|
|
| נשלח ב-30/12/2011 10:35 |
 |
| |
בעב - הבעיה הבסיסית היא עולם הערכים שהתנ"ך מעלה. זכור לי שהר"מ כתב איפשהו כי הסולם הינו כדלהלן- ראשית דברי התורה הם הבסיס. כאשר נראה בנ"ך משהו סותר ניאלץ להוציאנו מפשוטו כדי שלא יסתור התורה. וכן בדברי חז"ל. אלו שהתנ"ך אינו יאה להם (ויודעני שזו רוח מצויה) – שמים שבתורה שלהם מתחילים לפני 200 שנה
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 10:41 |
|
| |
| נישטאיך כתב: |  | מיימוני <ואילו הספר "מעשה אפוד" (אם אין זה פירוש על מורה נבוכים לרמב"ם) אינו בידי ומסתבר שלא ביד כל אדם> הוא בידי כל אדם שיש לו אינטרנט: http://www.hebrewbooks.org/36838 |
|
תודה נישטאיך על הקישור ל"מעשה אפוד", שמחברו הספרדי למד מספר שנים בישיבות אשכנז, והכיר אותן מבפנים. נכנסתי והתחלתי לקרוא את ההקדמה המדוברת, ותוך זמן לא רב ראיתי שההקדמה הזאת ארוכה כאורך הגלות, כבדה ומיגעת. בכל זאת בעמל רב הצלחתי להגיע למקום שמ80 כנראה התכוון אליו (עמוד 14), שבו האפודי אומר שהעיסוק במקרא הגן על העוסקים בו, אבל כאשר בצרפת ובאשכנז זנחו את המקרא לטובת התלמוד, "והספיק להם ממנו שעה אחת מהשבוע לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום", אזי, לפי השערת האפודי, זה גרם להסתר הפנים, ובעקבותיו לגרושים והגזרות והשמד בארצות אשכנז, וכאשר מחלת הזנחת המקרא הגיעה גם לספרד, לא אחרו להגיע גם האסונות - כאשר הוא מתכון מן הסתם לפרעות הידועות בשם גזרות קנ"א.
על כל פנים, למרות שיש כאן עדות אמינה על זניחת המקרא ביהדות צרפת ואשכנז במאה ה14, בכל זאת אין כאן שום עדות על הגבלת הגישה למקרא, למי שבכל זאת בוחר להתעניין בו (בשביל זה צריך למצוא את המקום שבו רש"י כותב שנביאים כתובים לא ילמד נער ללא השגחת רב, למיטב זכרונו של מ80).
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 17:04 |
|
| |
ואמר רבא מקרא זו תורה (קידושין ל). פירש רש"י: ולא נביאים כתובים. ולא רבו שלמדו מקרא (בבא מציעא לג). פירש רש"י: תורה נביאים וכתובים. הפוסקים הבינו את דברי רבא, שמקרא, דהיינו תורה נביאים כתובים, הוא תורה שבכתב כולה (ט"ז יורה דעה סימן רמ"ה). אולם נראה שלדעת רש"י חובת האב ללמד את בנו רק חומש, ואילו נביאים כתובים ילמד אצל רב. וגם ריה"ל הבדיל בין תורה ומקרא בשירו: תורה וחוקיה מגדיך / מקרא וסודיה עדניך. והציץ אליעזר כתב שנ"ך אינו בכלל תורה שבכתב על-פי התוספות בתמורה דף יד ע"ב. מכל מקום, עיין יורה דעה, סימן רמו, ו' ומפרשיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 20:34 |
|
| |
| מ80 כתב: | | [...] אולם נראה שלדעת רש"י חובת האב ללמד את בנו רק חומש, ואילו נביאים כתובים ילמד אצל רב. [...]
