרעה, ובדרום על מי דמים ננוס על נפשותינו ואיש אינו יקבלנו כי אש וברד וקרח ורוח וברק ישטפו את כל הארץ.
