גבי ב', הוא מסביר את החילוק שבין כל הסכמה בין אנשים שמחייב אותם למשהו, ובין קבלת התורה שנתחדשה באמירת נעשה ונשמע. כשראובן מקבל על עצמו לתת כסף לשמעון. לפני שקיבל את זה על עצמו, לא היה לו שום חיוב וסיבה לעשות את זה. כל יחסי המחוייבות שלו עם שמעון מתחילים רק עם החלטתו העצמאית להתחייב לו. קיום חובתו, הוא מחוייב, אבל הקבלה, אינו מחיוב.
משא"כ קבלת התורה באופן של נעשה ונשמע, הוא שגם עצם ההחלטה להיות מחוייב לתורה, גם היא פעולה של ציות לרצון ה'. [דהיינו תורה-שהוא גילוי רצונו] ולא החלטה עצמאית.
מעכשיו מובן הדמיון לשמיעת המלאכים. כשם ששמיע המלאכים אינו דבר נפרד מדבר ה' שהם שומעין. כך קבלת ישראל את התורה [=השמיעה] אינו דבר נפרד מקיום דבר ה', אלא הוא עצמו קיום דבר ה'. עד כאן תוכן דבריו כפי הבנתי.
הערות: חלק זה מוקשה שבעתיים, אנסה לחלק הערותי לחלקים לפי הסדר שהבאתי את דבריו, ולחשוף מה עומד מאחוריהם, והאם אפשר לתרצם.
א'- אם נמשיך את המשל של הסכמה כספית לשאר חלקי הדברים כאן, נתקשה בכמה דברים. נשאל בעיקר, לפי המשל הזה, מהו הדוגמא המקבילה לנעשה ונשמע, היכן יש לנו ציור של אדם המקבל על עצמו דבר לא בהסכמה חפשית אלא בפעול ציות? ניתן אולי למצוא דוגמא לכך, למשל איזה סמכות שכופה עלי לקבל עלי משהו, אבל אז אין זה דומה לנעשה ונשמע שהרי נעשה ונשמע מדבר על קבלה מרצון, ולא מכפייה.
הוא לא מיתכוון לקבלה מכוח כפיה, הוא מיתכוון לקבלה מכוח מטרה אחרת מאשר 'רצוני'. לדוגמא אדם המהנה את אהובו במשהו שיודע שהוא רצון אהובו, אפשר שזה יהיה במטרת 'רצונו', שהוא רוצה לעשות קורת רוח לאהובו, ואפשר שהוא עושה זאת במטרת 'רצון השיני', כלומר הוא מבטל עצמו וכאילו מעמיד עצמו כולו למילוי רצון השיני. כמו"כ כאן הם שמעו מה' שרוצה שיכנסו בברית, יש ב' אפשרויות, א' שהם מסכימים כי 'הם רוצים', ואז זה לא יהיה 'תורה' כי סתם הסכם הוא, אבל אפשר שהם כמבטלים רצונם האישי בפני רצון הבורא.
וע"ז טענתי שאין כאן איזה רעיון של בחירה מרצון אישי, או בחירה מביטול הרצון האישי. אלא יש כאן איזה קו שאדם חייב להיות כלום ביחס לתורה, שים לב שאפילו לא מדובר כאן במושגים כמו הרצון האישי מול הרצון של הבורא. המדובר כאן על רצון אישי שאז אין לו שם 'תורה' מול הרצון הבורא שאז ממילא גם הברית נהיית בשם 'תורה'.
ב- יש לשאול מה רע ראה הגרי"ז בזה שקבלת התורה תהיה דומה להסכמת שני אנשים? לכאורה זה קשור להבנתו הכללית, שהתורה הוא המחייב הבלעדי שבעולם, וכל שכל שבעולם אינו מחייב כלום זולת התורה [לפי פרשנותי למשנת בריסק,
לא, הוא בפירוש לא מדבר על מחייב,(ראה שוב בפנים, חפש שם איזה רמז לחיוב או מניע) הוא מדבר סתם על רצונם שגם הברית יהיה בגדר 'תורה'. הרי זה הרז ש'מי גילה'. בבריסק אוחזים שהם גילו את הרז שברז, שהכול צריך להיות 'תורה'.