|
|
מ80, מה שאתה כותב כעת משנה את הרושם שיצרת קודם. קודם אפשר היה להבין ממך, שרש"י כאילו מגביל את הגישה לנביאים וכתובים לנערים, ומחייב ללמוד אותם בעזרת רב. כעת אפשר להבין שלגבי לימוד החומש, יש חיוב שהאב עצמו ילמד את בנו, אבל את הנביאים והכתובים הוא אינו חייב ללמד בעצמו, ויכול לשכור רב כדי שילמד את בנו. אין כאן שום התיחסות למקרה שהבן כבר למד נביאים וכתובים (או חלקם), עם אביו או עם רבו, וכעת רוצה לחזור ולקרוא בהם בעצמו לבדו; ואם כך, אין כאן שום ניסיון למנוע אפשרות כזאת.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/1/2012 22:04 |
|
| |
בהר סיני, הערותיך טובות, אולם עליך לזכור שבתקופת רש"י עוד לא היה דפוס, ואינני יודע עד כמה כתבי-יד של נ"ך היו מצויים בכל בית. לענ"ד השאלה האם נביאים וכתובים בכלל תורה שבכתב או לאו, כי אם נביאים כתובים הינם כתורה שבעל-פה, הרי שצריכים להילמד מפי רב. מכל מקום, אם נביאים כתובים בכלל תורה שבכתב, חובת האב ללמדם את בנו, ואם לאו, אזי חובת הבן ללמוד נביאים כתובים כפי שמחויב ללמוד משנה. כשנאמר ביורה דעה סימן רמו סעיף ו: "כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, בד"א בתורה שבע"פ; אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם מלמדה אינו כמלמדה תפלות", הרי שאם נביאים כתובים בכלל תורה שבכתב, אין בעיה אם בת תלמד נ"ך, ואם לאו, אז אולי היה מקום לאסור. בכל אופן, החפץ חיים כתב שבדורות האחרונים מצוה רבה ללמד בנות תורה וגם נביאים כתובים וגם מוסרי חז"ל. וכדאי לברר עוד דעות אחרונים בעניין.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2012 19:49 |
|
| |
| מ80 כתב: | | [...] הרי שאם נביאים כתובים בכלל תורה שבכתב, אין בעיה אם בת תלמד נ"ך, ואם לאו, אז אולי היה מקום לאסור. [...]
|
|
דבריך אלה מהוים חזרה אל ההסבר שלפיו הגבלת הגישה אל ספר התנ"ך היתה בגלל היותה בת, וכל זאת משום שלא מצאנו מקור הלכתי, שיכול להצדיק הגבלת גישה כללית לתנ"ך. בינתים מצאתי עדות אחרת ונוספת, על עוינות ללימוד תנ"ך, הפעם של בוגר ישיבת פוניבז': "בתפיסה הליטאית המחויבות למצוות היא עניין שרירותי לגמרי, וברגע שאתה מתחיל לחשוב, אתה על מסלול הידרדרות. העובדה שקראתי בתנ"ך – לא חלילה בצורה ספרותית או ביקורתית, אלא עם המפרשים הקלאסיים – די היה בה כדי להעלות עליי את חמת המחנכים. הם כנראה צדקו: התנ"ך עסוק בערכים, בעולם, ואינו נוטה לראות את חזות הכול בביצוע מדויק של הוראות סתומות" (מובא במאמר של יואב שורק, עורך מוסף "שבת" של "מקור ראשון", ניתן לקריאה כאן). הפעם לא ניתן לתלות את העוינות הזאת ללימוד התנ"ך לא בגיל ולא במגדר. האם אנו מחמיצים את הסיבה האמיתית לעוינות הזאת ללימוד תנ"ך? המדהים הוא, שהילדה הזאת, שהתנ"ך הוחרם לה, ללא מתן הסבר, הגיעה כעבור זמן באקראיות מדהימה אל הספר "העם הישראלי - התרבות האבודה", שטוען כי בתנ"ך צפון סוד גדול ועמוק, הסוד של התרבות הקדומה של עם ישראל, שאינה עולה בקנה אחד עם תרבות יהדות ההלכה, וכי למעשה מי שדאג לצנזר ולהעלים את כל הספרות הקדומה של עם ישראל (כולל ספרים כמו "ספר הישר" ו"ספר מלחמות י--ה", שמוזכרים ומצוטטים בתורה ובנביאים ראשונים), במטרה להשכיח את סוד התרבות הקדומה הזאת, לא עשה עבודה טובה מספיק, והותיר בספרי שופטים ושמואל (ובנוסף ברות ובשיר השירים) מידע שמאפשר לגלות מחדש את הסוד. לא פלא שדברים אלה מסוגלים לגרום למפץ אישי, ביחוד אצל אנשים שחוו איסור או גישה עוינת ללימוד נביאים ראשונים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2012 20:45 |
|
| |
בהר סיני
" והותיר בספרי שופטים ושמואל (ובנוסף ברות ובשיר השירים) מידע שמאפשר לגלות מחדש את הסוד. "
האם תוכל לפרט מהם הפסוקים המאפשרים לגלות את הסוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2012 21:59 |
|
| |
בתקופת הגאונים ת"ח היו טרודים בפרנסתם ולא היה להם פנאי לשלש את זמנם בלימוד מקרא משנה וגמרא, ולכן הסתפקו בלימוד גמרא, והסתמכו על הפסוק כל הנחלים הולכים אל הים, דהיינו שהתלמוד בלול מכל. הדרך הזו הפכה למקובלת באשכנז, וכאשר הנטיה לפלפול התחזקה, לימוד מקרא החל להיחשב כדבר טפל לגמרא. יוצאי דופן היו בעיקר רש"י והגר"א שהקדישו את זמנם גם ללימוד מקרא, והתרחקו מפלפולים מיותרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2012 14:17 |
|
| |
| צענערענע כתב: | | בהר סיני
" והותיר בספרי שופטים ושמואל (ובנוסף ברות ובשיר השירים) מידע שמאפשר לגלות מחדש את הסוד. "
האם תוכל לפרט מהם הפסוקים המאפשרים לגלות את הסוד.
