מכשפה – מבט מודרני ללאו המקראי

איני יודע מדוע רוב הדיון נסוב על השאלה האם אני כועס וזה לא מענין למה, או האם הדעה שהביעה היא כפרנית ומערערת את אושיותי, האם אני חש שהיא מנסה להאשים את חז"ל או את התורה, וכו'.

דברי התבססו על דברי התורה המפורשים, שלא אוסרת רק כישוף, כאיזה נס והצלחה של מישהו (מישהי). אלא אוסרת על קוסם ומנחש ומעונן וחובר חבר ודורש אל המתים, ומנמקת ב"תמים תהיה עם ה' אלהיך". לפי זה הבעיה בכל אלו היא שהם פוגמים בתמימות עם ה' שנסמכים רק עליו. גם חכמים הגדירו את הכשפים, שנקראו כך משום שהם 'מכחישים פמליה של מעלה'.

הנסים שבמקרא מתוארים רובם ככולם כבאים על ידי רצון ה', לא מוזכר בשום מקום שנאמר לחש, במקומות ספורים מתוארת פעולה, כגון השלכת עץ למים, אבל על הפעולות האלו מצויין שה' תכנן 'ויורהו ה' עץ', ציווי ה' להכות בסלע (לפי אפשרות אחת), 'נטה את מטך', הכל שליחות של ה'. גם הנסים שמבצעים האמוראים באים בנימוק של 'מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק', הנסים הם חלק מהמאגר שיש לכל אדם בפוטנציאל, במדה ועושים לו נס – מנכים מזכויותיו. הכשפים מבוצעים על ידי לחשים והשבעות, מוזכר גם שימוש 'כשר' בשם, אבל בשמו של ה', כמו בניהו בן יהוידע שהפחיד את אשמדאי עם מקל שחקוק עליו שם ה'. הכלל של נסי חז"ל הוא 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. 'ה' עושה נסים לצדיקים'

אמשלום טוענת שדברי מעגליים משום שאמרתי שלא צריך להסביר את הקריטריון הזה כי הוא מובן מאליו, ולכן "אין ללמוד דבר מן המקורות, שבמפורש אינם מציינים הבדל כזה", ומכאן הגיעה לקלישאה של יעקב והשטריימל. זו כמובן שטות שלא אמרתי מעולם, אמרתי שדברי נובעים מן המקורות, כדלעיל, ועל סיפור ספציפי שציינה הערתי: 1) אין לצפות שכל מקור ומקור שתביאי יסביר מה הוא כישוף באופן פרטני, יש ללמוד מכלל המקורות. 2) גם אם בזמן חז"ל ההבדל ניטשטש (לדעתי זה לא נכון), אין זה אומר מה היתה רוח הדברים הכללית בזמן התורה.

ואוסיף הערה 3) באותו מקור שציינה לא מודגשת התיאוריה שלה ולא התיאוריה שלי, באותה מדה שהיא צריכה לטעון שמובן מאליו שהבעיה בכישוף היתה שהוא 'יוצא מפי מין', אטען שמובן מאליו שהבעיה בכישוף היתה שהוא 'פונה אל הכחות בהם מאמין המין'.

 מכיון שלא נראה לי ששייך להתווכח על העובדה שמתוארים במקורותינו, הרבה נסים שהם פעולה ישירה של ה', בלי שום לחש, טקס, אלא רק תוצאה של תפלה לה', או של השגחתו. וכן אין להתווכח על העובדה שהכישוף הוא תוצאה של טקס לחש השבעה וכדו'. על הטוען שיש במקורותינו לגיטימציה לנסים שפועלים גם הם ע"י טכניקה, להביא הוכחה.

ההוכחה היחידה שסיפקה אמשלום (היא רומזת לסיפור של מישע מלך מואב, שכלל לא ברור מה היה שם, איני רואה איך אפשר להוכיח משם משהו) היא מהסיפור המוזכר בירושלמי סנהדרין ז' טו':

"רבי ליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבה עלון למיסחי בהדין דימוסין דטיבריא, חמתון חד מיניי אמר מה דמר ותפשיתון כיפה, א"ר ליעזר לר' יהושע מה יהושע בן חנינה חמי מה דאת עבד מי נפיק אהן מינייא, אמר רבי יהושע מה דמר ותפש יתיה תרעה, והוה כל מאן דעליל הוה יהיב לי' חד מרתוקה וכל מאן דנפיק הוה יתיב ליה בנתיקה, אמר לון שרון מה דעבדתון אמרין ליה שרי ואנן שריי שרון אילין ואילין. מן דנפקון אמר רבי יהושע לההוא מינייא הא מה דאת חכם אמר ניחות לימא מן דנחתין לימא אמר ההוא מינייא מה דאמר ואיתבזע ימא אמר לון ולא כן עבד משה רבכון בימא אמרין ליה לית את מודה לן דהליך משה רבן בגויה אמר לון אין אמרון ליה והליך בגויה הלך בגויה גזר רבי יהושע על שרה דימא ובלעיה".

