מה, כל הזמן האראלים מנצחים את המצוקים?!

ואם אנו יתמי דיתמי, איננו יכולים לפסוק ולחדש דבר, אלא רק ללכת בעקבות הרועים.

שטויותבתוך מגזרי אני חי ואין מי שמרגיש יתום
(ולפעמים הרבה זמן לפני הפטירה הצפויה יודעים או מתככים מי יהיה ה"אבא" הבא)

אז הכל הצהרות בעלמא?

במידה רבה כן, ודאי ביחס ל'60 שנות יתמות'.
הכותב טועה בכך שהוא מנסה להבין את החברה החרדית ע''פ כותרות העיתונים. אדם שיתמיד בכך יגלה שהחרדים הם טיפוסים רגישים ושבריריים, המוכים חדשות לבקרים בהלם וזעזוע, וכמו כן נתונים חיי הרגש שלהם למערבולות פראיות התלויות בכל אירוע פוליטי נידח. לעומת זאת יתברר שהדבר המשמח ביותר חרדי מצוי הוא יציאתו לאור של קובץ הלכות בדיני קינוח האף, עם הסכמת הגר''ח קנייבסקי שליט''א.

משהו מכל זה קיים במציאות, והוא שתלמידי הגדיילים באמת מרגישים כלפיהם כמו בנים, במידה מסויימת, וממילא חשים תחושת יתמות עם פטירתם. דבר שאני מקוה שקיים גם במגזר הדת''לי. כמו כן קיימת גם התפיסה לפיה לאף אחד אסור לחוות דעה בנושאי 'השקפה' אא''כ הוא גדול בישראל שלמד את החכמה הסודית של ההשקפה מגדיילים קודמים איש מפי איש עד הגר''א.

בע"ב אתה כאילו מופתע?
 
כל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו.
האם היית מצפה שיכתבו במודעות האבל יתומים כאילו היינו ואין אב כאילו?

אריאל
אני לא חושב שהכותב (שלמען האמת לא קראתי בעיון את דבריו) מנסה לנתח את החרדים. הוא מנסה לנתח את החברה החרדית. הוא בהחלט יכול ללמוד מהמודעות שהחברה רואה ערך בחוברת על הלכות קינוח האף יותר ממסעדה חדשה. זה לא אומר שזה כך אצל כל חרדי מסוים, ואפילו לא אומר שזה כך אצל רוב החרדים. זה אומר משהו על החברה. הרגשת היתמות שהוא מדבר עליה היא כמובן מושאלת, הרגשה שאנחנו כחברה לא ברי הכי לשום דבר.
כך גם האחריות שהוא מדבר עליה, אין פירושה שכל החרדים או אפילו מיעוטם מתנהגים כמו ילדים קטנים ולא כדאי לסמוך עליהם כי הם חסרי אחריות. הכוונה היא לאחריות ציבורית. אם ניקח למשל את עניין הגיור של יוצאי חבר העמים, הרי שדתיים לאומיים רבים מסתכלים על העניין כאחראים לפתרון העניין (בין אם הפתרון הוא גיור ובין אם גיור הוא רעיון ממש גרוע); ולעומת זאת אצל החרדים הרעיון של מציאת פתרון בכלל לא קיים. זו רק דוגמה אחת, אבל בכל עניין ציבורי שתסתכל עליו תראה שההתייחסות החרדית היא כמו לשאלת כף חולבת בקדרת בשר ולא למציאת פתרון לבעיה שחייבים לפתור. הרש"ז אוירבך והרב ולדנברג היו ייחודיים בנוף החרדי (והאמת היא שהם לא ממש השתייכו לציבור החרדי).

כשאתה אומר 'חברה' למה אתה מתכוון?
אני יכול להגיד לך בוודאות שלא רק שרוב החרדים לא שמחים על צאת קובץ הל' קינוח האף, אין אפילו מיעוט שמח. מספר השמחים הם הרב המחבר שליט''א ואשתו. היתר אולי יקנו את הקובץ ואולי גם זה לא. כיום מדובר במטבע לשון בלבד, אפילו לא בהצגת מציאות אידיאלית - כי אין גם אידיאל כזה. במקרים אחרים כן יהיה אידיאל כזה שאולי קצת יתגשם במציאות.

אשר לתחושת היתמות, כבר כתבתי שהיא נכונה חלקית. ולתחושת האחריות - הנושא שאתה נוגע בו מקורו בתפיסה ההלכתית החרדית ש'התורה תדאג לעצמה' ע''פ דברי החזו''א. כלומר, אנחנו לא אמורים לפתור לה' בעיות. אנחנו צריכים לקיים את ההלכה וה' ידאג שהעולם יסתדר איתה. (כי מוכרח שהעולם יסתדר איתה, כי הכל כתוב בתורה וכו')

אני מתכוון, ובכן... לחברה. לא לרוב היחידים אלא לחברה. כשחידושי תורה הם דבר מרכזי אז החברה נותנת מקום לדברים כאלה. עובדה היא שיש עוד מקומות שבהם אף אחד לא שמח מפרסום החוברת המדוברת, ובאמת גם אף אחד לא יכתוב את זה.
אני חושב שהתורה תדאג לעצמה זה תירוץ. כשיש שאלה עקרונית של קברים מול צורכי ציבור אפשר להגיד ששום דבר לא מעניין אותנו והתורה תדאג לעצמה; אבל כשבונים לחרדים ב(רמת?) בית שמש פתאום מתגלה ששמידל הוא כבר לא הקובע היחיד בענייני קברים, ושאולי התורה לא כל כך תדאג לעצמה וצריך לבדוק לבד אם יש בזה בעיה.

אריאל,
אז מדוע הלל תקן פרוזבול? ומדוע חכמים גזרו גזרות?

למה לא היה אינטרס לבדוק עד אז? כי זו בעיה של הציבור, והחרדים לא בעניין של לקחת אחריות על הבעיות של הציבור.