עלו כאן מספר שאלות נכבדות.
א. שאלת פותח האשכול: "האם ניתן לצוות על אדם, לסבור סברה עובדתית".
אם נתייחס לפירוש המילות, השאלה היא, לדוגמה, האם אפשר לצוות להאמין או לסבור, כי הקשת אינה נוצרת בתהליך טבעי, כפי שנראה לנו ברור, אלא היא בריאה מחודשת בכל פעם שהיא נצפית.
לצורך הדיון אנו מניחים כי מה שידוע לנו הוא האמת. אם מפקפקים בזה, שאלת פותח האשכול נפשטת מאליה.
עכשיו עלינו לברר מה הכוונה "ניתן לצוות".
בהנחה שהכוונה האם זה הגיוני לצוות, או לחלופין, האם יש טעם להתייחס ל"ציווי" מעין זה, נראה, לכאורה, כי פשוט שאין מקום לציווי מעין זה. וכי על ידי ציווי להאמין בזה, יהפכו המים להיות קלים מן האוויר?
מי לנו מאמין גדול מרבינו משה בן נחמן ושפתיו ברור מללו "ואנחנו על כרחינו נאמין לדברי היוונים שמלהט השמש באוויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יראה כמראה השמש". (בראשית ט יב)
הרי לנו דעתו, כי תצפית אמפירית גוברת ועלינו לפרש את הכתוב, הנראה כסותר, באופן שלא יסתור.
ב. "הזכירות".
העיר נכונה הרב מיכי, כי הזכירות הן ציווי המניח כי האירועים אכן התרחשו ומצווים על הזכירה למי שסבור כן.
אין כאן כלל ציווי להאמין בהתרחשות.
ברור כי מי שלא מאמין בהתרחשות, אין טעם מבחינתו להזכירה.
אם נתייחס לציווי הזכירה כציווי להאמין בהתרחשות, יש לנו עוד מצוות רבות, אותן אנו מצווים לעשות זכר להתרחשויות שונות (יצי"מ, ענני כבוד וכו').
ההצבעה על הזכירות כציווי להאמין בהתרחשות, לוקה בהבנת הציווי.
נכון, כי מצוות הזכירות אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם הטענה כי התורה אינה מתיימרת כלל לקבוע עובדות היסטוריות.
אני מניח כי ליבוביץ' היה מוצא גם את הפלפול (פלפול לייבוביציאני אינו כפוף לכללי הפלפול) להסביר איך ניתן לצוות על זכירת דבר מה בלי להתייחס אם הוא כלל התרחש.
ג. המצווה להאמין בה' וכו', לשיטות המתייחסות לכך כאל מצווה ולא כאל תשתית הדת המובנת מאליה שכל המצוות נשענות עליה.
איני מבין איך אפשר להעלות על הדעת ומה טעם יש בציווי להאמין במשהו.
לשאלתך, הרב מיכי, זו "הבעיה" במצווה זו.
עודד,
מדוע אנו נזקקים לסיפור יציאת מצרים (בהנחה) שלא היה ולא נברא, כדי למצב את עצמנו כעם.
לשם מה פנטזיות עממיות?
נתנאל,
ציטטת, "אם הייתה הידיעה עומדת על לבות בני האדם כבר לא היו חוטאים".
מזכיר לי אמרה, כי אם הגיהינום היה במציאות והתאוות היו ב"ראשית חכמה", לא היה מי שיחטא...
ועכשיו שנתהפכו היוצרות, אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא.
יהי,
זה בסדר לסבור כהראב"ד.
להעמיס על הרמב"ם, כי הוא סבר ש"רבים וטובים שטעו בזה" היו מזידים, מהווה עלבון לאינטליגנציה של הרמב"ם.