|
|
התלבטתי לא מעט בדבר התשובה הנכונה לשאלתך. לכאורה הייתי יכול לעשות עבודה קלה ולהביא פסוקים כמו "בימים ההם ... איש הישר בעיניו יעשה", מספר שופטים. או אולי לצטט את גדעון: "לא אמשול אני בכם ולא ימשול בני בכם, י--ה ימשול בכם!", או להזכיר את שמואל המתנגד למלוכה ומחשיב אותה כמאיסה בי--ה. אולם מחבר הספר משתמש בפסוקים אלה רק לאחר שכבר גילה את ה"סוד", כדי לודא ולהוכיח לעצמו שהוא אינו מדמיין לעצמו מה שגילה. הייתי מתקרב יותר לאמת אם הייתי מצטט פסוק כמו: "ולא עצבו אביו [דוד] מימיו, לאמור: "מדוע ככה עשית"", ועוד יותר אם הייתי מצטט את דוד כאשר הוא בורח מפני אבשלום, ושמעי בן גרא מקלל אותו וסוקל אותו באבנים. דוד עונה כך לאבישי בן צרויה, שמציע להיפטר מהמטרד על ידי "הסרת ראש" שמעי: "מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה; כֹּה יְקַלֵּל, כִּי י--ה אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת-דָּוִד, וּמִי יֹאמַר, מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן [...], הַנִּחוּ לוֹ וִיקַלֵּל, כִּי אָמַר לוֹ י--ה". (אני מניח שהפסוק הזה גרם למחבר הספר לתהות ולשאול את עצמו את השאלה התמימה: וכי כיצד ידע דוד, או מדוע היה משוכנע מעל לכל ספק, שי--ה אמר לשמעי לקלל את דוד?).
אולם נראה לי שנכון יותר לא להביא פסוקים בודדים (ולכן דיברתי קודם על "מידע" או "ידע" שטמונים בנביאים הראשונים, ולא כיוונתי לפסוקים מסוימים. למעשה לימוד פרטני ואקראי של הפסוקים בספרים האמורים סביר שיקשה על זיהוי "הסוד", בבחינת "מרוב עצים לא רואים את היער"), שהרי פסוקים בודדים תמיד ניתנים לפרוש כזה או אחר. פסוקים בודדים טובים לאחר שכבר מתגלה עקרון היסוד, בתור תמיכה והוכחה. למעשה, מחבר הספר מספר שהגיע אל פענוח "הסוד" (כלומר, מציאת עקרון היסוד) באופן מקרי ובהפתעה, כאשר קרא ברצף את ספרים שופטים ושמואל, ללא כל פרשנות וללא הפסקה, וחיבר את כל הפרטים והנתונים בדמיונו, עד אשר הצליח לשחזר בדמיונו את הדמויות שבסיפור, עד כדי כך שהן כביכול קמו לתחייה בדמיונו, ואז הוא שם לב לעקרון היסוד שלהן. ואולי הדברים יהיו מובנים יותר אם אביא את המלים שלו (לקוחות מעמודים 33 עד 36, ניתנים לקריאה כאן. ההדגשות במקור):
"[...] במהלך בחינה חדשה זו של העבר הגעתי לתקופת השופטים - ולתקופת שאול ודוד. הייתי משוכנע כי תקופות אלה כבר מוכרות לי מלימודי הקודמים ועל כן פניתי אל המקורות רק כדי לודא פרט זה או אחר, הדרוש לשם שחזור "דמות הישראלי".
כך החלתי לקרוא גם את סיפור חיי דוד, כפי שהוא מופיע בספר שמואל. סיפור זה רתקני, ואני קראתיו ברציפות, בדריכות ובערנות מלאה.
הקריאה הרציפה אפשרה לי להתעלם מנקודות מקריות וארעיות בסיפור. הדבר אפשר לנקודות שחזרו על עצמן להתבלט ולדפוק על שערי תודעתי. החלתי לשים לב לקוים הקימים בסיפור.
