| נשלח ב-25/1/2003 18:10 |
 |
| |
לא קבעו חז"ל אלא כנגד יצר הרע
רבות הדרשות אשר אני מתחבט בהם.
אחת מהם היא הדרשה לגבי פיגול. בתורה שבכתב משמעות הכתובים שמי שאוכל חוץ למקומו "פיגול הוא לא ירצה". משמע כביכול שעליו להקריב פעם נוספת.
באו חז"ל וחידשו דבר ועוד הוסיפו על כך להפקיע את הכתוב מפשוטו.
חז"ל דורשים בכתוב זה שהכוונה על 'מחשבת פיגול' כלומר, כאשר האדם הזובח מחשב לאוכלו מחוץ לזמנו או מקומו בזה פסל את הקרבן, ורק אז עליו לשוב ולזבוח קרבן אחר לחובתו.
הביאור הפשוט נראה לכאורה, שלא היה סביר בעיניהם שאחר שכבר הוקרב ונאכלו האימורים במזבח, לא מסתבר שאז יפסל הקרבן למפרע.
אלא, שקשה לומר שעבור זה יהיה כח בידם להפקיע את הכתוב מפשוטו, כי הרי אינו שלול הגיון.
לכן חשבתי, אשמח לקרוא דעותיכם, שאולי הרקע לזה בא מכלל משמעות עבודת האלים.
ידוע שהרגע הכי נשגב בהקרבת הקרבן הוא הרגע בו האדם מקריב, ואז רצוי וכך גם מתבקש, שיהיו למקריב מחשבות חיוביות והזדהות עם נכונות וטוהר ההקרבה. הדבר הכי חצוף הוא, להיות בקרבת המלך ולהביא לו דורון ובו בזמן לזלזל בתקנון הדורונות.
מסתבר וכך גם ידוע שעובדי אלילים מייחסים חשיבות רבה ואיומים רבים למחשבת האדם בשעה קריטית זו.
נראה אם כן, שלמרות שהתורה רצתה שיראה האדם את נאמנותו במעשים קונקרטיים ולכל אורך הדרך, כלומר גם לאחר הקרבה, ראו חז"ל חשיבות להקביל ולתת יחס חשוב ודומה לשאר עובדי אלים המחשיבים את רגע ההקרבה, ועל כן שינו בהתאם לצורך האדם, את משמעות הפיגול.
אחרי חושבי זאת עברתי על עוד דרשות המפקיעות דברי תורה מפשוטם, ושמתי אל ליבי כי הרבה מהנה יתיישבו על זו הדרך.
לאחר ההבנה הנ"ל בפיגול מיושב מה שבעצם הקרבן ממשיך להיחשב קרבן, כפי שיש דעה בפ"א ממסכת מעילה, שם יש מאן דאמר הסובר שהזריקה לאחר מחשבת הפיגול בשחיטה או בקבלה, נחשבת זריקה. והיינו לעניין מעילה שמוציאו [אם הוא קדשי קדשים] ממעילה.
אשמח וארגע אם מישהוא יוכל לאשר את השערתי, ולבחון אותה אם אובייקטיבית היא אם ספקולטיבית היא.
תוקן על ידי - מתענין - 1/25/2003 8:09:01 PM
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2003 21:20 |
|
| |
מתעניין היקר
גישתך מעניינת וראויה לבחינה.
אם התכוונת, שיש לבחון כלפי נתונים סובייקטיביים, אך אובייקטיבים לפי שעה, את דברי חז"ל, הרי שאין לי ספק בדבר.
אך אם כוונתך שכל מקום שדיברו ושינו בו חז"ל הוא באופן בו הם מתחשבים ב"יצר הרע", הדבר אינו ברור, ויש להוכיח את הדבר.
אגב, לגבי הקרבנות, הרי שלדעת רמב"ם, כל מהותם כנגד יצר הרע, ואם כן סביר -אף ללא קושיות- להתאים את דיני הקרבנות לרוח העבודה המיסטית וכלליה.
יהוסף
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2003 08:02 |
|
| |
יהוסף,
ניתן להליץ ולהמליץ כי אני עצמי איני יודע למה אני מתכוון כי לא בחנתי מספיק דברים כדי להודיע. אבל ההגיון והאמונה שלנו שהתורה היא הצודקת מחייבת לומר שאכן תמיד יהא תיקון חז"ל במובן של "נגד יצר הרע"
לכל "לומדי" הפורום
אין אני מחדש את המושג הזה של "כנגד יצר הרע". המושג הזה מפי חז"ל על התורה, שאמרו על ההיתר של אשת יפת תואר במלחמה "דיברה תורה כנגד יצר הרע".
