"סעודת משיח" ו"הסעודה האחרונה"

"חובת ההוכחה מוטלת כמובן על הטוען לכך, ולא על מי שמסרב להשתכנע. לאור זאת, הטלת האשמה על מי שאיננו משתכנע בדמותו, היא למעשה הוכחת החולשה הגדולה ביותר בעיני. עצם העובדה שחסידי ליובאוויטש לא הצליחו לשכנע את עם ישראל שאדמו"רם הוא המשיח, היא לדעתי ההוכחה הטובה ביותר שהוא אכן איננו המשיח"

כוחה של טענה זו יפה כלפי דת משה וישראל.

חובת ההוכחה מוטלת כמובן על הטוען לכך, ולא על מי שמסרב להשתכנע. לאור זאת, הטלת האשמה על מי שאיננו משתכנע בנכונותה, היא למעשה הוכחת החולשה הגדולה ביותר בעיני. עצם העובדה שהמחזיקים בדת משה וישראל לא הצליחו לשכנע את עם ישראל שמשה אמת ותורתו אמת, היא לדעתי ההוכחה הטובה ביותר שאכן אין זה אמת....

עודד,
אם הבנתי נכון, הגעת לתפיסה דקת הבחנה במושג "ימות המשיח" על הגבול שבין ייעוד בלתי מושג לבין ממשות אימננטית, מעין פשרה בין השנים - "ימות משיח" כמושג ערטילאי ותהליך צפיה בלתי נגמר יחד עם היות "ימות המשיח" התממשות תקופה נכספת. הווי אומר לדעתך יש להם משיח לישראל, אך גם אז בהופיע המשיח השאיפה והמאמץ ליותר אינם נרגעים, כי אם עצם ימות המשיח הינם קריאה להמשך כיסופין לשיפור בלתי נלאה (דבריך במילים שלי).

דומני כי לולא חיבוטי אמונה וקריעה פנימית בענין, וכפי שהדבר בא לביטוי ברצון ליישב בין התפיסות השונות הרווחות (לייבוביץ ושך מחד והפוסקים מאידך) -ייעוד מתמשך או יעד בר השגה - לא היית מגיע לכזו תובנה מפוצלת עד כדי סף סתירה מיניה וביה (זה מזכיר לי חילוקים בכתבי ר' חיים על הרמב"ם כשהוא מנסה ליישב סתירה מוכחת ע"י הרמת הנושא למימד חשיבתי שלישי דק מן הדק שמעבר לקטעים הסותרים. ובו, במימד ההוא ניתן לשלבם. רק שפרנקל עשה זאת בצורה פרקטית יותר, פשוט מצא גירסת רמב"ם קדומה בה אין את הסתירה מלכתחילה...).
 
בכל אופן לטעמי, נתקיים בסברתך המושג "אגב חורפא משבשתא", שכן סוף סוף התפיסה כי מדובר בתהליך שאינו נגמר ויגיעה מתמדת סותרת את תאורי התקופה בפשטות הפסוקים בכתבי הנביאים, שם היא מתוארת בעיקר כהגעה למנוחה ולנחלה, וסוף להתמודדויות מול הרע והמכוער. וכך גם הדבר מופיע בהסבר הנלווה לתקופה בספרות הקבלה והחסידות כמו גם בהלכות מלכים להרמב"ם. (בשונה מתיאור עולם הבא - עולם הנשמות - גן עדן, שם אכן לפי התפיסה היהודית מדובר בעליות אין סוף ותהליך שאינו נגמר בבחינת "ילכו מחיל אל חיל").
 
(דרך אגב, זו גם הסיבה המונעת מאלו אשר מאמינים כי רבם הוא המשיח להאמין גם כי הגענו לימות המשיח. תמיד יוסיפו החבדניקים ויטענו כי חלילה לנו להאמין כי אנו בתקופת אתחלתא דגאולה אלא שרויים אנו עדיין בחושך הגלות הנורא, רק יאמרו שהמשיח כבר כאן מוכן וממתין וכו'...ויעשו תמיד הבחנה ברורה בין השנים - זהות משיח (בפוטנציאל) וימות המשיח (בפועל) שכן גם הם יודעים שלא כך, כמציאות ימינו, מתוארים ימות המשיח בנביאים).