תוך כדי קריאה בניתי ועיצבתי בדמיוני את הדמויות המופיעות בסיפור חיי דוד. ככל שהתקדמתי, כך הלכתי ושיפרתי את עיצוב הדמויות, כך החלתי להכירן יותר ויותר ולעמוד על מהותן.
בהתקרבי לסיום הסיפור הלכו הדמויות והתחדדו בדמיוני; חשתי כי רוחן והנעותיהן היו שונות כליל באיכותן ובעצמתן משל בני תרבותנו העולמית.
את שחשתי אז אינני יכול לתאר אלא בדימויים, והקורא שיתקשה בהבנת כונתי, אולי יבין את משמעותם מתוך ההמשך.
חשתי כי מן הדמויות הישראליות המופיעות בסיפור זה כמו ונובע נהר אדיר, שוצף וקוצף של "חיים".
נבעו מהם מעינות מרץ, עוז, עצמה וכוח, בריאות ושלמות, מעינות כוחות אשר לא ידעתי לקרוא בשמם. את כל כולם כיניתי "חיים", "חיות" "חיוניות".
בהשתמשם בכוחות החיים האלה שזרמו מהם בשפע, בלא מעצור, בבזבזנות, הם ידעו להתגבר על כל אסון איום, על כל תבוסה נוראה, ולהביס את כל הכוחות הגדולים שעמדו כנגדם.
כך שקעתי אט אט לתוך עולמם, מוקסם ומודהם יותר ויותר מעצמת כוחות החיים האדירים ששפעו מהם בלי די.
כאשר הגעתי לסוף סיפור חיי דוד ניתקתי בבת אחת מעולמם וחזרתי אל תקופתנו, אל תרבותנו ואל אנושותנו. היתה זו חויה קשה. באותו רגע, כשעלו בדמיוני אנשי תקופתנו, הם הצטירו בעיני כשלדים, כצללי אדם חולפים, כגויות נטולות רוח חיים.
קמתי ממקומי מודהם ונסער כולי, מזועזע, תמה לפשר תחושותי.
חשתי כי יסודות העולם הישראלי שנגלה לפני שונים כליל מיסודות עולמנו ומיסודות העולם העתיק. הישראלים הקדומים האלה חיו אמנם בתקופה מסוימת והשתמשו בהשגיה התרבותיים, אך כל אלה שולבו בתרבותם וקבלו משמעות ישראלית יחודית. חשתי כי גם מושגים ומונחים, שרוחו ברחבי העולם העתיק ובעולמנו, קבלו משמעות שונה בלשון הישראלית. העולם הישראלי נראה לי אפוף מסתורים!
הקשר עם י--ה
וכשסקרתי את העולם הישראלי שגיליתי וחיפשתי בו יסוד בולט כלשהו, יסוד שונה כליל מכל שהכרתי בתרבות כלשהי בתקופתנו ובתקופות קדמוניות, מיד פרצה לתודעתי ההכרה בתחושה שהלכה והתעצמה במהלך קריאתי והתמיהתני יותר ויותר:
נדהמתי מן הקשר האישי, הישיר, המידי והמתמיד של הישראלים בימי דוד עם י--ה "אלוהיהם".
שאלתי אז את עצמי: מהו, מיהו והיכן הוא 'י--ה' זה, שהם כולם כה קרובים אליו תמיד?!
חשתי כי כל ישראלי בסיפור זה ידע בכל רגע מה "י--ה אלוהיו רוצה ממנו ודיבר בשמו בחופשיות! יתר על כן, לישראלים האחרים שסבבוהו לא היה צל ספק כי אכן הוא דובר בשם י--ה אלוהיו (אף מבלי שיטען כך!) וכי אין צורך לבדוק זאת!
חשתי כי לו היו מביאים בסיפור זה משיחת ילדים וילדות ישראליים, אזי גם אז הייתי מוצא אותה תופעה: הקשר המידי והישיר של כל ישראלי עם י--ה אלוהיו!
[כאן אני מדלג על עמוד במקור, והנה ההמשך:]
חשתי אז כי בתופעה הזו, היחודית והמיוחדת, גיליתי יסוד מיסודות התרבות הישראלית, אולי אף היסוד העיקרי והחשוב מכל!
תופעת הקשר הישיר והכולל עם י--ה היתה נקייה מחשש זיוף [ - דילוג - ] יתר על כן, תכונה זו לא בוטאה מפורשות בספר שמואל: תכונה זו אותרה על פי התרשמותי מתוך השיחות המצוטטות בספר. לא מן הנמנע כי העורך המאוחר של ספר שמואל אף לא היה מודע לה! כיון שלא היתה מפורשת, קשה היה לצנזרה.
