סילוק התחרות כקנה מידה להתקדמות

ערך,

אם הבנתי נכונה תפסת "טרמפ" על הקנאה במעלת חברו שהוא נושא האשכול ודברי הארח"צ בתחילת השער, כדי להגיע לסופו בנושא הקנאה בחסרונו של חברו מלשון קנאות [וכפי שהתבאר באשכול "מילון" ששורש שניהם "קנין" שהמקנא במעלת חברו חש שהמעלה היא קניינו וה קנאי חש שתיקון העוול הוא קניינו].

וכשהגעת ליעד הטרמפ דרשת כך:
"ירא שמים אשר הוא טהר לב להעיר קנאה" -זה ערך,
"יד השרים והסגנים במעל" - זה הפורום.

אנא הסבר מה המעל שבני אדם חושבים הרוצים את האמת גם במחיר של ויתור על הנוחות החברתית של חשיבה עדרית, יעשו זאת בפינתם השקטה?

הלא מי שחושב שאינו שייך לכך, בידו להמנע מלשים פניו כנגד פינה זו!

לא כל חשיבה יחודית וחשיבה פרטית מחייבת ויתור על נוחות חברתית.

מקובל על עם ישראל ומי שנחשב כעם ישראל לקיים את כל ההלכות הנובעות מהגמרא. וזה אתה כבר יודע וגם ידידיך מיימוני יודע. וכל החולק על הלכה אחת מהש"ס כאילו חולק על בית הגדול בלשכת הגזית. זה אתה גם יודע. יש מי שמפריע לך לפתח את יצירתך התורנית בדרך הנוחה לך?

יש מה שנפסק ברמב"ם בהלכות דעות אתה יכול לעיין בדברין פרק ו' הלכה ג': "וכל המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא" מי שרוצה לעשות קנין מחסרונו של חבירו, הרי זו הרגשה בזויה ושפלה (לדעתי) שאין כמותה. ואני מדבר בסביבתי, שאדם לא ימדוד את עצמו בתוצאות מבחנים לעומת השאר, שהרי יש בזה מעין הרגשת נעימות של הצלחה מול אנשים אחרים, ולא לעומת המעלה האישית של האדם.

ואם הדברים נאמרים משום קנאת האמת, למה אתה חושש? הרי ממה נפשך, אם אותו אדם לא צודק, אז מה איכפת לך - הרי זה דומה עליך כתרנגול. ואם הוא צודק, הרי מידת כל מי שמחשיב עצמו כחכם להודות על האמת.

ערך,

אתייחס לשלוש נקודות שהעלית.

א. להלכה מעמד של לשכת הגזית מאותו העיקרון ואין ערעור על כך. זו עובדה! [גם אם ישנן הלכות המשתנות לאיטן]

ב. איני מבין מה ענין "המתכבד בקלון" לכאן!
וכי אינך רואה שאין כאן שום ניסיון להטיל קלון על שום איש, אלא לדון עניינית על דעות?
אדרבה, יש ניסיונות להטיל עלינו קלון כדי שיוכלו להתכבד בו ואת זה אנו מנסים לדחות בדרך כבוד ואהבה "האמת והשלום אהבו".

ג. מה שכתבת "ממה נפשך, אם אותו אדם לא צודק, אז מה איכפת לך - הרי זה דומה עליך כתרנגול. ואם הוא צודק, הרי מידת כל מי שמחשיב עצמו כחכם להודות על האמת."
הרי זה בדיוק מטרתו של פורום זה. לברר את מה שיותר אמת כדי להבדיל בין הנחשב [לאחר ההבנה הנכונה] כקרקור תרנגול לבין אמת שראוי להודות עליה.
אין סוף לדרגות בירור האמת עד להגעה לדרגה כזו ובפרט כאשר ה"מסה החברתית" [ראה תוהרא"ש הוריות ב: בשם הירו'] נוקטת בדעה שאינה נכונה. הרי לכן ראוי לנו לדון על דברים.
אבל ברור שכאשר מגיעים לבירור האולטימטיבי, לא שייך להתווכח יותר. וכי עם מי שיאמר ששחור זה לבן כפשוטו, אתווכח?


הערה:
"הרי מידת כל מי שמחשיב עצמו כחכם להודות על האמת."
מהלשון נראה כי בסיס ההודאה על האמת מחמת עצמותה אין לה מספיק ערך לדידך! ורק משום "החשבה עצמית" כחכם יש להודות על האמת? נמצא שהעיקר הוא קירקס הכבוד "שלא לשמה"!

אולי התכוונת להטיל עלי קלון, שזו מטרתי! אם כן, לא אמרתי כלום וראה לעיל על "המתכבד בקלון"!

איני מתכוון אליך אישית ווטו. דברי לא דיברו אלא לענין, לטענות ולמחשבות, לא כלפך. על עצם הטענות. אם הרגשת משהו אישי, מתנצל מכל הלב.

יש רמב"ם בפרק ו' מהלכות דעות הלכה א'(ואם אתה חולק על דברי הרמב"ם מותר לך לומר שאתה לא מקבל את דעתו): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים וילשב אצל החכמיםתמידכדי שילמוד ממעשיהם." אני משער שהמרב"ם הזה מוסכם עליך?

עוד רמב"ם בפרק הקודם בפרק ה' הלכה א': "כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעליתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו. ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר."
כאשר אדם מכבד את החוכמה ומיקר את החוכמה, אפילו אם אינו חכם, אלא האדם עושה הלכ כדי לזכות למעלת החוכמה, ועושה את כל מה שבכוחו להגיע למעלת החכם, הרי מראה בכל נפשו שמצידו השלים את ההכנות לקבלת החוכמה. ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות. וגם אדם המעדן את נפשו מגיע אליו זהרורי החוכמה וחלק ממנה ודאי.

למה אתה חושב שאדם הנוהג כך, זה קרקס, זה חלק של שמירת החוכמה. כל אדם יעשה בנפשו חושבים למה הוא עושה כך. ומהי מטרתו.

ערך,

כתבתי "קרקס" כי לא כתבת למעלה מי שמבקש חכמה אלא "כל מי שמחשיב עצמו כחכם" שהוא לשון התיהרות.

תודה על ההתנצלות! [אבל אם טעיתי בספקולציה, הרי אני המתנצל על העלאתה.]

"האמת והשלום אהבו"