באשר להשוואות שהבאת בין מקורות יהודיים למקורות זרים, הדברים ידועים ויגעים ותקצר היריעה. אומר רק זאת, כי אין ספק שהחשיבה הנאו פלטונית דומה להדהים לקונצפט הקבלי ובפרט הלוריאני. וכבר אמר מי שאמר כי פיתגורס פגע במצרים בתלמידי ירמיהו הנביא וקיבל מהם... באותה מידה תמצא בבודהיזם אלמנטים מוכרים מתורת האר"י, וגם כאן כבר שמענו שבני עשרת השבטים גלו מעבר לסמבטיון והביאו עימם מניחוח פרד"ס התורה לבני המזרח. כמו גם כל אשר עיניים לו ימצא בדברי שפינוזה שפע אנלוגיות במבנה הניתוח לדברי ר"ח קרשקש שקדם לו בהרבה ואין ספק שספג מרוחו במישרין או עקיפין (להוציא כמובן המסקנות החלוקות לחלוטין כרחוק הפוליתאיזם מן המונותאיזם) וגם לחשיבה הנאו-קנטיאנית תמצא סימוכין ברס"ג, כן תמצא מקבילה יהודית להוכחות דקארט ואקווינס... וכהנה רבות.

הזכרתי זאת במכוון בצורה שהזכרתי, לא כטוען לדעת מי קיבל ממי ומי הושפע ממי, אלא כאומר ומתריס לנגדך, בכל הקשור להגות ומדעי הרוח, אין מוקדם ומאוחר ואין יוצר בלעדי. חכמת האמת הנצחית בקרן זווית היא מונחת וקדמה לכל, אינה כחפץ שאם הוא ביד פלוני אינה בו בעת ביד אלמוני. וחסר טעם ומשמעות לטעון כי אלו הושפעו מאלו או להפך, שכן למאי נפקא מינא? הן בחיק הבורא היתה מאז ומקדם.

אמרי_בינה, על שאתה מתריס כנגדי, בדרך ענינית וראויה, אני מודה לך, כי כך מתברר הענין וכולנו לומדים.

אותה אידאה מוסרית מכוונת, מה שבמתאים לרעיון של ימות משיח מוסריים, אינה 'מושג ערטילאי' כלשונך, אלא מושג ברור ומובחן, שיש לו תפקיד מכוון בהתנהגותם ובמעשיהם הרגילים, היום יומיים של בני האדם.  אתה יכול לחשוב גם על אידאה של אחדות, המכוונת אותנו להחשיב את כל אוסף הפרטים שלפנינו כשיכים למכלול אחד, או אידאה של תכלית, המכוונת אותנו לחשוב שכל התהליכים מכוונים לאיזו מטרה.

לנושא שלנו על ענין המשיח אין הוכחה כמו בגאומטריה. מה שאפשר וצריך לבדוק, הוא התאמתו של רעיון מסוים למסגרת השיטתית שבה הוא נמצא. האם הרעיון נזה נובע מתוך השיטה או מתוך גורמים אחרים המשפיעים עליה [כמו צרכי המאמינים או השפעה של שיטות זרות אחרות].

הערה בשולי הנושא.

המחשבה כאילו כל הרעיונות מונחים באיזה מחסן ולא נותר אלא לגשת ולבחור איזה מהם ולחשוף אותו לאור השמש, טענה זו אין לה על מה לסמוך. [בעיה מהמין הזה קימת גם בפילוסופיה של המתמטיקה. האם כל משפטי המתמטיקה קימים, והמתמטיקאים חושפים אותם כחשיפת ריצפת פסיפס, או שמא המשפטים הם מעשה יצירה של אומן].

יש רעיונות גולמיים שמסתובבים בחלל חברתי מסוים, ויש רעיונות פרי יצירת אדם מסוים, שגם הוא אינו פועל בחלל הריק. אבל יש מי שלוקחים רעיון ובונים ממנו שיטה מקיפה, מאורגנת, במטרה להשיב על איזו בעיה, להשיג הבנה טובה ומלאה יותר, כשהם ערים לקשיים שלה ולמחיר שהיא דורשת. נוהג העולם הוא שאנשים נשענים על תורות של אחרים, משנים אותן, מפתחים אותן, במודע או בחוסר מודעות, בטעם או שלא בטעם, בשיטה בנויה היטב או באופן לוקה בחסר.

כשלא מבינים את הענין הזה מתקבלת עיסה מטושטשת וחסרת הבחנות ברורות, שאינה מאפשרת לימוד עיון וברור של טעם ואינה נותנת הבנה נכונה.