גיליתי אפוא תכונה ישראלית חשובה, שיכלתי להתבסס עליה מבלי לחשוש למהימנותה. גיליתי את התכונה שסביבה ועליה אוכל לבנות את תמונת העם הישראלי הקדום, אמונתו ותרבותו.
חשתי כי עתה לכדתי באגרופי את המפתח להבנת התרבות הישראלית הקדומה וכי לא אתן למפתח זה להשמט מכף ידי עד אשר אפתח בעזרתו את כל שעריה הנעולים!
הניסוי המחשבתי
[ - דילוג - ] אם אמנם נכונה התרשמותי, כך אמרתי לעצמי, אזי אין ספק כי התופעה שגיליתי השפיעה עמוקות על התרבות הישראלית. התופעה חיבת היתה להבדילה תהומית מכל התרבויות האחרות שהיו אי-פעם בעולם, תרבויות אשר ביסודן לא הונח קשר מן הסוג הזה עם כוח "אלוהי" מסוים.
תרבות, שתכונה כזו תונח ביסודה באמת ובתמים - לא כמס שפתים אלא כאורח חיים - תרבות כזו תהיה שונה כליל מכל תרבות אחרת!
עתה פניתי לערוך ניסויים מחשבתיים כדי לאתר את המאפינים המיוחדים לתרבות כזו. הנחתי כי לאחר איתורם אוכל לבדוק אם אמנם התקימו בתרבות הישראלית הקדומה - ובכך תימצא לי הוכחה שתאמת או תדחה את התרשמותי.
העליתי בדמיוני תמונה מופשטת של חברה, המכירה בכוח מסוים, כוח זמין בכל רגע, אשר כל אדם יכול וחיב "להדבר" עמו ישירות ורציפות ולפעול על-פי הוראותיו; חברה אשר קים בה העיקרון, שאין להשמע אלא לכוח זה - ולכוח זה בלבד! - בכל מקרה, בשלמות, וללא ערעור ופקפוק.
ואמנם, מידית עלו בדעתי מאפינים יחודיים לתרבות כזו. בחברה, שתניח את העיקרון הזה ביסודה - כך אמרתי לעצמי - לא ימצא מקום לא לחוקים, לא לבתי-דין ולא לסמכות אנושית או חוקית כלשהי. בחברה כזו לא תהיה משמעת חיצונית, לא יהיה דין ולא יהיה דיָן; בחברה כזו גם לא יהיו כללים מחיבים של מוסר חברתי!
[דילוג על פסקות שמסבירות מדוע חברה כזו אינה זקוקה לחוקים, ומדוע בית משפט אינו אפשרי בה]
בחברה כזו גם לא יתכן כי יהיה מוסד שיאשים אדם בכך שלא נשמע לכוח האלוהי, בכך שפעל בניגוד להוראותיו: בבסיס כל מוסד שכזה מונחת בהכרח ההכרה כי ישנם אנשים שעדותם על רצון הכוח האלוהי עדיפה משל אנשים אחרים, אולם הכרה שכזו מנוגדת לעיקרון שהונח בבסיס החברה הזו.
בחברה כזו לא יתכנו כללי מוסר חברתי מחיב; שהרי בכל רגע על האדם להשמע לכוח האלוהי ולנהוג לפי מצותו - ולא לפי כללים כלשהם הקימים בחברה!
החטא היחיד שיתכן בחברה כזו הוא החטא לכוח האלוהי (במקרנו: "החטא לי--ה"), לאמור: עשיית דבר בניגוד להוראתו הישירה! [ דילוג על שתי פסקות ]
האימות
[...] החלתי לבדוק אם אמנם - ובאיזו מידה - היתה התרבות הישראלית בימי דוד חסרת חוקים ומוסר, חסרת דין ודיָן, חסרת סמכות אנושית, חוקית או מוסרית; כל זאת על פי סיפורי ספר שמואל.
החלתי לעבור פרט אחר פרט, כשאני ניגש אל החומר ללא הדעות הקדומות הרווחות כיום. והנה החלו הפרטים להצטבר ולהערם וכל כולם הובילו למסקנה המדהימה:
התרבות הישראלית הקדומה, עד לימי דוד, אכן היתה חסרת חוקים כליל!
תופעות, שעד אז לא הובנו על ידי החוקרים והפרשנים השונים, אשר נאלצו להתעלם מהן או ממשמעותן; אשר נאלצו לעוֵת מאורעות ולבדות מוסדות, נסיבות ומניעים, כדי לישב את הקשיים שהתעוררו בגללן; כל התופעות האלה הוארו פתאום בבת אחת וקבלו את באורן הפשוט והמידי.
