מיהו הבעל תאוה האולטימטיבי?

ביליצר

אני מסכים. החזו"א באמת ראה את העולם כמתחלק באופן דיכוטומי.

א. תאוות ורוב מה שמעסיק בני אדם. ומנגד תורה ומצוות.

אמנם, עד כמה שאני יכול לחשוב ברגע זה, החזו"א לא בהכרח אימץ את הדגם של התחרות בין שכל או נשמה לגוף. הוא היה קרוב מדי לגמרא ולמקורות מכדי להשתמש בו ולכן היה מודע לכך שהחילוק האמיתי במקורות הוא בין עשיית רצון ה' לבין חיים למען כל מטרה אחרת. (מעניין: האם ניתן לטעון שיש אצלו אם כן דגם לייבוביצ'יאני, עשה את המצוות בלי לחפש למה ורק למען עשיית רצון ה'? מסתבר שכן).

ב. בניגוד לליבוביץ (הרשמי. בפועל לייבוביץ יכול להיות קרוב לחזו"א יותר ממה שהיה מוכן לומר, לפי הסבר זה), החזו"א רואה גמול לאדם שעוסק בתורה ובמצוות. הוא הופך כמעט למלאך ה'! (אחת מאגרותיו היפות). אדם כמו החזו"א עצמו, שיכול להעיד כי אין לו שום נחת בעולמו פרט לעשיית רצון ה' (אכן, לפי אורח חייו ומשפחתו ועניותו, כמדומה שלחזו"א לא היו נסיונות מהסוג שלנו...).

אמנם, שוב ממה שאני יכול לייחס לחזו"א - שהפך פתאום לדגם שממנו לומדים על התשובה לשאלה הפותחת מיהו בעל התאוה המרכזית ומהי - כמדומה שהחזו"א לא עסק בשאלה מהי התאווה הכי חזקה והכי גרועה. כולן בזבוז של החיים שמיועדים להתקרבות לה' דרך תורה ומצוות דווקא.

חיים של תאוות, שאינן רק עריות או אכילה, הם חיים המוניים. חיים שאפשר היה לומר, בלשון אקזיסטנציאליסטית, שהם אינם אותנטיים. רוב הבריות לא זכו לגלות זאת. מי שכן, ובכן, לו החזו"א קורא לנצל את ימיו למען המטרה הגדולה מכל, שתהפוך אותו לאדם חדש.

לפי זה, אין טעם לדון בשאלה על תאוה אולטימטיבית. אם כי יכול להיות ערך לשאלה במה בני אדם נוטים יותר להיכשל: עריות, הרהור עריות, אבק ריבית, אבק לשון הרע ועוד, על פי סוגיות הגמרא, שהן ורק הן הבסיס לכל עולם אמונותיו של החזו"א.

ולכן גם תמהתי על השאלה שפתחה את האשכול מעיקרו. אין תאוה אחת שמגדירה את האדם. יש כמה וכמה נושאים שמושכים אותנו מטבענו (ולפי מחשבתי שלי, מכיון שאנו בנויים גם כבעלי חיים, ולכן יש לנו משיכה אינסטינקטיבית לאכול, לנקבות, לטריטוריה, לצבירת נכסים, ואם נרצה אפשר לראות כאן כלים שמובנים על פי תפיסת האבולוציה). אבל נושאים אלו אינם העיקר בחיים. אף אחד מהם אינו חייב להיות שלילי. כל דבר יכול להיות טוב במידה (רעיון שקיים כבר בעולם העתיק, ולא רק אצלנו. הסטואה כמדומה גם אחזו מזה). כלומר, גם למה שכונה כאן "תאוות" יש מקום משלהן. האדם רק אמור לדעת שיש בחיים יותר - הרבה יותר - מאשר אכילה ושתית וה"צורות היפות". יש את הצורות האידיאליות של אפלטון, אריסטו, והפילוסופיה. ויש את ההידבקות בה'. למה לבזבז זמן על נושאים פחות עקרוניים ומתמידים? זו בעיני תפיסת היהדות, שמגולמת בכתבים של מן הידועים בהוגי הדעות של עמנו, כמו הרמב"ן והמהר"ל. (שכמובן יש לי ויכוח איתם במקומות אחרים). וכבר כתבתי את גישתי שלי כאילו האשכול בא לברר את דעתי שלי. אבל אולי ירצו לקרוא מה שכתבתי כדי להכיר עוד אפשרות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

רק להבהיר משחק מילים שאולי לא היה מובן למי שלא מכיר.

סתם "צורות יפות" אצל הרמב"ם מכוון לנשים או, אפשר, לנושאים חומריים אחרים שמוצאים חן באופן טבעי בעיני האדם.

צורות הם המונח האריסטוטלי לאידיאות של אפלטון. שני מונחים אלו, צורות ואידיאות, יכולים לציין את מושאי הידיעה העליונה, הנעלה, שהיא תכלית האדם אצל שני פילוסופים מוקדמים וחשובים אלו. הדגם שלהם, שרואה בידיעה את התכלית האמיתית, קיים בגלגולים שונים עד היום הזה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני כתב על פי החז"א על אותנטיות החיים. אולי אותנטיות היא מה שכתבתי ב

מסיפורים המובאים בתלמוד ניתן ללמוד שדווקא העוסקים בתורה הם הם שמתעסקים כל הזמן במחשבות על ה"צורות היפות"

כך שהאגדה שהתורה מגנה ומצילה מתאוות היא עוד אגדה שסיפרה לנו הגננת.

ומה הפלא בכך?כאשר צעירי הצאן נחשפים לכל מיני פלפולים תלמודיים שכתבו גברים בנושא האשה גם כל הקידמה הנוכחית לא תשחרר את צעירי הצאן ממחשבות על ה"צורות היפות".

ולכן יש יותר פדופילים וסוטי מין בין הכמרים ובין הרבנים .

שהרי חז"ל בעצמם הודו שככל שאדם גדול יותר כך יצרו גדול יותר. ולכן דווקא הדבקים יותר בתורה זקוקים ליותר הפרדות וליותר שאלים.

בעולם הפתוח והנורמלי יודעים שגם נשים נחשפות ל"צורות יפות"-של גברים אבל גברים בלבד כתבו את התלמוד .

אז אם נשאל את השאלה של פותח האשכול:מיהו בעל התאווה הגדול יותר התשובה של חז"ל ברורה בעניין הזה.

והחיים מוכיחים עד כמה ,באופן פרדוקסלי-הם צדקו.

  זה כלל לא משנה.אם הנמשכים לרבנות או לכמורה פנו למקצוע הזה כי מלכתחילה היתה להם בעיה.

עצם העובדה שאנשים שעסוקים כל הזמן בלימוד תורה לא משתחררים מתאוותיהם אלא להפך-התורה מגבירה את תאוותם היא הנקודה שאותה ביקשתי להדגיש.

לאן אפשר להידרדר יותר?

ביליצר

נכון. צדקת. טעיתי בהשוואה. לייבוביץ, כמו קנטיאני, רוצה "לשם שמים" מוחלט שאין בו שום הנאה ושם רווח אנושי. החזו"א במפורש רואה את התענוג האצילי של הנפש בעבודת ה'.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");