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2003 09:08 |
|
| |
מתענין, לא אכלא עצמי מלהודות לך.
אם ראית הרי שיש לי עקרונות לבחינת ההלכה. הנתון שאתה מוסיף יכול להוות קריטריון חדש לבחינת ההלכה.
אגב, חשבתי על הצווי של לא תבשל גדי בחלב אמו, אולי גם כאן יש איזו הרחבה של נגד יצר הרע, בשני מובנים. אני מתכוון למה שהוסיפו חז"ל לגדי את האם עצמה וכל בהמה וחיה טהורים.
א' יתכן למסגרת
ב' יתכן וזה למתן את יצר אכילת הבשר עליה אמרה הגמ' לימדה תורה ד"א שלא יאכל בשר אלא לתיאבון, ויעוי' בזה בהרב הירש פר' ראה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/2/2003 17:02 |
|
| |
מתענין - זה מענין 
אבל מפליא!
בשלמא אם חז"ל רצו להוסיף ולהחמיר גם על המחשבה, בכבוד (למרות שיש קולא של חולין בעזרה), אבל להקל על הנאכל חוץ לזמנו שיהיה כשר, היאך?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/2/2003 11:41 |
|
| |
קוני לשאלתך למתענין
הן יש כח ביד חכמים לעקור....לצורך הגון כל' תוס' ביבמות וכבר נפוץ תוס' זה בין החכמים.
כללית -
הייתי מוסיף נושא נוסף, והוא הפקעת ירושת בן יבום.
התורה הרי אומרת "והיה הבן הבכור יקום על שם אחיו המת". הפשטות שהוא -הבן הנולד- מקבל הירושה וקם על שם האח המת. -
חז"ל מפקיעים ואומרים שהכוונה על המייבם, שהוא יורש את האח שמת. כל זה למה???
כי ידעו חז"ל נפש האדם שיעדיף להחשיב את האח המייבם כראוי לירושת הירושה שלל האח המת, שהרי הוא מתאמץ לטובת אחיו וממלא את מקומו, על כן הפקיעו דברי תורה במקום הגון - יחסי לתפיסת האדם = "כנגד יצר הרע".
יש מסתמא עוד רבות וצע"ע
תוקן על ידי - יהוסף - 2/6/2003 11:48:23 AM
|
|
|
|
| נשלח ב-6/2/2003 15:54 |
|
| |
מתענין ויהוסף
הוא אשר התכוונתי מה הצורך ההגון להקל, שרק יחמירו אבל שיוציאו גם את המקרא מפשוטו, מלבד ההוספה, למה?
|
|
|
|
| נשלח ב-13/1/2019 19:26 |
|
| |
הביאור פשוט, אחרי שהבינו שהמעשה לא יכול מהותית לפסול רטרואקטיבית מעשה אחר אלא רק המחשבה באותו רגע, , ביארו כך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2019 08:16 |
|
| |
תודה לחברנו המתמיד, שאולי היה צריך לכנות עצמו תלמיד-מתמיד.
דין הפיגול הוא באמת בולט בזרותו גם בין דינים אחרים שחז"ל הוציאו מפשוטם.
כמו כן, אם מצאנו זרות אחרת, והטיה מפשט הפסוק, כגון זה שבייבום הרי זה טעון בירור עצמאי.
יש שטענו שחז"ל נתנו מקום למודעות עצמית ולמחשבה במצוות, מה שלא היה בהכרח לפני הניסוחים שלהם. זו טענה מתחום המחקר ההיסטורי של התורה שבעל פה.
גם אם אין מקבלים את הטענה הזו לגבי החידושים של חז"ל, עדיין יש כאן משהו יוצא דופן: מה שפוסל את הקרבן הוא התיכנון העתידי ולא המעשה הנוכחי.
כמדומה שפעם דנתי בנושא של פיגול באשכול אחר, בו השתמשתי בדוגמא של הפרשנות של פיגול כדי להראות שחז"ל קיבלו ערכים כבסיס לפרשנות בתורה. לא יהיה זה מן הצדק לפסול קרבן ולחייב אולי עונש על מעשה בדיעבד שהיה כשר בשעתו ימים קודם לכן.