[כאן יש עשרה עמודים עד לסוף הפרק השני שבהם המחבר מפרט כיצד פרטי הסיפור מתישבים עם קביעתו מרחיקת הלכת. הפרק השני בשלמותו ניתן לקריאה כאן ]."
|
|
|
|
| נשלח ב-15/1/2012 14:58 |
|
| |
בחלקו הראשון של הספר מעלה המחבר תהיות מעניינות, שבחלקן הובעו בצורות שונות על ידי חוקרים (שגם הוא מצטט מהם), אבל התשובות שלו מבוססות על קבלה סלקטיבית ושרירותית של מידע, ולאחר מכן ביצוע הכללה מן השלילה מתוך החלקים השרירותיים בלבד. בדרך זו אפשר להוכיח כל תיאוריה שרוצים.
מעמ' 99 ואילך מסביר המחבר מדוע המשכן הוא מקבילה של גוף האדם, כגון יחסי האורך רוחב של קודש הקדשים מקבילים ליחסי האורך רוחב של המח האנושי וכו', עד שבעמ' 109 ההקבלה הופכת למוצקה, עד כדי שהוא מוכיח ממנה שהמשכן מסמל דמות אדם בלתי נימול!
חלקו השני של הספר (העוסק בתאריכים היסטוריים וארכיאולוגיים) הוא אוסף הזוי של השערות מגלומניות תפלות המערבבות חצאי אמיתות עם תיאוריות חסרות בסיס (למשל עמ' 118).
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2012 22:05 |
|
| |
בהקשר של אשכול זה, ראיתי לפני מספר ימים תגובה מעניינת (5) למאמר "לא רק קודש: ספרים של חרדים" שהתפרסם בYNET: "במהלך ביקור קרוב משפחה - חרדי תושב בני ברק - רציתי לעיין בתנ"ך ולמצוא פסוק לאישוש דבריי. ביקשתי ספר תנ"ך, ונדהמתי לשמוע שאין בבית. יש לציין שהאיש מלמד בישיבה. בסלון ביתו ארון ספרים ענק. אני החילוני, בביתי שמונה או תשעה ספרי תנ"ך בשלל צורות, מהצבא, מפורשים ללימודי הילדים, אחד מהודר, וכדומה". האם זו תופעה רווחת בציבור החרדי? או אולי מקרה פרטי נדיר?
ולדינוזאורוס - כמה אי דיוקים בדבריך, ומספר שאלות לי אליך: א. לא ברור מדבריך מה יחסך לטענה שבספר, שהמשכן מייצג/מסמל את גוף האדם. האם זה מקובל עליך ורק פרטים מסוימים לא נראים לך, או שהכל לא נראה לך (אגב, לפי הספר קודש הקודשים מסמל את הראש וארון הברית את המוח. כמו כן המשכן מסמל את גוף האדם, זכר ונקבה (אכן, הזכר בלתי נימול, כפי שהיו כל הילודים ליוצאי מצרים כל עוד הנהיג משה את ישראל) - ולא כפי שכתבת. ב. הספר כולו הנו החלק הראשון מתוך טרילוגיה שתוכננה. בודאי התכוונת בדבריך לחציו השני של הספר (ולא לחלקו השני). היות שהספקתי לקרוא אותו, הריני לציין שלא נכון תאורך שהחצי השני "עוסק בתאריכים היסטוריים וארכיאולוגיים" (בסך הכל מוקדש לתיארוך רק פרק אחד לא ארוך - ולא ברור מדוע אתה מכנה כ"תאוריה חסרת בסיס" דוקא תאוריה שפותרת כמעט את כל הסתירות בנושא התיארוך שבין ספרי הנביאים והכתובים לבין הארכיאולוגיה - לא ידוע לי על שום תאוריה אחרת, שהופכת את נתוני התיארוך המקראיים האלה לנכונים גם על פי המדענים. אז דוקא כשהוא מוכיח שמה שכתוב בנביאים וכתובים נכון, אתה לועג לו?). ג. הגישה שלך כאן כלפי הספר נראית כשלילית, ולכן לא ברור לי מדוע דוקא המלצת עליו לקריאה בתגובתך כעבור שלושה ימים (מ18.1.2012) באשכול "יראה יראה (ערכין ב ב) (גמרא, תיאולוגיה, פילוסופיה).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2012 22:47 |
|
| |
אני לא מתפלא בכלל שאין תנ"ך בבית חרדי.
זה אבסורד אבל אין ספר שמנוגד יותר לדרך החיים החרדית
מהתנ"ך.