תורה ודעת סובר שאין זה אלא מפחדם הכפייתית כל רגע לא לעבור על התורה, ועדיין הנני סבור שבבסיס יש כאן עמדה פילוסופית מוסברת] ממילא לא נוח לו לנקוט שכלל מה שאנו מחוייבים לקיים את התורה נובע מהסכמה אנושית, [כמו שאכן סובר ר' שמעון שקאפ כמפורסם] אלא הוא מחפש להעמיד את התורה על התורה.
ותאר לך שכשר' שמואל רוזובסקי היה מרצה לגרי"ז כל ע"ש את התורות של ר' שמעון, היה הגרי"ז אומר כמה דומה תורת הגר"ש לתורת רבו הגר"ח.
אמנם מניסוח דבריו פה יש לראות שאינם פרדוקסיים כ"כ –"מחוייבים לקיים את התורה בגלל שכך כתוב בתורה" אלא הוא מזהה את התורה עם רצון ה' , ומכיוון שבנ"י קיבלו את התורה בגלל שזה רצון ה', הוי זה בכלל תורה. אבל לא שהוא התורה עצמה. ועדיין יקשה כאן מנין החיוב לקיים רצון ה', ומה דין רצון ה' שאינו כתוב בתור
אתה אומר לבד, אבל הנקודה זה לא 'רצון ה', אלא ה'תורה', אין לך מושג כמה המושג' תורה' תופש מקום בבריסק, כאיזה משהו מחוץ למציאות, עשוהו לעבודה זרה ממש. שאין צורך בהבנה מה אורחותיה ומה ענינה, אלא רק מה כתוב בה ומה גדיריה,
יש למשל תורה מהגר"ח על דברי אברהם אחר העקידה, 'אפרש לך שיחתי, אמש אמרת'
בשם הגר"ח
וירא (כ"ב, י"ב) כי עתה ידעתי וגו'. ופירש"י אמר ר"א א"ל אברהם אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע וחזרת ואמרת קח נא את בנך ועכשיו אתה אומר לי אל תשלח ידך אל הנער, אמר לו הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, לא אמרתילך שחטהו אלא העלהו אסקתיה, אחתיה. עכ"ל.
וצ"ב למה לא פירש שיחתו מיד כשאמר לו "קח נא את בנך" ואמאי המתין עד שנאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער". ובפשטות צריך לומר דמיד כשנצטווה הלך מיד לקיים המצוה דזריזין מקדימים למצוות, ולא שאל וחקר איך זה, ואחרי ככלות הכל נתפנה ופירש שיחתו, ועוד צ"ב דלפ"ז דלא נאמר לו רק להעלותו ולא לשחטו, וכי אברהם טעה בזה, הרי בנבואה נאמר זה, ונביא יודע ומבין מה שמדברים אליו. והנראה דאברהם ידע שלא נצטוה רק להעלותו לעולה בלבד, אלא מכיון שנעשה לעולה ממילא מדין הקרבן להיקרב ע"ג המזבח, והנפ"מ בין אם נצטוה לשוחטו ובין אם חיובו לשחטו רק מחמת דין קרבן שעליו הוא, אם אח"כ מאיזה סיבה לא היה כול להקריבו דאם היה מצווה לשחטו הרי לא קיים המצוה, דאונס רחמנא פטרא, אבל "קיום" לא הוי, אבל אם נצטווה רק לעשותו עולה בלבד וממילא הוא דמחוייב להקריבו, הרי שפיר קיים המצוה, דהמצוה (הציווי) לא היה רק לעשותו עולה, וזה עשה, וכאן אברהם היה אנוס בהקרבתו דהא נאמר לו: "אל תשלח ידך אל הנער" ושפיר קיים המצוה דהא העלהו. וזהו שהשיב הקב"ה קיימת המצוה "אסקתי' ואחתי'".