שמא צריך לחזור ולעיין בסוגיה ובדברי חז"ל עליה לפני שנמשיך. לצערי אין לי זמן לעשות זאת... אולי, בל"נ, בכל זאת.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2019 22:02 |
|
| |
כל מה שנאמר לא יענה על הפליאה - אם זו פרשנות אותנטית : מדוע הניסוח המוזר בתורה. ואם זו פרשהות חדשה, מתפתחת - וכי התורה לא ידעה שיקולים אלו והיה צורך בחז"ל לכך. אין מדובר בעניינים שלא היו שייכים בזמן מתן תורה (שלא כעין תחת עין שיתכן והתפיסה המוסרית השלטת השתנתה)
|
|
|
|
| נשלח ב-14/1/2019 23:39 |
|
| |
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 14/01/2019 22:26:02
|
|
|
|
| נשלח ב-16/1/2019 00:01 |
|
| |
לדעתי אין כאן כל קושיא. ונכון דרשו חז"ל בספרא פרק י"ב סעיף ג', שנאמר בפרשת קדושים "ביום זבחכם יאכל וממחרת", ומה ת"ל לרצונכם תזבחוהו. אלא ללמד שמתחילת זביחה יהא בכוונה ראויה. והיינו כמו שפירש הניק מתענין, ששעת הזביחה היא שעת ההקרבה לשולחן גבוה, ועל כן שם עיקר הקרבן. ויש כאן אולי כמה הקדמות שצריך לבאר כדי להבין את העניין. ראשית מהו עניין פיגול. ומה האיסור החמור בחוץ לזמנו. והדבר פשוט שאז לא היו מקררים ומקפיאים. ויש שיאמרו - גם כשיש מקררים, עדיין אין המאכל טרי כבשעת טריותו הטבעית. ועל כן אין זה מדרך כבוד לאכול סעודה חשובה כסעודת קרבן ממאכלים שאינם טריים, ועל כן נאמר הכלל הזה ונשנה בפרשת קדושים דווקא, כי הוא מעניין הקדושה. אלא שנקבע שיעור שונה לרמת הטריות הנדרשת בכל קרבן, לפי קדושתו. ועניין הפיגול הוזכר בפרט בשלמים שנאכלים לשני ימים ולילה אחד, שלא יאכלו ביום השלישי, שאז עבר זמן רב וזהו אפילו דרך בזיון לאכול קרבן כך. ועל כן נקרא בלשון פיגול שהוא לשון גיעול וככתוב "ומרק פיגולים כליהם". וכ"ש לעניין של טריות הקדושה של טקס ההקרבה, וכדלהלן בעניין חשיבות קדושת הטקס הראשוני. ופשוט שהחוטא היותר גדול אינו האוכל בסעודה מאכל לא טרי, אלא המגיש לסעודה מאכל שאינו טרי, ועל כן פירשו חז"ל שהמכוין לאכילת חוץ לזמנו הוא המפגל בקרבן. ולא אמרו שהאוכל אינו עושה מעשה פיגול. כי אין הכי נמי שיש לומר שהוא עושה מעשה פיגול ככתוב. אבל אולי אינו פוסל הקרבן כולו, אם כי יש לומר שזהו הכתוב "המקריב אותו לא יחשב לו פיגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עוונה תישא". פי' הנפש האוכלת עוונה תישא, אבל המקריב, שצריך את האכילה שהרי כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים - כאן לא ייחשב לו לכפרה, שהרי אכילת פיגול ומיאוס אינה ראויה להיות מכפרת. ואמנם גם לא נאמר בפירוש שכל הקרבן נפסל ע"י אכילת חוץ לזמנו, וייתכן שאינו נפסל, ואי נימא שנפסל, הוא משום הטעם שכתבתי, שבעינן כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, ואכילה זו אינה ראויה לכפר. ולהבין יותר העניין, יש לבאר מתוך ציור של מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. כי למה יכווין לאוכלו חוץ לזמנו. אם לא שהוא כהן המקל באכילת קדשים, מקל לשון קולא הנעשית מתוך קלות דעת, ומקל לשון "ובוזי ייקלו", או שאינו כהן המקל, אלא שישנם קרבנות מרובים ביום אחד, ומקריב הכהן ע"מ שיאכלום חלקם בזמן הקבוע להם מייד, וחלקם מתי שיספיקו לאוכלם לאחר מכן. וכדי למנוע מצבים כאלה קבעו כלל וקו אדום שבכל מקרה צריך לתכנן מראש שיהיה סיפק בידם לאכול הקרבנות בתוך זמנם, ואם לאו לא יקריבום, או יקריבום על מנת להוציאם לשריפה, כמו שהיו עושים בערבי פסחים. וכל העסוקים בהכשר הקרבן, דהיינו בארבע עבודות, הם הממונים על הקדשת הקרבן לשמים, ואולי יש להם גם אחריות בהמשך סידורי הקרבן, ועל כן חז"ל קבעו שמחשבתם היא הקובעת, וגם כן יותר מחשיבות הטריות הפשוטה, המייצגת את כבוד הסעודה, ישנה טריות הקדושה מטקס ההקרבה, שלאחר זמן שוב אין מרגישים בטעמו כבתחילה, פי' לאחר זמן אין מרגישים בטעם הקדושה של ההקרבה כמו שמרגישים בסמוך בתכף להקרבה, כעניין תכף לסמיכה שחיטה. ועל כן גם לא בתכף גמנור אבל בסמוך להקרבה זמן האכילה, ושוב יש לזכור שההגשה לסעודה היא העיקר, ואם הכהן המקריב אינו מכווין בקדושה, מה יענו האוכלים בסעודה.
