מבוא.
רוחניות עוסקת במימד הנפשי של האדם. מקורה בפעולת הנשימה המעידה על רוח חיים המצויה בגוף, ומבלעדיה נותר גוף מת. בלטינית anima נשימה, רוח, נפש.
צריך להזהר ולהכיר כי בעת העתיקה ובימי הבינים, מטריאליסטים גמורים, שאינם מקבלים קיום של איזו מציאות שאינה חומרית, מבחינים בין חומר גס ובין חומר עדין, 'דק מן הדק' [רס'ג] הממלא את הפונקציות של נשימה רוח ונפש.
יש להבחין, איפא, בשני מישורי דיון שונים. באחד ניצבים מטריאליסטים מול המאמינים בישויות שאינן חומריות. במישור השני מצוי הדיון על הנפש [חומרית או רוחנית], תפקודיה ויחסה לגוף.
הכל מכירים כי לנפש יש תפקודים הקשורים בגוף ותפקודים הקשורים במחשבה, ובהתארם לכך היא נחלקת לכשרים או לחלקים. מבין אלו שאינם מטריאליסטים, אפלטון סבור שהנפש על כל חלקיה היא נצחית ומתגלגלת. הרמבם סבור כי רק הכרת השכל הפעיל, שהשיג את האמת ולפיכך הוא עצמו אמת, רק הוא נותר אחר המוות ומתאחד עם השכל הפועל של העולם. יתר חלקי הנפש, כיוון שענינם בגוף, כלים יחד אתו.
א. רוחניות מהי?
אביא מדברי הרמב'ם: "... מאמינים דעות אמתיות מדרך הקבלה, ... ולא הרגילו בעיון שרשי התורה, ולא חקרו כלל לאמת אמונה" [מורה נבוכים ח'ג פרק נא]. מה שאומר לנו הרמב'ם הוא פשוט להבנה: על האדם לחשוב לעצמו, לעיין ולחקור כשהו מכוון את עצמו להשיג ידיעה אמיתית. על האדם להיות פעיל, לעיין ולחקור, לעשות מעשה אוטונומי ולהשיג את האמת. הוא מנגיד זאת לגישה הסבילה שבה אדם מקבל מחשבה מאחר ומאמין בה מתוך הישענות על האחר, ולא מעיון עצמי.
הנה דוגמה פשוטה מאד אבל מופתית.
תארו לכם את המורה בתיכון 'מלמד' את התלמידים להוכיח את משפט פיתגורס. מה טיבו של ה'לימוד' המיוחד הזה? - שהמורה הופך בסופו של דבר להיות לא רלבנטי בהקשר למישפט פיתגורס. הוא רק הינחה כל תלמיד בפני עצמו לחשוב להוכיח ולהשיג בעצמו את אמיתות המשפט הזה. המורה אינו חושב במקומנו אלא מנחה ומדריך אותנו לחשוב בעצמנו.
כאן המקום לצטט תחילתו של אחד המאמרים החשובים והמשפעים ביותר במאתיים השנים האחרונות: 'תשובה לשאלה: נאורות מהי?' מאת עמנואל קאנט.
"נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו שהוא עצמו אשם בו. חוסר בגרות הוא אי יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. אשמה בחוסר בגרות קיימת, אם סיבתו איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת.- Sapere aude! אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! היא איפא סיסמת הנאורות.
עצלות ופחדנות הן הסיבות לכך שבני אדם כה רבים, זמן רב אחרי שהטבע פטר אותם מהנהגת זרים מעדיפים בכל זאת להשאר כל חייהם לא בוגרים, ולכך שלאחרים כה קל לשים עצמם אפוטרופסים להם. כל כך נוח להיות לא בוגר. אם יש לי ספר שיש לו שכל בשבילי, מדריך רוחני שיש לו מצפון בשבילי, רופא הקובע בשבילי את הרכב המזון וכו', למה לי אזי לטרוח בעצמי. אין לי צורך לחשוב, די בכך שאשלם. אחרים כבר יקבלו על עצמם את העסק המרגיז הזה במקומי". [תר. ידידיה פלס. הוצ. הקבוץ המאוחד תשנ'ז]
(שימו לב לביטוי הבהיר והחד, ולכושר ההגדרה בשלשת המשפטים הפותחים).
לא סמים והזיות, לא קטורת וכישוף, לא ריקודים והילולות בחברותא. דבר לא נשפך ויורד מלמעלה ולא מתרומם מלמטה. הכל הבלות. יש רק דרך מלך אחת, משותפת לכל בעלי התבונה. השתמש בשכל שלך!
ודאי, לא כל אחד מגיע במחשבתו למרחק רב. מעטים משיגים את נפלאות הפיזיקה והמתמטיקה הדורשות מחשבה עיונית עמוקה. אבל הרוב יכולים לצעוד בדרך, כל אחד על פי יכולתו, ונתן לקבל הדרכה וסיוע ולהשתפר. לכך מכוון חינוך טוב.