המצרים הקדמונים ידעו לנצל 'שלשות פיתגוראיות' ליצירת זויות ישרות. הם לא בנו על כך את משפט פיתגורס, לא יצרו מתודה גאומטרית של בניות והוכחות ולא יצרו מדע שנקרא גאומטריה. איש לא תפס שאפשר לבטא את הטבע במספרים. את זה עשו מתמטיקאים יווניים. לא חסרו אנשים בעלי שכל ישר, ואמהות פולניות בבבל שאמרו לילדים שלהם 'אם תהיה ילד טוב אז תקבל מקופלת', אבל אריסטו יצר את הלוגיקה. בכל המקומות הרבה אנשים היו בעלי טעם במה שנוגע ליפה ולמכוער, אבל אפלטון יצר מדע שנקרא אסתטיקה. בכל העולם אנשים שרו ונגנו, פיתגורס יצר מזה מדע הקשור למתמטיקה שלו. בעקבות המתמטיקה שלהם יצרו הפיתגוראים ואפלטון תפיסה מהפכנית של ישויות ראליות, הקימות ממש, אבל אינן חומריות. רק בודדים הלכו אחריהם. היום כל אחד בטוח שהנפש שלו איננה חומרית.  

החשיבה הנאופלטונית אינה דומה להפליא ליסודות הקבלה, כפי שטענת, אלא היא הבסיס של יסודות אלו. אין בכך כל פסול, בעלי הקבלה בנו עליה את המבנה שלהם. בעל הזהר מתאר נקודת אור הבונה היכל. זה תאור פיתגוראי מפורש. ב'אמונות ודעות' סעדיה גאון מביא אותה ופוסל אותה. אין רע בהשענות על אחרים כדי לבנות עליהם את הבנין המקורי שלך. נפסד הוא הרעיון להכחיש, להסתיר ולהתעלם, כי הוא מונע הבנה ואין בו אמת.
עודד

תשובה ל אמרי_בינה הכותב: מדוע עבורך המושג "משיח" בכתבי היהדות הינו אידאה מוסרית גרידא ולא ממשות היסטורית מעשית. ומדוע תחשוד כי גישה היסטורית ממשית לנושא  נובעת מ"צרכי המאמינים והשפעת שיטות זרות", פשוט לא מובן איך הגעת למסקנה זו. בו בעת שאף אחד מהנ"ל לא טרח לציין דבר פשוט זה.  

התשובה לשאלתך מסתברת מנקודות מוצא שונות אשר מהן מגיעים לדיון בנושא הזה. בכל תרבות קימים רעיונות, מחשבות סיפורי מיתולוגיות, שיטות מחשבה וגם אמונות תפלות. גם נושאי התרבות הזו הם אנשים המצויים בכל מיני רמות, מתעסקים בכל מיני דברים ושואפים לתכליות שונות.

לא די לומר כי במקום מסוים נכתב איזה דבר. צריך להכיר מי הכותב, מה ארון הספרים שלו, מה תפיסתו, אל מי הוא פונה ולאיזה צורך. אין ספק בליבי כי רבים החזיקו ברעיון המשיחיות כרעיון ממשי ביותר לעתיד לבא. יש גם מי שהביאו את העתיד אל ההווה.

נקודת המוצא שלי היא תאולוגית. תאולוגיה היא מתן דין וחשבון מנומק על עניני האל. ממילא, כל דעה הנובעת ממוצא אחר, זרה לענינים האלהיים. אני יודע כי הנושא הזה הוא זר להרבה מאד מאמינים. מקורו ביוון והוא חלק מן העיסוק הפילוסופי. המישור התאולוגי והמישור האמוני היהודי, הם, באמת, זרים זה לזה, נובעים ממקורות שונים. [ראה הדיון 'מונותאיזם ישראלי ומונותאיזם יווני', העומד על כך]. הוגים יהודים הוצרכו לעסוק בו כאשר באו במגע עם המחשבה הכללית ולא יכלו להמנע מכך.  

בעניין הסעיף השלישי של דבריך, אשיב כי אין לי אלא הערכה רבה לדבריך, שמתוכם מתבררים דברים. 

לענין מקורותיהם והשתלשלותם של כתבים ורעיונות, יש אנשים בעלי מקצוע, החוקרים בדברים האלה. אני, כחובב, קורא דבריהם ומשתדל לבדוק אותם. דברים אחדים אנחנו יכולים לבדוק בעצמנו. הנה בתחילת הכוזרי פונה המלך אל הפילוסוף. סתם פילוסוף הוא אריסטו, אבל ריה'ל, משורר במקצועו, אינו מבחין היטב, והפילוסוף שלו מבטא דעות נאופלטוניות בדבר אל חסר ידיעה וחסר רצון המאציל שפע אין סופי משלו. תורת ההאצלה היא תורה שיטתית נאופלטונית.
עודד

מצאתי ב"דוסים מצייצים", ולא יכולתי למנוע מכם את התענוג.
שבת שלום

_________________

_________________