ההנאה להיות אשם

יהי

איקון ירוק ביותר על האבחנה שרגשות האשמה משקפים חלק ממנגנון הסבר עצמי שמבטיח שליטה מסויימת ולכן רגיעה נפשית.

כלומר, העולם מאיים ומפחיד מפני שהוא לא ודאי. ידיעה היא סוג של הגנה, גם אם זו ידיעה של הנורא ביותר. וכל שכן אם יש תקוה להפעלת מנגנון סיבתי של "אהיה בסדר אז יהיה יותר טוב".

כמובן, אם אנו כן מכירים במערכת של שכר ועונש זה לא יהיה נכון לשלול מעצמנו אחריות מסויימת. וזה נכון לכל מערכת סיבתית. מי שלא בנה מעקה לגגו ונפל ממנו, האין עליו אחריות לכך?

אבל האשכול בא להוקיע את התופעה של דרישה לאחריות יתר, ובזה צדקו מאד דבריך.

***
בעל בעמיו

אכן דברי ר' יונה מגירונדי מציגים עמדה תובענית מאד ויש מקום לעיין בה בפני עצמה. לא בגלל האחריות הנתבעת לגורלו של הרב אלישיב, אלא בנוגע לאופן שבו על האדם החפץ ביראת שמים לנהל את חייו שלו.

האם התשובה היא על ידי התהליך שמתאר ר' יונה?

ובכל זאת, כמדומה שהדברים ראויים לאשכול בפני עצמו. אלא שהדברים הבאים שלי ישאירו את הדיון פה. מילא.

אם אנו עוסקים במנגנונים פסיכולוגיים, יורשה לי להזכיר את ניתוחו של ניטשה ב"כה אמר זרטוסטרא", המציג את הטיפוס של הגמל, המחפש "מה חובתי ואעשנה" ומה עוד יוכל להוסיף בעשיה.

האם הצדיק הוא גמל של ניטשה? האם זה מה שה' דורש מאיתנו? אני מודה שהשימוש בסמל של הגמל אינו מעורר חיבה, אבל באמת יש לשאול האם זו חובתו של האדם בעולמו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");