תוספת לדברי בתחילת עמ' 3
*--[endif]* למדנו בפרשת משפטים פרק כא, פסוקים כ – כא: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם: אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא: "
בפסוק הראשון נאמר "תחת ידו". ובמכילתא דרשב"י
ומת תחת ידו מה אני צריך והלא אפילו מת לעשר שעות הרי זה חייב? מה ת"ל ומת תחת ידו, אלא אם אינו ענין למיתה, תנהו ענין לשעבוד
הביטוי 'תחת ידו' מלמדנו שדין הפרשה נוהג בעבד המשועבד לאדון. הבפסוק השני נאמר שאם העבד מת רק כעבור יום או יומים אין לנקום באדון, כי העבד הוא כספו. ופירש הרשב"ם " ודינו להכותו דרך תוכיחה", כלומר שלאדון יש זכות להכות את עבדו ולכן אם הכהו הכאה הנחשבת סבירה (ראה פירושו לפסוק הקודם) אינו חייב מיתה אם עמד יום או יומיים. למדנו מכאן שיש שני קריטריונים לפטור יום או יומיים, תחתיו וכספו.
בירושלמי קידושין פ"ג הל"א התעוררה השאלה מה הדין במי שמכר עבדו על מנת שיקנה לו לאחר שלושים יום, כך שיש לעבד שני בעלים, השני שהעבד הוא רכושו והראשון שעדיין משתמש בו, מי מהם נמצא בפטור של התורה של יום או יומים.
הילך כסף זה שיקנה לי עבדך לאחר שלשים אית תניי תני הראשון ביום וביומיים ואית תניי תני השני ביום וביומים אית תניי תני זה וזה אינו ביום וביומיים אית תניי תני זה וזה ביום וביומיים מאן דמר הראשון ביום וביומים ומת תחת ידו מאן דאמר השני ביום וביומיים כי כספו הוא מאן דאמר זה וזה ביום וביומיים הראשון כמת תחת ידו השני כי כספו הוא מ"ד זה וזה אינו ביום וביומיים מ"ד זה וזה אינו ביום וביומים הראשון שאינו כספו והשני אינו מת תחת ידו.
הדעה הראשונה סוברת שהראשון בדין יום יומיים, כי התורה התיחסה להכאת עבד שהוא תחת ידו, ובפועל העבד נמצא תחת ידו של הראשון, וגם הסברה שהעלה הרשב"ם מובנת לדעה הזו, שהרי הפטור נובע מזכות האדון לייסר את עבדו המתרשל בעבודתו, וכאן העבד אמור לשמש את הבעלים הראשון.
הדעה שניה סוברת שהשני בדין יום או יומיים, כי בפסוק השני שהתורה נמקה את הפטור של יום או יומיים, נאמר 'כי כספו הוא' שהפטור תלוי בבעלות הממונית. יתכן והסברא היא שעבד אינו נחשב כישות בפני עצמה, אלא הוא תלוי בבעליו ולכן התורה פטרה את הבעלים.
הדעה השלישית סוברת ששניהם בדין יום או יומים, כי בתורה נאמרו שני תנאים, תחתיו וכספו, והואיל והם נאמרו בשני פסוקים נפרדים, ניתן להבין שהם שני תנאים שונים.
הדעה הרביעית סוברת ששני התנאים האלו משלימים אחד את השני, וכדי שהאדון ייפטר מעונש רציחה, צריך שיתקימו שני התנאים, גם שהעבד יהיה כספו וגם שיהיה תחת ידו, וכשחסר אחד מהם, התורה לא פטרה את האדון.
הבבלי במסכת בבא בתרא מנמק את המחלוקת הזו בצורה שונה:
דתניא: המוכר את עבדו, ופסק עמו שישמשנו שלשים יום - ר' מאיר אומר: הראשון ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו, והשני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו, קסבר: קנין פירות כקנין הגוף דמי; ר' יהודה אומר: השני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו, הראשון אינו בדין יום או יומים שאינו כספו, קסבר: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי; ר' יוסי אומר: שניהם ישנן בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו, וזה מפני שהוא כספו, ומספקא ליה אי קנין פירות כקנין הגוף דמי אי לאו כקנין הגוף דמי, וספק נפשות להקל; רבי אלעזר אומר: שניהם אינן בדין יום או יומים, זה לפי שאינו תחתיו, וזה לפי שאינו כספו. ואמר רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר? אמר קרא: +שמות כ"א+ לא יוקם כי כספו הוא, כספו המיוחד לו.
המלים המודגשות הן תוספת ההסבר של הבבלי למחלוקת.
למרות שר' מאיר נימק את דבריו בכך שהעבד הוא תחת הראשון ולא תחת השני, הוסיפה הגמרא נימוק נוסף שקנין פרות כקנין הגוף. פירש הרשב"ם: "כלומר כאילו קנה גופו ואותו שאין לו פירות אין קנין הגוף שיש לו בעבד כלום דאין גופו עומד אלא לפירותיו והלכך ראשון קרוי אדון." נראה שהרשב"ם רצה לומר שהעבד נחשב לחלוטין של הראשון, ולשני אין בשלב זה שום בעלות, ולכן העבד חשוב גם כספו של ראשון. בדרך אגב השמיענו הרשב"ם שהסברא של מ"ד קנין פרות כקנין הגוף היא שכל הבעלות היא לצורך הפירות, ולכן קנין מופשט אינו קנין כלל. להסבר זה יוצא שגם לדעת ר' מאיר הגורם הפוטר הוא לא היותו של העבד תחת ידו של הראשון אלא היותו כספו.
ר' יהודה הסובר שהשני בדין יום או יומיים, טוען ש הבעלות הממונית, 'כספו', היא העיקר. לדברי הרשב"ם ברור גם מדוע הוא חייב לסבור שקנין פרות לאו כקנין הגוף, כי אילו הוא היה כקנין הגוף, הרי לשני לא היה דבר.
ר' יוסי סובר שניהם ישנן בדין יום או יומים, זה מפני שהוא תחתיו, וזה מפני שהוא כספו, אולם הגמרא אינה מסתפקת בכך ומוסיפה שהוא מסתפק אם קנין פרות כקנין הגוף וספק נפשות להקל. אם קנין פרות כקנין הגוף, אזי אינו כספו של שני אלא של ראשון ורק הראשון היה בדיון יום או יומיים, אבל אם קנין פרות לאו כקנין הגוף, העבד הוא כספו של השני ורק הוא בדין יום או יומיים.
לכאורה היה ניתן לומר שר' יוסי סובר שקנין פרות לאו כקנין הגוף, אולם בכל זאת הראשון פטור כי הוא 'תחתיו'. נלמד גם מכאן שבעצם אין פטור של תחתיו אלא כל הדיון הוא כספו של מי הוא העבד.
בדברי ר' אלעזר הגמרא אינה דנה כלל בדין קנין פרות, אלא טוענת שאינו כספו המיוחד לו, כלומר שקנין פרות של הראשון מחסר בקנין הגוף של השני ולהיפך.
