ומכאן להבנה מעמיקה יותר בדברי התורה עצמה
רש"י על הפסוק הראשון של התורה מביא מהמדרש שאלה שלא היה לה לתורה להתחיל אלא מהחודש הזה ראש חודשים שהוא המצווה הראשונה עליה הצטוו ישראל כלומר שבכך יהיה די כיון שהמצוות כוללים בתוכם את התוכן של כל עיקרי התורה שניתנו בסיני והם גם היישום שלהם בפועל השבת שהוא זכר לבריאה וזכר לברית עם ה' ביציאת מצרים וכך מצוות הקדושה כי קדוש אני ה' שבו כבר קיים התוכן העיקרי של התורה שעליה נבחרו ישראל ואם כן בשביל מה יש צורך בכל האריכות המופלגת בו התורה מספרת את סיפור בריאת העולם ואת סיפור ההיסטוריה של עם ישראל
ובתשובה על כך המדרש מביא את הפסוק שאומר "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" כלומר שנחלת הארץ ניתנה לישראל מהסיבה שהם מקיימים את התורה שזה אומר שהתורה היא לא רק ציווים וחיובים שבהם הבורא מחייב את האדם ועל האדם לרצות בהם ולבחור לקיים אותם
אלא יש בו הרבה יותר מעבר לכך יש בו את הסיפור של העולם עצמו כיון שבתורה יש ביטוי של המציאות שהעולם עצמו מבשיל ומביא אליו וכל התוכן של העולם מתבטא על ידו
ולכן על אף שישראל מחויבים לקיום רצון ה' שזה אומר שיש איסורים וחיובים מיוחדים לישראל בכל זאת גם האומות האחרות יכלו להיבחר באותה מידה כמו שמפורסם מהמדרש כלומר שהעולם כולו כבר התקרב אל ההכרה על המקום שראוי לתורה אלא שהם הפסידו אותו ורק ישראל היה במצב ראוי מספיק בשביל לקבל אותו
וכיון שהעולם עצמו הוא שהביא במיצוי שלו את התורה אם כן הנתק בין המציאות של התורה שנמצאת בדעת למציאות של החיים שנמצאים בגוף העולם הם כבר לא דברים נפרדים ואין סתירה בין השניים כיון שהוא כבר תוכן שהעולם עצמו מכיל אותו ולהפך ההיסטוריה של העולם היא המבארת לנו את המקום שיש בה לתורה
ומכאן המקור לסיפור של העולם ושל ישראל שיש להם את המקום המרכזי ביותר בסיפור הזה ובשביל זה כוח מעשיו היה צריך להגיד לעמו בשביל ההכרה שיכירו על ידי כך שנחלת הגוים שניתנה להם היא לא כדרך כיבוש יתר העמים אלא כיון שישראל באו בשם ה' שהוא האחראי גם על האומות הנכבשים אם כן היה צורך להתחשב בהם אלא שישראל מצדיקים את קבלת הארץ בכך שהם משמרים את השבועה של האבות על ירושת הארץ
באור הדבר – ישראל שבאו לארץ ישראל מכוח המוסר והאמת האלוהית המוחלטת אין להם זכות לכבוש אותו גם אם הם טובים וצדיקים יותר מהעמים שחיים בו מכבר כיון שעשיית הטוב הוא ודאי לא סיבה לקחת מאחרים [אם כבר הוא סיבה לוותר ולתת להם משלו..]