אנשים גדולים מהחיים שחיים את החיים במלוא עוצמתם עובדים נלחמים
נופלים וקמים.
עם נורמלי שחי חיים חקלאיים חי חיי מסחר תוססים עושה מה שבא לו
ושם פס על הנביאים.
השתגעתם שחרדי סולידי יחזיק כזה ספר בביתו?????
|
|
|
|
| נשלח ב-25/4/2012 09:13 |
|
| |
| דינוזאורוס כתב: | | | מעמ' 99 ואילך מסביר המחבר מדוע המשכן הוא מקבילה של גוף האדם, כגון יחסי האורך רוחב של קודש הקדשים מקבילים ליחסי האורך רוחב של המח האנושי וכו', עד שבעמ' 109 ההקבלה הופכת למוצקה, |
|
ראה במלבי"ם בפרשת תרומה "רמזי המשכן" אותו רעיון עמוק של המחבר,
קיבלתי השבוע את הספר ואני לא מסוגל עד עכשיו להתאושש, זה ספר ענק ביותר ומומלץ לכל חכם ללמוד אותו בעיון רב,
המחבר נשמע חילוני אבל באמת ולדעתי הוא חרדי מבטן ומלידה, לא רק זה, לדעתי אימו מגלחת את שערת ראשה כמנהג ההונגרים,
כלומר בית חרדי הדוק מאוד,
בתכלס מה זה משנה,
הוא (המחבר) מהיחידים שיודע דעת עליון, היחידים בדור שלנו שזכה באמת לתורה ולתבונה אלוקית,
נכון שהוא נשמע כעוס על כל מה שהיהודי הקלסי מיצג, אבל אפשר להבין אותו, אחרים במקומו לא נתנו אימון וקיצצו בנטיעות,
הוא דווקא נתן אימון בתורת משה ובאלוהיו ולכן הגיע לאן שהגיע = להשיג דעת עליון = תבונה אלוקית,
הוא למד ביקורת המקרא ובכל זאת לא הפך כאחד מהם, להפך האימון גדל יותר ויותר עד שהשיג מה שהשיג,
אם טענתי כל הזמן שהכפירה היא התגלות האלוקים ומכאן הדרך לאלוקים קצרה מאוד, הכוונה לכופרים מסוג של המחבר,
האנושות מנצלת את ההתגלות הכפירה להשיג מדע וידע כי "ידע זה כוח"
המחבר ניצל את הכפירה להגיע לאלוקים,
מבקר מקרא קלסי מנצל את הביקורת להפקרות,
המחבר דווקא מצא את האלוקים ותורתו,
אותו דבר קוראי הספר של המחבר,
יש קורא בספר ומנצל את ספרו לכפירה ולהפקרות כמו כל הלייצנים,
יש קורא בספר ומגיע לאלוקים ולתורתו,
זה בדיוק כמו שחז"ל אומרים על התורה, זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המיתה,
לסיכום:
פלא שבעצכ"ח עוד לא נפתח דיון על הספר,
במקרה שמעתי עליו מפרוזט היקר בפורום אחר,
פלא גם אייך לא ראיתי את האשכול הזה אייך פספסתי אותו,
בקיצור השבוע קיבלתי את הספר ואני ממליץ עליו בחום,
אם מותר לדבר כמו הקבלסטים הייתי אומר שהמחבר גילגול של משה רבינו, ומשה רבינו משופר, כי משה רבינו היה כבד פה,
ולמחבר יש לו עט\פה ברור, הלוואי עלי כזו כתיבה ושפה עשירה,
ולכן אני אומר, חבריה היקרים הספר היא חובה לכל יהודי ולכל בן אנוש,
צריך רק לדעת לקלף את הכעסים של המחבר (ובצדק, כי לך תדע מה עבר עליו) ולהשיג את התוכן העמוק נקי מכל הכעסים,
ואז נזכה לדעת עליון לתבונה האלוקית לתורת משה לעומק,
לגבי הביקורת המקרא שבספר:
אפשר לקבל את התוכן ולא את התיאוריה, כלומר מבחינת הזיכרון שלנו נמשיך לדבוק בזיכרון של חז"ל, כי עיקר הזיכרון נצרך לתוכן ואם קיבלנו את התוכן אז לא משנה מה היה האמת ההיסטורית, והבינו לאן אני חותר,
כמו שמסביר האבן עזרא את ההבדל בין עשרת הדיברות בשמות לבין עשרת הדיברות בדברים,
הרי יש מעל עשרים הבדלים בין שמות לדברים, במילים ולפעמים במשפטים שלמים,
מסביר האבן עזרא שלשון הקודש לא הקפיד על המילים רק על הטעמים = התוכן,
