"הפסיקה האשכנזית" מול "הפסיקה הספרדית"

הקולות הגדולות הן אשכנזיות:
היתר עיסקה,
מכירת חמץ,
הצורך בששים ריבוא כדי להגדיר רשות הרבים דאורייתא (כמיטב זכרוני)
הנחה יסודית שלעתים בטל הטעם בטלה הגזרה, ולכן אין מקפידים על מים אחרונים ולא על נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה.
כמדומני שיש עוד אבל איני זוכר.
ראיתי לא מזמן מאמר של ידידה דינרי על מנהג עוקר הלכה בפסיקה האשכנזית.


המאמר על הרב אלישיב הוא של רמי ריינר, אבל הלינק נשבר.