ויבואר ג"כ השאלה הראשונה. ונקדים פעם שאל חסיד אחד אותי, מה זה אתם המתנגדים מפלפלים תמיד בקושיות. בתורה כתוב כך יהי כך, ומה לכם להקשות, ובאמת במידה ידועה צדק, אלא שיש בזה גבולים ומבוארים בברייתא דרבי ישמעאל בב' כתובים המכחישים זה את זה. ומשום דכאן אמרה תורה כך, ושם אמרה אחרת. וגזירת הכתוב הוא. אבל כשמצינו כתוב שלישי, אזי אדרבה מצווים אנו מן התורה לחקור ולדרוש על ב' הכתובים ולהכריע. ולפ"ז מבואר שפיר, דכששמע אברהם ב' כתובים המכחישים, "כי ביצחק יקרא לך זרע" ו"קח נא את בנך יחידך", לא שאל וחקר על זה. משום דקודם היה הציווי כך, אבל לאחר ששמע כתוב שלישי, מיד נתנה לו הרשות לחקור ולברר את ההכרעה בין ב' כתובים והמכחישים, והוא "אסקתי' אחתי'".
מובן?, הרי הלשון במדרש הוא בעליל שאברהם היה לו סתירה, ולא ידע התשובה עד שענהו הקב"ה. ואיפה הוא מצא ביכלל ש'אל תישלח ידך' זה כתוב המכריע? אדרבא עכשיו כאברהם היסתבך לגמרי בשלוש הוראות סותרות הוא כבר לא יכל ושאל מה קורא פה, כי כבר לא ידע למה לצפות. אבל הגר"ח מביא בדיוק להפך שרק לאחר שניברא התרוץ, שאל אברהם והשיב הקב"ה. ולדבריו בשביל מה הוא שאל ובשביל מה הקב"ה ענה לו הרי כבר יודע התשובה? כנראה -סתם בשביל שמועס'ן אין לערנען.
(היה פעם אחד שמישהו טען משהו נגד סברת הגרי"ז, אז אמר לו אחד הנכדים, 'הרי הגרי"ז הוא שטוען כך', ענה לו 'איז וואס איז' 'איך פרייג השאילה אין תורה', וענה לו אם הגרי"ז אמר זה 'סי ניט השאילה אין תורה, סי השאילה אפ'ן תורה' 'און אפ'ן תורה ניט דא קין שאילות' ).
ג'- לפי קווי המשל והנמשל שלו [של המלאכים לקבלת התורה] הוא מנסה להגיד שקבלת התורה הוא אקט מלאכי/אלקי, ולא אקט אנושי, שהרי טבע האדם שאין השמיע והדבר ששומע אחד אצלו, וכמו כן טבעו [הרציונלי?] מחייב שמה שהוא מקבל לציית אינו בגלל שהוא מציית. וכאן נשאלת השאלה, מאיפה צצה לה היכולת האלקית הזאת שבאדם? הרי הוא לעולם נשאר אנושי, ואיך נוכל להוציא אותו מהגבול הזה? האם יש אפשרות גם שדעת והיודע והידוע יהיו אחד אצלו?
אתה הולך רחוק, הוא הרבה יותר פשוט, הוא מביא משל בעלמא, שממש לא קשור לעניין. רק על צד הדמיון. אתם חושבים שבבריסק יש העמקה גדולה, ואתם טועים, יש שם רק הגדרת דינים, ונכון שזה מבאר הרבה פעמים דברים ששום סברא לא יכולה לעזור, אבל בפירוש 'גזירת הכתוב' הוא המולך בבריסק. משמצאת הגדר, אל תחשוב רגע מה משמעיות המצווה, חבל על הזמן.