כך נלמד את הספר היקר הזה, הרי בסוף כל סוף זה כוונת המחבר עצמו, הרי הוא בעצמו לא יכול להיות בטוח מה היה באמת, העיקר התובנות שרוצה לתת לנו, ואם קיבלנו את התובנות העמוקות אז המחבר השיג את המטרה, והמטרה שלו היא המטרה של האלוקים בעצמו,
קשה להשיג את הספר, קרוב משפחה שלי בארץ חיפש בכל החנויות ולא הצליח עד שמצא בחנות של ספרים משומשים,
ומיד שלח לי אותו,
ולכן תנסו בחניות של ספרים משומשים,
(תהרגו אותי אני לא מבין למה אין את הספר בכל בית יהודי בכל אופן למה לא אצל החילונים ובחנויות הספרים,)
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2012 00:34 |
|
| |
למקסמן היקר
לדעתי מחבר הספר "העם הישראלי" אינו מגדיר את עצמו כ"חילוני" (ודאי שלא כיהודי דתי או חרדי), שהרי בעמוד הראשון של ספרו (עמוד 7) הוא מגדיר כ"מטען שלילי", הראוי להחלפה, את "התרבות היהודית על גוניה ורבדיה הדתיים והחילוניים גם יחד". אם תשאל אותו, הוא בטח יגיד לך שהוא מצב צבירה אחר: לא חילוני ולא דתי (רגיל), אלא נאמר "ישראלי" (בהתאם לפרשנות המיוחדת שלו למושג "ישראלי"). זה גם יכול להסביר את התמיהה שלך, מדוע גם החילוניים אינם מכירים את ספרו: הוא פשוט רחוק מן החילוניים לא פחות מכפי שהוא רחוק מן החרדים.
כמו כן, מי שיקרא את דבריך, עלול להבין שהמחבר כותב בספרו על שער אימו או נותן איזשהו רמז על תספורתה ועל מוצאה, מה שאין כן. היה ראוי שתכתוב שזה אינו אלא ניחוש פרוע שלך, מה גם שהמחבר אינו נותן שום רמז בספרו, או מחוץ לו, על מוצאו. בכלל זה אין כל רמז בספר לכך שגדל בבית חרדי אדוק, או בכלל במערכת חרדית.
אתה צודק בהבחנתך, שחוקר רגיל מגיע בעקבות מחקרו לכפירה ולביטול אמונת ישראל כאמונת שוא (בסופו של דבר), ולעומת זאת ייחודו של און זית בכך שמחקרו לא רק שאינו מבטל את אמונת ישראל המקורית, אלא מגלה אותה מחדש כאמונה ותרבות נשגבה, הרבה יותר מתרבות כל עם אחר, בעבר וגם בהווה (כלומר - תרבות הרבה יותר נעלה מן התרבות שלנו).
עם זאת, לא הייתי ממהר כמוך להסיק שאון זית עדיף על משה, וזאת משתי סיבות: א. אמנם משה היה כבד פה וכבד לשון, אבל אין להסיק מכאן בפזיזות שלא ידע לכתוב היטב, לפחות כמו און זית. ב. אמנם און זית כותב היטב את ספרו, אבל אין להסיק מכאן שהוא גם דובר רהוט (ואולי זה מסביר באופן חלקי, מדוע לא שמעת אותו או עליו עד כה). אתה יכול לראות בכך דוקא חיזוק להרגשתך, בדבר היותו גלגול של משה (אבל לצערנו לא משופר), ולפי זה המשבצת של אהרון (בתור "הדובר הרהוט" המשלים את משה) כנראה עדיין פנויה, וכנראה גם המשבצת של מרים (בתור "המתרגמת של הרעיונות המופשטים והנעלים לתוך העולם הנראה והנחווה")...
אינני מסכים עם הגדרתך ש"קשה להשיג את הספר". אמנם לא ניתן להשיג אותו בחנויות הספרים (כמו ספרים רבים אחרים), אבל ניתן להשיג אותו בשלל צורות ומחירים, ללא קושי, ישירות מההוצאה לאור (כפי שניתן ללמוד מחיפוש פשוט בגוגל של "העם הישראלי"). יתר על כן, היות שההוצאה מוכרת גם עותקים דיגטליים של הספר במחיר נמוך, וגם אינה אוסרת על שכפולם (כפי שלא עשתה שום הוצאה אחרת, כמדומני), הרי שכל מי שיש לו עותק כזה, למעשה יש לו כמות גדולה כרצונו של עתקי הספר, במחיר אפסי, וברשות.
|
|
|
|
|
