| נשלח ב-8/8/2017 20:24 |
 |
| |
איזה שטויות. איזה פחד מהמילה אהבה כאילו כל אהבה היא כרת.
חג שנאה היה מתאים יותר. היה כיפי .שם אין כרת.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2017 00:10 |
|
| |
הכותב פיינשמקער (מתעניין בקבלת אישור כתיבה ובינתים אין לו) ביקש לפרסם:
נכון, הבהמה אוכלת רק כשהיא רעבה, ומשמשת רק בעונת הייחום, ואילו האדם עושה את שתי הפעולות להנאתו בלבד.
זה כשאדם בוחר בכך במודע, שכן יש צד שני למטבע. אדם יכול גם לשלוט במודע בדחפים אלו ולכבשם. נכון, כשהאריה שבע החיות עוברות על פניו המנומנמות ללא חשש, אבל כשהוא רעב לא יתכן מצב בו חיה תעבור על פניו ולא תיטרף. אי אפשר לבקש מאריה רעב לדחות את אכילתו מסיבות של דיאטה, או צום אידיאולוגי.
אותו הדבר לגבי עונת הייחום, בהינתן הזכר והנקבה אין כל אפשרות שהם ידחו את המעשה מסיבות של בושה או צניעות.
האדם - יכול.
לכן לכאורה צדקו המדברים על מותר האדם מן הבהמה.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2017 08:58 |
|
| |
בלשון התנ"ך -
"ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד" נכון שאחר כך האהבה נעלמה, אבל על כל פנים התנ"ך סבור שזה נקרא "אהבה". לגבי יעקב גם כן מופיע "ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה" וכתוב "ויאהב יעקוב את רחל". אמנם לגבי יעקב א. סביר לומר שהוא אהב אותה בגלל מידותיה, ודרך היופי הוא ראה את המידות. ב. ניתן לפרש ולומר שבעצם הוא אהב אותה בגלל מידותיה, ואפילו לא שהיופי היה בעיניו אמצעי לראות את המידות, אלא שהתנ"ך מספר שהיא הייתה יפה - כדי שנבין מה קרה שם - יעקב אהב את רחל בגלל מי שהיא, אבל לבן היה סבור שהוא אוהב אותה רק בגלל יופיה, ולכן כעס עליו ונתן לו את לאה...
גם בשיר השירים לא נראה שה"יופי" וה"אהבה" קשורים בעצמותם איכשהוא ל"כרת", אמנם במשלי יש אזהרות רבות ומגוונות באשר לצורך להיזהר "אל תקחך בעפעפיה", ואעפ"כ אמר הגר"א על הפסוק במשלי "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" - ואמר הגר"א: אמנם שקר החן והבל היופי, אבל אישה יראת ה' - היא תתהלל גם ביופיה! בסופו של דבר נראה שהכל לפי העניין וההקשר
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2017 09:08 |
|
| |
שמעתי מפיו של רב ממשפחת ברוידא, (אחיין של ר' מרדכי ברוידא ז"ל ראש ישיבת חברון): הוא אמר שביתו הקטנה אמרה שהגננת אמרה ש"אנשים גדולים לא נהנים מהאוכל". ואמר על זה: "אמרתי לה: תגידי לגננת שלך, שכמה שהאדם יותר גדול, ככה הוא יותר נהנה מהאוכל..."
בהקשר אחר שמעתי, מראש ישיבה בעל דעות לא מקובלות ויוצאות דופן, ישב לפני בחורי הישיבה, ולידו בנו הקטן, ואמר הבן ש"הרב'ה אמר שאסור ליהנות". ענה לו ראש הישיבה לעיני הבחורים: זה לא נכון! מותר ליהנות. והגדר הוא, שאם אחרים נהנים גם כן אז זו הנאה טובה, ואם לא אז באמת זה לא טוב. כך אמר. כלומר, שהנאה שיש עימה חסד היא טובה, והנאה שאין עימה חסד אינה טובה.
אינני אומר כך או כך, אני רק מצטט דברי גדולים
|
|
|
|
| נשלח ב-23/8/2017 09:43 |
|
| |
סלבודקה !
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2018 06:55 |
|
| |
| צעג כתב: |  | אחת הטענות החביבות על בעלי המוסר לסוגיהם הוא שהאדם אינו בהמה, ולכן, אם הבהמה הולכת אחר תאוותיה, על האדם להיות "לא בהמי", וייחודיותו מתבטאת באי כניעה לתאוות. באשכול זה אני רוצה לבדוק האם לטיעון זה יש אחיזה. נתחיל באכילה. אדם מוזהר לא להיות כבהמה האוכלת למלא תאוותה. אם נתבונן בטבע, אזי דווקא הבהמות אוכלות לפי צרכיהן, אינן עושות מהאוכל ענין גדול. אריה טורף כשהוא רעב ואוכל ללא גינונים יתרים. כשהאריה שבע, בהמות אחרות חולפות על פניו ללא חשש. לעומת זה האדם הפך את האכילה לפעולה טקסית. מגוון מנות, טעמים שונים וצבעים שונים. השולחן ערוך לפי כללים מדוקדקים, ואת האוכל מלווה יין משובח המתאים למנה הנאכלת. אוכלים כשרעבים וגם כשלא כל כך. גם לשביעה וגם כמאורע טקסי וחברתי. הוא הדין במין. גם בנושא זה עולה הטיעון שעל האדם לא להיות תאוותני אלא להשתמש ביצר אך ורק למה שנועד, כלומר לקיום המין בלבד. מה קורה ברבנו הטבע? אצל בהמות הנקבות מתיחמות ובתגובה הזכר מתיחם אף הוא. ההזדווגות תכליתית לחלוטין, לצורך קיום המין. במינים "גבוהים" יותר בסולם האבולציוני, כגון קופים, המין משמש גם לתכלית של בילוי וחיזוק הקשרים החברתיים. האדם הביא אומנות זו לשיא. לא שמענו על מופע ארוטי של פרות. גם מי שנוהג לפי התקנות המחמירות ביותר, מקיים יחסי אישות הרבה יותר מהמינימום הנדרש לקיום המין. וגם ההלכה מחייבת מצוות עונה, הרבה מעבר לפוטנציאל הילודה של האשה. מסקנה, מותר האדם הוא ארוחת גורמה כשברקע מתקיים מופע קברט.פירכות תתקבלנה בברכה |
|
פוק חזי מאי גברארבא דקמסהיד עליה:
<
יש התנגדות דתית לעיסוק באוכל ובתענוגות בכלל, זה נמוך, זה גשמי, זה יצרי, זה בהמי, זה לא רוחני. ואני אומר - נהפוך הוא, יש מעט דברים שמבזים את צלם האדם יותר מלאכול אוכל רע, יש משהו גס בלאכול אוכל רע. יש משהו לא עדין, זה חלק 'מותר האדם'. גם חוש הטעם שלנו הוא מתת אל. העולם נברא בחן, יש טעמים ויש יכולות. אז למה לקבור את זה? זה עצוב.
>
אורי מלמד, מקור ראשון, מוצ"ש, עש"ק וישב תשע"ט.
 |
|
|
|
|
|
