מקומה של מלאכת הוצאה במסכת שבת
הוצאה מלאכה זו תופסת מקום נכבד ומרכזי במסכת שבת. בה המסכת מתחילה . וכן הוקדשו למלאכה זו כמה פרקים במסכת , וראוי היה להקדיש פרק מיוחד על ייחודה של מלאכה זו, והסיבה שהוקדש לה כל כך הרבה תשומת לב,
מה טיבה של מלאכת הוצאה
אבל כאן ננסה לעמוד על טיבה של מלאכה זו . וננסה להבין למה היא נחשבת כלל למלאכה ?
התייחסות הראשונים למלאכת הוצאה, והשוני של מלאכת הוצאה משאר כל המלאכות
ובכן מלאכת הוצאה נקראת בפי הראשונים מלאכה גרועה, תוס' שבת דף ב' ע"א דבור המתחיל פשט בעל הבית את ידו וכ' כתב, משוס דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה״י לרה״ר מה לי מוציא מרה״י לרה״י,
וברמב"ן ריש מסכת שבת כתב וז"ל ,סד׳׳א הוצאה חידוש הוא שברה׳׳י מותר לישא משא נדול ואם הוציא לרה׳י כגרוגרוח חייב משא׳׳כ בשאר אבות מלאכות שאינן חלוקים ברשויוח אלא אסורין מחמת עצמן,
ואכן מלאכה זו שונה במהותה מכל שאר המלאכות, שאילו כל שאר המלאכות הם חלק מסדרת פעולות הנעשות בהליך ייצור מסויים, כמו סידורא דפת. שכוללת את כל המלאכות ממלאכת הזורע ועד מלאכת האופה, וכן הוא בכל שאר המלאכות, ועוד שכל המלאכות האחרות הם פעולות שיש להם אפקט כמו מלאכת חורש שפעולתה היא הפיכת האדמה , ותועלתה היא ריכוך והכשרת האדמה לצורך זריעה , ולכן כל דבר שמשביח את האדמה לצורך זריעה יש בו משום תולדה של חורש,
וכן מלאכת זורע שפעולתה היא הטמנת הזרעים באדמה ותועלתה היא גרימת הצמחה של הדבר הנזרע, ולכן כל דבר שגורם להצמיח יש בו משום תולדה של מלאכת זורע , וכן כל שאר המלאכות ,
ואילו מלאכת הוצאה אינה קשורה לשום הליך ייצור כל שהוא, וכן אין בה לכאורה שום אפקט מעבר לפעולה היבשה של העברת חפץ מרשות אחת לרשות אחרת , ואם כן גם אם התורה אסרה את ההוצאה עדיין לא מובן למה ההוצאה נכנסה בכלל המלאכות ,
המשמעות של הוצאה כמלאכה
ובפשטות ההוצאה אכן אינה מלאכה במשמעות המילה של מלאכה, והמשמעות היחידה שיש להיותה מלאכה. הוא בכך שיש לה את גדרי ההלכות של מלאכה, ובכך בעצם מסתיים הקשר שלה עם כל שאר המלאכות
האומנם ? וא"כ למה היא כלולה עם המלאכות ?
בירור מהות ההוצאה כפי מה שעולה מהמשנה בפרק כלל גדול
והנה המשנה בפרק כלל גדול נותנת כלל. על איזה עצמים נאמר דין הוצאה ומה נכלל במלאכה זו , וממנה לכאורה ניתן ללמוד על מהות המלאכה ומקומה ,
וכך שנינו במסכת שבת פרק ז' משנה ג ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעים כמוהו והוציהו בשבת חייב וכל שאין כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו והוציעו בשבת אין חייבים עליו אלא המצניעו :
פי' הרמב"ם את המשנה
והרמב"ם בפי' המשניות מפרש את המשנה כך ועוד כלל אחר אמרו כל הכשר להצניע ומצניעים כמוהו וכו', כשר להצניעו. כלומר ראוי להצניעו ולשומרו ויש בו תועלת ולא יפסד כשישאר . ומצניעים כמוהו. ר"ל כי מנהג בנ"א להצניען כי יש דברים אילו היו מצניעים אותן היו נשמרים ולא היו נפסדים אבל אין מצניעין אותן ואין משמרים אותן מרוב מציאותם באותו המקום ופחיתותן שם.
וכאשר יכלול זה הדבר אלו השני ענינים כל מי שהוציא מאותן הדברים והסחורות בשבת השיעור שנבאר חייב וכו'
ביאור פירושו של הרמב"ם
ופי' לפירושו , שהאיסור הוצאה נאמר אך ורק על אותם הסחורות שהדרך לאחסן אותם לשם שימוש ארוך טווח,
ולכן כדי להתחייב על חפצים משום הוצאה צריך שיתקיים בהם שלושה תנאים, התנאי הראשון שיהיו עצמים ראויין לשימוש, התנאי השני שיהיה להם חיי מדף ארוכים שנשמרים לאורך זמן, התנאי השלישי שיהיו בעלי ערך ששווה לאגור אותם (וכמה שהדבר פחות מצוי ונגיש הוא בעל ערך יותר )
ואלו התנאים מתקיימים ביבול שאדם מביא מהשדה כדי לאחסן באסמים
תפיסת הרמב"ם את מהותו של מלאכת הוצאה
והפי' הזה של הרמב"ם שופך לנו אור על תפיסת הרמב"ם את מהות מלאכת ההוצאה ומקומה ,
והוא ששורש האיסור של הוצאה הוא למנוע הספקת היבול מהשדות הביתה, ובהליך זה של ההספקה נאמר דין הוצאה לא להעביר את הסחורות מרשות אחת לרשות אחרת,
הרי שמלאכת הוצאה מקומה בהליך ההספקה
ואמנם אין ההספקה הליך ייצור. אבל היא עניין משלים להליך הייצור שכן בגמר הייצור עדיין נשאר לספק את המוצר הביתה ומלאכת הוצאה באה כדי למנוע את ההספקה ובכך מלאכה זו מתחברת לכל שאר המלאכות
שני הספקטים של הספקה
וההספקה המקורית זהו הבאת היבול מהשדה לאחר גמר עשייתם , ויש את ההספקה המשנית המודרנית יותר שזהו הבאת הסחורות הקנויים מהיריד
מקורות בכתובים למלאכת הוצאה
ובנחמיה יג פסוק טו : בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים-גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל-הַחֲמֹרִים וְאַף-יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל-מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. טז וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם.
יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל-הַשְּׁעָרִים לֹא-יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. כ
ובירמיה פרק ז' פסוק כא כֹּה אָמַר יְהוָה, הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם; וְאַל-תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. כב וְלֹא-תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ; וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם.
http://shabatshabat.blogspot.com/