אלא שישראל בשומרו את השבועה שה' נשבע לאבות לכן הם לא עושי הטוב אלא מייצגי הטוב
כלומר - הטוב של ישראל שקיבלו על עצמם את עול התורה הוא לא דבר חדש שחל בהם ביציאה ממצריים אלא כבר קודם לכך כל הסיבה שהם האמינו במשה שהוא בא לגאול אותם - כמו שמפורש בתורה - הוא על ידי שהוא הזכיר להם את ברית האבות של "אהיה אשר אהיה" כלומר שהסיבה והמניע הראשוני של ישראל לצאת ממצרים לא היה קושי השעבוד לחוד אלא ההכרה שיש להם זהות אחרת שבו הם נבדלים מעם הארץ וקושי השעבוד היה רק המניע והמוציא לפועל של הרצון הקודם הזה
והוא מה שחידש את התפילה שלהם וה"זעקה" שלהם לה' כמו שמפורש בתורה והוא מה שהחזיר אותם לעיקרים של האבות שעל ידי כך ה' גם שמע אותם ו"ידע" שיש צורך לגאול אותם
לסיכום מה שזה אומר הוא שאילולי העיקרים ההם ישראל היו נטמעים במצריים ולא היה להם כל סיבה להאמין למשה ולרצות לצאת אל המדבר אחריו
כלומר שמבחינה מציאותית ההיסטוריה המוקדמת שלהם הוא מה שהיה המניע ליציאה שלהם על ידי האמונה שלהם בה' ובמשה ולא משה הוא שהמציא אצלם את התורה אלא האבות כבר קיימו אותו כדברי חז"ל בעניין והתפקיד של משה לא היה אלא תפקיד המלוכה שאצלו גם השלטון חזר לתורה
ולא רק ההיסטוריה עם הרעיונות שבו של אברהם ובניו אלא כל "נחלת הגויים" ניתנה לישראל מהסיבה שהם הנוחלים האמיתיים שלה שלא במקרה אלא כחלק ה' שמבטא את הארץ עצמה
כך שהתשובה הרעיונית של ישראל על נטילת הארץ הוא הארץ היא של ישראל מאז ומעולם כיון שהם אלו שמייצגים אותה באמת יותר מכל אומה ולשון אחרת על ידי שהם אלו שלקחו אותה לאחריותם לבטא אותם בפועל ולממש את הפוטנציאל העמוק של האמת האמונית שגלומה בה והיא מתבטאת רק על ידי האמונה בה' ובתורה של אמת מוחלטת
והסיפור הזה הוא ההשלמה וגם הבסיס לעיקרים של התורה עצמם כיון שרק בכך עיקרי התורה הם לא רק רעיונות וחכמה מופשטת שאותה ירש גם יפת אלא אמת קיומית על העולם עצמו שהוא קיום שכינת ה' בתוכו וכנבואת נח שאמר "וישכן באוהלי שם"
באחרית הדברים מה שנראה לי מתוכם הוא שהאמונה הראשונית של ישראל הייתה בחלק השבטי הכללי הראשוני יותר שבכל אדם שהוא המוצא שלו שבהכרה הראשונית הוא אמור לתת לו את הכוון של החיים שלו כיון שזה מה שהוא וכיון שהעולם הוא בה' שמו זה לחוד אמור לגרום לו לבטא אותו עצמו ולגרום לו לעבוד את ה' בכל ליבו
בשלב הבא שהאדם הפך לנפרד יותר בהרגשה שלו מהגוף של העולם לכן הוא היה צריך את העתיד בשביל לכוון אותו כיון הוא הייעוד הנפרד של עצמו ללא קשר לכללות גוף העולם ואמנם שהאמונה בעולם הבא מקורה בהתבוננות על מקור העולם ובכל זאת מונח בו גם את ההיסק המושכל ואת ההרגשה של החיים אינדיבידואליים של הפרט היחידי
ואילו העתיד כנראה עומד במודעות העצמית העמוקה יותר ומתוך התמדת המודעות חוזרת גם הטהרה ואילו על העולם הבא ככלל עליו נאמר "עין לא ראתה אלוהים זולתך" כך שלנו לא נותר אלא ההתבוננות במה שיש וההשתדלות בראיית הבא אחריו
וההזדהות עם העתיד שהאחיזה שלו נמצאת כעת ברוח הוא מה שמחזיר את הטהרה גם להווה כיום והם החיים עצמיים של הנפש שאותם הם שבכוחנו להפנים ולחדש