לסיכום המפגל המגיש לסעודה מאכל לא טרי בפשט הוא החוטא יותר מהאוכל בסעודה מאכל לא טרי. וזהו עיקר הפשט שנאמר "לרצונכם תזבחוהו, ביום זבחכם יאכל וממחרת", פי' שתגישו הקרבן באופן מכובד, ולא מתוך הקלה או עשיית מצוות חבילות של קרבנות שיספיקו יאכלו והאחרים ידחו למחר. וכ"ש לעניין שיישאר רושם טקס ההקרבה וההקדשה לשמים לשולחן גבוה, שיהא ניכר שמשולחן גבוה קזכו. אלא עיקר המצווה לתכנן זמן ומקום מתאימים לאכילת הזבח, לפני שמקריבים לשולחן גבוה, ואז יקריבו לשולחן גבוה בכוונה טהורה וזכה, וכמאמר הפתגם סוף מעשה במחשבה תחילה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2019 17:50 |
|
| |
זה היה נחמד לו המפגל בכרת. איני בקי הרבה אבל חוששני שלאוחוצמזה - מאוד לא קשה לכתוב בצורה ישירה ולא כפי שנכתב וחוששני שלזה בהגדרה אין תשובה
תוקן על ידי תלמידטועה ב- 17/01/2019 15:51:13
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2019 23:47 |
|
| |
תלמיד
אענה לדבריך לאחר שאתייחס לנושא רלוונטי באשכול אחר
|
|
|
|
| נשלח ב-28/2/2019 00:20 |
|
| |
תלמיד ט'
כמו שהסברתי כאן http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=3154148
שונה תפקידו של המקרא מתפקידה של המשנה ושל הלכות חז"ל. המשנה נכתבה כחוק מסודר, לעומת המקרא שנכתב כהסברת עקרונות. לא ראי זה כראי זה, ואי אפשר שיכתב אחד כמו השני. אפשר למשל, להסביר, שהמקרא מדגיש את הסיבה בגללה הפיגול אסור, ואילו המשנה מדגישה את עצם המעשה האסור באופן שבו מצוי האיסור, אבל המקרא אינו מדבר על המצוי בפועל אלא על המצוי "בעיקרון" כלומר "במחשבה", וחז"ל הסיקו שודאי המקרא כתב כך רק משום המחשבה, אבל מאידך בפועל יש לגזור איסור ותוצאה שלילית גם משום מה שאינו נעשה בפירוש כחטא מזלזל 'ביד רמה', אלא אפילו חטא קטן אם באמת מי שעושה אותו מוכיח שאין במחשבתו את הכבוד, ולא חישב תוצאות מעשיו הנגזרות ישירות ממעשיו,
וכאן http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?cat_id=24&topic_id=3154332&forum_id=1364
הסברתי גם שהמדרש אינו בא לומר שההלכה הנדרשת הרי היא כתובה חד משמעית במקרא, אלא שחז"ל כקובעי חוק הבינו שסגנון הכתוב מורה על כך שיש כאן איזה ריבוי או מיעוט וכדומה, כלומר סגנון מכליל או מצמצם, וממנו למדו לדרוש ריבוי ומיעוט וכדומה, וכן כאן, חז"ל לא חשבו שכך כתוב בפירוש, אלא שהבינו שמסגנון הכתוב ומהסברא של 'היאך קובעים חוק על סמך עקרונות', יש להבין שכך ראוי להיות החוק
|
|
|
|
|
|
