השפעת טראומות ילדות וגיל ההתבגרות בחברות מיעוט תרבותיות על עיצוב הזהות האישית

[ביליצר,

א. "אחוות נשים"? איני מכירה את "לא מתביישת", ואין לי שום סיבה להעדיף את עמדותיה על פני עמדות אף אחד אחר, לולא הייתי מסכימה איתן. האם אתה היית מגן על עמדות מישהו רק בגלל שגם הוא גבר?

ב. איזו רבנית? אם אתה מתכוון אליי, הרי ש-
1) דומני שהוטעית - מעולם לא נישאתי לרב...
2) יש הרבה סגנונות כתיבה בעולם, ואיני חושבת שאחד דומה למשנהו. למשל, אני לא הייתי יכולה להתבטא כפי שאתה מתבטא, וגם לא הייתי רוצה לעשות זאת. אין זה אומר, שיש לי משהו נגד הניסוחים שלך.]

תוקן על ידי אמשלום ב- 15/07/2012 22:35:51

[ביליצר,

כבר ראיתי בפורום הזה דברים בוטים וגסים בהרבה, שכותביהם לא טרחו אפילו לנסות ולעדנם באמצעות מטאפורות חז"ליות או משהו דומה. אף אחד לא פצה פה או צפצף (מה גם, שאני באמת לא רואה היכן הבוטות בדבריה של "לא מתביישת").
באופן אישי, מפריעים לי דברים המכוונים לפגוע בכותבים ספציפיים, עלבונות גזעניים והפצת שנאה אישית או "קבוצתית" ואפילו "סתם" רוע, יותר מאשר דיבור על מין ומיניות. אני גם חושבת שמבחינה תרבותית כללית (ולא רק מבחינה אישית), הם מסוכנים יותר.]

בנסיון נואש להסיט את הדיון לאפיקו הראוי שיניתי את כותרת האשכול.  

לענ''ד אין דומה השפעת חוויה טראומטית בחברת רוב לבין חוויה דומה כפרט בחברת מיעוט שכן באחרונה יחסי הרוב והמיעוט נוטים לעצב את החוויה האישית וממקמים אותם בהקשר חברתי - תרבותי רחב יותר.  הייתי אף מרחיק ואומר שבעוד שלמתבגר הגדל בסביבה מערבית אורבנית  וסקולרית אין כלים להתמודד עם טראומות אלו מעבר לקיימים במרחב האישי, המתבגר שגדל בחברת מיעוט יכול לבחור ערוץ תרפוייטי נוסף והוא הבניית סיבתיות בין הנחשלות הלכאורית של חברת מוצאו לבין הנסיבות שהובילו לטראומה האישית שלי.  לעיתים, ואולי תמיד, קל יותר למקם את הסיפור האישי בקונטקסט רחב. 

אין באמור בכדי לשלול את הלגיטימיות של רגשות הכעס כלפי חברת המוצא, אלא להצביע על כך שהכאב האישי מקבל פרשנות אחרת לחלוטין לאור ערכי הרוב וע''כ שפרשנות זו אינה הכרחית.  יש אנשים שבוחרים או שגורלם הוביל לכך שאת התרופה למכאובם הם חוצבים מתוך ערכי חברת האם שלהם.  על כל פנים קטונתי מלשפוט בני אדם שעברו טראומות מחרידות. 

ראיון עם מנחם רוט יוצר הסרט "רדוף"

http://www.y-or.co.il/blog/2012/07/19/%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%9E%D7%A6%D7%9E%D7%A8%D7%A8-%D7%A2%D7%9D-%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D-%D7%A8%D7%95%D7%98-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%94%D7%A1%D7%A8%D7%98-%D7%A8%D7%93%D7%95%D7%A3/#.UAhqsaCuqoo

לא מדובר כאן על מיעוט תרבותי אלא על ההשפעה שיש לטראומה כזאת על ילד בחברה דתית.

בין אם הדת היא רוב-כמו בארצות הברית או מיעוט למשל בארופה.

מי שלמד במקום חרדי לא מבין איך הרבי שלו יכול לחטוא בחטאים כבדים.

התוצאה הברורה היא שנאה לדת.וזה לא קשור לרוב או מיעוט.