הערה. האם היה הרמב'ם אדם נאור במובן הקאנטיאני? כלל לא. ההכרזה של קאנט פונה אל כל אדם באשר הוא אדם. בכך הוא מקביל למניפסט של המהפכה הצרפתית [הוא מקדים אותה]. הרמב'ם פונה אל בודדים ספורים ושולל מכל וכל גילויי חשיבה עצמאית של ההמונים, דבר שסופו להחריב את המדינה. להמון צריך לספק דברי אגדה וספורים מסתברים, כדי שיוחזקו במסגרת בעלת משמעת.
ב.
התפיסה כאן היא שכלתנית מאד. הכל נסוב סביב שכלו של האדם. אבל לא רק פיזיקה ומתמטיקה. יש גם הכרות בעלות שימוש עיוני ומעשי כאחד, הדורשות לא רק כושר הכרה והבנה של השכל, אלא גם כושר שיפוט. אלו, בהכללה, מתחלקות לשתים, אתיקה ואסטתיקה. הראשונה שואלת מה ראוי לעשות מבחינה מוסרית. השניה שואלת בוחנת את הטעם ושואלת מהו היפה והמידתי והמתאים והנשגב.
ג.
הכרות אלו, גם כשהן עיוניות וגם בשימוש המעשי, יוצרות בצידן היפעלויות נפשיות אחרות, רגשות וחוויות העשויות להיות בעלות עוצמה רבה. כאשר היפעלויות נפשיות אלו מחוברות לכושר ההכרה והשיפוט והכל במידה נכונה, הן מצטרפות לענין הרוחני כולו.
ד.
כאשר היפעלויות נפשיות עומדות בפני עצמן, הן אינן משהוא רוחני, גם אם הן בעלות עוצמה רבה. אין בין רוחניות לבין משחקי כדורגל או הילולת קברים דבר וחצי דבר.
אבל, כאשר היפעלויות אלו יוצאות מן האיזון והמידה הנכונה, הן עלולות לגרור את בעליהן, אדם יחיד או קבוצה שלמה, אל תהום עמוקה של התבהמות, עדריות ואיבוד צלם אנוש.
כך אירע לתנועה הרומנטית כשהתגלגלה אל המחוז הקיצוני ביותר שלה, התנועה הנאצית. כמה נשגב היה הכל! רגש ההתעלות, השחרור מן הבזיון וההפסד של מלחמת העולם הראשונה, הניצחון, ההתעלות הלאומית. היציאה מן הרעב של המשבר הכלכלי. כמה מלאי הוד היו המבנים הקלאסיים העצומים, עדות לעוצמה הלאומית, תהלוכות הלפידים בלילה, מסדרי הצבא העצומים. מעל כולם ניצב המנהיג בעל רצון הברזל. בסערת אותה "התעלות רוחנית" עליונה, מחאו כולם כף לשרפת ספרים. משם המשיכו וחיסלו אנשים, ולבסוף השמידו ורצחו עשרות מליונים.
ה. 'נעשה ונשמע' 'על פי התורה אשר יורוך'.
לא כאן המקום לדון בעניין הסבוך של משמעות המילים האלו. לפעמים אני שומע מפי הדיוטות כי כל שמוטל עליהם הוא לציית לדברי הרב, והם פטורים מחשיבה על העניין שלפניהם. עוד הם רואים בציות הזה בטוי של אמונה נשגבת. לעתים, הבעיה שעל הפרק היא בעיה מוסרית מעשית, לפעמים דיני נפשות ושפיכות דמים.
בשום מקום לא מצאתי כי האדם פטור מחשיבה ושיקול ונשיאה באחריות ונתינת דין. האדם הוא יצור חושב, ואינו רשאי להתחבא מאחורי גבו של אחר. [יש לתת את הדעת שאותו בעל גב, עשוי להיות מונע משיקולים זרים כמו יצר שלטון ודחפים אחרים. גם הוא אדם, גם הוא מועד לכישלון].
דעה אישית. לפעמים עומדת בעיה מוסרית בסיסית ביותר של דיני נפשות, ונוצר מאבק אינטלקטואלי ועימות בין השקפות שונות, ובסופו של דבר צריך להכריע. אינני יכול לספק איזו נוסחה. אבל כנגד התורה עומדת, בעמדה שקולה, אמת פנימית בעלת טעם של תבונה. "אמר רבי יהושע בן לוי ... מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. אל תקרי חרות אלא חירות..."
לסיכום, ברור כי שאלת 'הרוחניות מהי' אינה רק עיונית, אלא יש לה משמעות אנושית ואמונית ומוסרית ראשונה במעלה. מכאן עולה שאלת מעמדו של האדם הפרטי מול החברה, חובותיו וזכויותיו וכיוצא באלו ענינים.
ו. גלגלים.
כיוון שהשיחה הזו עסקה גם בעניני גלגלי השמים, אני מבקש להביא קישור למאמר העוסק בענין.
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/maamarim/mahuto-2.htm
אחר הדברים האלה, בשום פנים אינני חושב שיש איזה שפע אלהי אשר, אם רק נפנה אליו באיזה לחש, ריקוד, עשן קטורת, יוריד לנו משמים מטבעות זהב, או, למצער, מרק עוף ונתח אומצה וקוויאר שחור. כל שהוא מאפשר לנו הוא להתאמץ לחשוב ולהבין ולהתאמן הרבה, ולהשתדל להשיג, ביגע רוחני ומעשי רב, חיים ראויים.
עודד
