| נשלח ב-6/3/2012 23:54 |
 |
| |
אין שום דמיון בין עגונה לקידוש החודש, ביה"ד קובע מציאות ולא דין באינספור מקרים, ניתן אף לומר שברובם של המקרים הענין הוא כך. ביה"ד קובע מי הרג את שמעון, ראובן או לוי. ביה"ד קובע האם פרתו של ראובן אכן נגחה וכו' וכו'. וגם הקביעה בהיתר עגונה היא קביעה סטנדרטית ובירור עובדתי רגיל.
אבל בקידוש החודש אין שום משמעות אמיתית לעובדה אם הירח היה מכוסה בשעה מסוימת כיון שהנתון הקובע הוא מולדו של הירח ונתון זה הוא מוחלט ובלתי ניתן לדיון, (בניגוד להתרת עגונה שישנה שאלה עובדתית פתוחה, הבעל מת או לא).
ההבדל בין התקופה בה קידשו עפ"י הראיה לבין תקופתינו אנו, היא שאלת סמכותו בפועל של ביה"ד, כלומר: בניגוד לזמנינו אנו ולפיה קביעות החודשים הוכרעה לנצח, בתקופת הקידוש עפ"י הראיה ההכרעה היתה פתוחה מדי חודש בחודשו.
הרי גם בזמנם ישנה הלכה של "כבר קידשוהו שמים" כלומר גם במקרה שלא באו עדים, הקביעות חלה מאליה מכח המולד עצמו. (ולדעת רוב הראשונים גם במקרה זה צריכים ביה"ד להעמיד מושב ולקבוע שנתקדש החודש ורק אז חל קידוש החודש מאליו) במסכת יבמות מוזכרת דוגמא קיצונית לחודש שלא קודש כלל, ולא נהג בו יום הכיפורים [לדעת חלק מהמפרשים].
בניגוד לכל המקרים בהם ביה"ד נדרש לשאלה עובדתית טהורה. במקרה זה השאלה העובדתית כביכול אינה אם הירח נולד, אלא אם העדים ראו זאת. כלומר, העדים אינם מבררים את המציאות הידועה אלא מספרים את עצם העובדה שהם ראו. ואין שום צורך ל"האמין" להם שהירח נראה, אלא רק לשמוע מפיהם שהם ראו את הירח. כלומר, תפקידם של העדים הוא טקסי בלבד לספר בפני ביה"ד את הידוע להם. ומכח זה באו כל ההלכות המיוחדות בקידוש החודש, ובראשם הדין המאפשר לביה"ד להכריח שני עדים לספר מה שלא ראו מעולם.
תוקן על ידי jbenhaim ב- 07/03/2012 00:15:05
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2012 00:01 |
|
| |
בהמשך להודעתי הקודמת, יעבץ ואבן חיים, אכן צודקים שקידוש החודש ניתנה לסמכות ביה"ד, מבלי קשר לעובדות. אך מה שביה"ד מכשילים את העדים וכו', זה רק משום שמציאות החשבון עדיפה בעיניהם על פני העדים, ומסמכותם לקבוע לפי הנראה בעיניהם מציאותי. כלומר, למרות שבדיני עדות רגילה, לא בטוח כי לעובדות עפ"י החשבון והמסורת היה דין של 'בא הרוג ברגליו', אבל בקידוש החודש זכותם וסמכותם לקבוע ע"פ החשבון וההגיון משל היו 'בא הרוג ברגליו'.
תוקן על ידי פרוטגורס ב- 07/03/2012 00:23:30
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2012 00:05 |
|
| |
אבן חיים
ברוך הבא, כגולש אשר אלו הודעותיו הראשונות, אני חייב לומר שזו פתיחה מרשימה למדי.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2012 01:32 |
|
| |
המובאה מהלכות קידוש החודש, באה להוכיח שלבית הדין יש יכולת לבצע מניפולציה על העדות. למרות שאכן בקידוש החודש סמכות בית הדין רחבה יותר.
גם בהלכות אחרות נעשה בה שימוש, וזה משמעה של המשנה בסנהדרין: "מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים", בדיקה שנועדה להכשיל את העדים.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2012 03:10 |
|
| |
יעבץ, עוקצי תאנים של בן עזאי נאמרה רק בבדיקות לביצוע עונשי מוות שכל המרבה בהן הרי זה משובח. יותר מזו מצינו אצל רבי טרפון ורבי עקיבא שהיו אומרים "אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם". מדבריהם ניתן ללמוד שהם ראו בעונשי המוות הכתובים בתורה, אקט הרתעתי בלבד. לפחות בזמנם.
בקידוש החודש זה עניין אחר. העדים העידו על דבר שלא ייתכן מציאותית, לפחות מבחינת ביה"ד, זה נגד לחשבון ולסימנים הקבועים המקובלים על ביה"ד.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/3/2012 03:38 |
|
| |
בדקתי שוב, אכן ברמב"ם שהבאת לעיל (קיה"ח פ"ג הט"ט), איו המדובר על טעות בחשבון כעין המעשה בר"ג ור"י, אלא כאשר העדים משבשים את החלטת ביה"ד, כגון: כאשר באו כמה ימים באיחור אחרי שכבר קידשו והקריבו קרבנות וכו'. שם זה אכן כפי שכתבת.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2012 23:42 |
|
| |
סתם אנקדוטה, לגבי קרב הסיוף שהיה נהוג בעמים הגרמאניים כשיטה להכרעת דין.
ראיתי בגליון האחרון של "זמנים" שהיו קיסרים אשר נתנו ליהודים שלהם כתבי פריבילגיות כפי שהיה נהוג בימי הביניים, ובמקרים מסוימים הקיסר התחייב כי במקרה שיתבעו את היהודים תביעה ממונית והתובע ידרוש דו קרב, הוא (הקיסר) יעמיד מצידו סייף שייצג את היהודי ...
|
|
|
|
|
