בני משה: שאלה בפרשת השבוע - יתרו

זה היה צריך, כמובן, להתפרסם לפני שבת, אבל מה אעשה שהשאלה עלתה בדעתי רק בזמן קריאת התורה?

וזוהי:

תארו לעצמכם שהפרשה - יתרו - היתה מתחילה כך:

ויהי בצאת ישראל ממצרים, ויחן העם מול הר האלקים, וישלח משה, ויביא את ציפורה אשתו אחר שילוחיה ואת שני בניו אשר יולדו לו בארץ מדין אשר שם האחד גרשם... (וכו') ושם האחד אליעזר וכו'. וישמע יתרו הן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ויבוא יתרו עם ציפורה ועם שני בני משה אל בני ישראל המדברה.

זה מה שהיינו מצפים לשמוע. שהרי משה בוודאי היה ממהר להחזיר אליו את שני בניו...

אבל לא, ציפורה והבנים נותרו במדין. ורק החלטתו של יתרו הביאה אותם אל משה.

כלומר, "וישמע יתרו וכו'" בא ללמדנו לא רק על התפעלותו של יתרו, שדחפה אותו להתגייר, אלא שחסר כאן חלק שהתורה עשויה היתה לרמז לנו עליו: יתרו שמע שבני ישראל יצאו ממצרים, משה מילא את שליחותו, ובכל זאת, הוא עדיין לא החזיר את ציפורה ואת בניה, לאחר ששלח אותם אל ביתו באמצע הדרך שלו למצרים...

יש מקום לחשוב שיתרו לא ידע מדוע נמנע משה מלעשות זאת. וחשב שמא משה טרוד מדי, ולכן מיהר להביאם אליו.

ועתה לשאלת השבוע - השבוע שעבר:
מדוע באמת לא קרא משה או שלח להביא את אשתו ואת בניו - ואולי גם את יתרו - אליו?

עד כאן שאלה ראשונה.

שאלה שניה נוגעת לשימושי הלשון של המילה "בני". גרשם ואליעזר נקראים פעם בני משה ופעם בני ציפורה. כך:

בני ציפורה - "את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה ואת שני בניה וכו'". (ב-ג).

בני משה - "ויבא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה וכו'" (פסוק ה).
בניה - "ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושניה בניה עמה" (פסוק ו).

מדוע שינויי הלשון האלו?
באחרון מהם הרגיש רש"י, וכן בסדר הבאים, וביאר כי יתרו מנה אותם לפי הסדר שבו חשב שיגרום למשה לצאת. כלומר, אם לא יצא לכבודו, יצא לכבוד אשתו, שהרי אשתו כגופו, ואם לא לכבוד אשתו, אזי לכבוד בניהם.
ולכן כתוב "בניה", כדי להראות שאין זה דרך ארץ לקחת את הבנים בלי האם, ואם לוקחים את האם, יאספו גם את אביה...

אבל מה פשר שינוי הלשון בפסוקים הקודמים?
לגבי הפסוק הראשון שבו הם נזכרים, פסוק ג, אפשר לומר שהתורה נוהגת לקרוא לצאצאים בשייכות על שם מי שנזכר לידם. וכאן נזכרה צפורה.
ועוד, שהנושא הוא שילוחי ציפורה, מה שהפך את הבנים לבניה כי חובת גידולם וחינוכם היתה עליה.

בפסוק ה, כשנזכרת ביאתם, ניתן לעמוד על תוכניתו של יתרו. הוא לא היה בטוח שמשה יקבלם בחפץ לב, שהרי לא ידע מדוע לא קרא להם עד כה, ולכן הבנים היו הסיכוי הטוב ביותר להחזיר אליו גם את אשתו, ולכן הבנים, בני משה, נזכרו קודם בפסוק.

ועדיין צריך לחשוב על כל זה.
ותשועה ברוב יועץ.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.


אמשלום - גם רות גם יתרו, מקרה אחד יקרה אתהם.


מרות => מלכות דוד.

יתרו => בני יונדב בן רכב, וראי ירמיהו פרק לה.

מואדיב,
תודה על ההפניה. מה שמענין בעיני הוא ההבדל בין התשובות, שמעיד, לטעמי, על שתי שיטות של "הצטרפות" ושל "קרבה". רות מוותרת על זהותה כדי להפוך לחלק מנעמי ומעמה, ואילו יתרו (למרות שהוא וזרעו מצטרפים כנלווים לישראל - וניתן לעקוב אחר השתלשלות יחסיהם עם ישראל כ"חבר הקיני" במקרא, ואולי אפילו בימינו - הדרוזים מייחסים עצמם ליתרו) מבקש לשמור על זהותו, ולחיות "ליד".
ואם בכ"ז בדמיון עסקינן, הרי שכבר העירו חז"ל על שמותיהם הדומים, ועל כך שליתרו (!) יש יתרון של "י"...

.


רק הערה/תיקון לגבי הדרוזים:

יתרו (נבי שעיב) נערץ על ידי הדרוזים, אך הם אינם מתימרים להיות מצאצאיו.

ראשית הדרוזים במצרים הפאטמית, בתקופו של השליט אלחאכם באמראללה, שבין השאר הקים את אוניברסיטת אלאזהר לפני כאלף שנים.
בעקבות רדיפות במצרים ברחו אל הר הלבנון, והשאר יצויין בספרות, עיני למשל בספרו של ד"ר שכיב אלצלאח, "הדרוזים".

מואדיב,

אדרבא, השילוחים הם "שילוחיה" - של האשה - ושני הבנים היו עימה, בחזקתה.

אידך גיסא

מקופיא -

על השאלה השניה, הרי שכל מקום לפי ההקשר, כשמציינים את הבנים ביחס למשה, משייכים אותם אליו, וכשמדובר בהקשר לציפורה נוקטים בלשון בניה.

על השאלה הראשונה - קצת בציניות. משה רבינו היה עסוק!

.


מיימוני - לשאלה הראשונה:

כדי לענות עליה נצטרך להכריע במחלוקת פרשנים מתי ארעה ביאתו של יתרו, ובין הררי הררים אלו אינני מכניס ראשי, שמא יטחנום זה בזה בסברה, ויידק ראשי עמם.