מעשה היה שהגר"ח אמר לר' שמחה זליג, חסידים ומקובלים מתווכחים האם הבריאה הייתה 'למען טובו' או 'למען חסדו'. –ניט דאס און ניט דאס די בריאה גיווען 'למען רצונו'. אפשר להסביר את זה עפ"י הרמב"ם שאין לומר בבורא מידות, אבל זה שם לא אם עומק מסוים , להסביר למה לא שייך זה או זה. אלא זה לברוח מכל סברא מכבדת, העיקר להגיע לגדר הפשוט, ודי. ומה יותר פשוט מ'למען רצונו',
בכדי לתרץ קצת את דבריו, ולהבין המחשבה שמאחוריהם, נחזור אל משל הסכמת ראובן ושמעון.
מובן לכל בר דעת, שכאשר שני אנשים מסכימים ביניהם משהו, החיוב שלהם לקיים את הסכמתם, אינו נובע מעצם הקבלה. כלומר: רק פרטי הקיום נובע מהסכמתם, אבל עצם החיוב לקיים, בהכרח נובע מחוק שיש מקודם להסכמתם, הקובע שעליהם לקיים את מה שהסכימו. [זה ההסבר לכך שכמה וכמה הסכמות נידונים בהלכה לפי כלליה העצמאיים, ולא לפי בירור מה היה בדעתו של המסכים, ואכמ"ל] חוק זה, אינו יכול לנבוע מהסכמה, שאז נשאל על הסכמה זו עצמה מי מחייב לקיים אותה, ואין לדבר סוף. [בעצם הגענו כאן לאחת השאלות הגדולות על מקור המוסר, ואכמ"ל] בהכרח שתהיה איזה חוק כללי, שאינו נובע מהסכמה, לקיים את מה שמסכימים.
למה אתה מאריך בזה. אין מושג 'חיוב' לעצמו, כשאדם ניכנס לבית חבירו והוא אוסר עליו, למה הוא 'חייב' לצאת? מה הוא החוב?. אין באמת 'חוב' יש רק מוסכמות היתנהגותית בין בני אדם. כמו"כ חוב לבורא, אין כזה דבר , למה אני חייב? יש רק סברא לקיים מצוותיו, וזה נקרא חוב.
(אבל החוב האמיתי הוא, רק מה שבדרך הטבע עלול מחיויב מעילתו.)
כמו"כ כאן בברית (בין בין ב' אנשים בין ביו ברוא לבוראו) אין חוב לקיים אלא מה שמוסכם על בני אדם לקיים הברית מסברת קיום האמת, וזהו ניקרא 'חוב'.
אלא שכאן החוב היה ל'קיים התורה' וממילא מיקרי כל ה'נעשה' תורה, כי על זה היה החוב בברית, אבל הוא לא מדבר על החוב זה ישאר תמיד נובע ממוסכמיות, הוא מדבר על יצירת החוב ועל קיום החוב, ששתיהם יהיו תורה, וודאי שהבחירה(וכאן הוא הקיום החוב) מסכים הגרי"ז שישנה והיא אינה תורה. הוא רק מדבר על מה הבחירה הולכת.
תורה ודעת
[איך נהייתי פה הסניגור של בריסק?]
איפה נהייתי? אני מסביר אותו מה שהוא כותב, אין לי בעיה עם האמת איך שתהיה ואיפה שתהיה.
לא הגבת על החלק השני. שהוא העיקר.
לבעל בעמיו
איזה מין תרוץ זה? יש לו אלטרנטיבה?
על זה הרי מדברים, שהבריאה ניבראה לפי התורה, אבל לתורה היה אפשרויות שאין כלל יכולים לדבר עליהם. זה כל הווארט של הגר"ח שהובא למעלה, . עיי"ש (מדרוש הגרי"ז בברית תשי"א)