כאן טענה אמשלום בצדק שר"א ור' יהושע לא התפללו כדי לעשות את המעשים המוזרים והמשונים (להבנתה הוא נהפך לידית של דלת, אני לא בטוח שזה בדיוק הפשט, להבנתי הוא נצמד לשער, וכל העובר ופותח את השער היה פוגע בו ביציאתו ובחזרתו). אבל אני לא טענתי שכל נס בא בעקבות תפילה, אלא שה'אמר מילתא' שכאן הוא שם קדוש, כדרך שמצאנו מפורש במעשים בתלמוד שהשתמשו באמירת שם ה', כמו סנהדרין צה. "אמר אבישי שם", סוכה נג: אחיתופל את השם המפורש על חרס וזרקו מול השיטפון, גם לאורים והתומים היה מנגנון מבוסס שם המפורש, עליו אמרו באדר"נ יב' 'ודאשתמש בתגא חלף' זה שעושה נסים על פי שם המפורש. ולכן אין שום פלא בכך שלא ביארו מה הוא ה'אמר מילתא' שלנו.

[וכן צודקת אמשלום שהנסוח נכתב בכוונה בהקבלה, להראות כיצד ההוקוס פוקוס שלו עובד וגם שלנו עובד, שנינו 'אמר מילתא'. ולדעתי יש כוונה מיוחדת באגדה זו, לכן העתקתי את כולה, מסופר שם על רבי אלעזר ור' יהושע ורבי עקיבא שהיו שוחים בטבריה, כנראה בחמי טבריה, ובא מין וקרע את הים. זה נשמע כמו רמז די ברור לישוע שהלך על המים בטבריה, כמובן שאף אחד לא חשב שבאמת ישוע פגש את ר"א ור"י ור"ע שם, אבל המטרה של הסיפור היא להראות, שלמרות שהמין גם אומר 'מילתא' ומסדר לעצמו את החיים, וגם הולך על המים, הכח שלנו יותר חזק משלו, אותנו הוא הצמיד לכיפה, אנחנו הצמדנו אותו לשער וכולם חבטו בו, הוא הלך על המים, אבל המים בלעו אותו. אין כוונתי שהסיפור בדוי, אלא שהיתה אגדה כזו, והסיבה שחכמים בחרו להשתמש בה, להנציח אותה, ואולי גם לנסח אותה כך, היא בעד המסר הנ"ל. בארץ ישראל, בתקופה בה היה קונפליקט משמעותי מעד עם הנצרות].

אמשלום ניסתה להוכיח את דבריה מהסיפור של חוני המעגל, הרי הוא לפניכם מתוך המשנה במסכת תענית: "מעשה שאמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו התפלל ולא ירדו גשמים מה עשה עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו רבונו של עולם בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך התחילו גשמים מנטפין אמר לא כך שאלתי אלא גשמי בורות שיחין ומערות התחילו לירד בזעף אמר לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה ירדו כתיקנן עד שיצאו ישראל מירושלם להר הבית מפני הגשמים באו ואמרו לו כשם שהתפללת עליהם שירדו כך התפלל שילכו להן אמר להן צאו וראו אם נמחת אבן הטועים שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו". נא לקרוא לעיל את טיעוני אמשלום בנוגע לסיפור זה ("היכן תפלתו של חוני מוזכרת?"), והקורא יבחר. כל הדיבורים על כך שדבריה מקבלים תוקף או מתחזקים מהמקורות הם סתם פליטות סוגריים מרובעות.

כמוכן הפניה בשעת צרה אל הרמב"ם, שלא קיבל את דעת התלמוד על כשפים, אינה מעלה ולא מורידה. הרמב"ם אחז כמו ר' חנינא שלכשפים אין כח והם דמיון, ואעפ"כ הוא מודה שאיסורם הוא מחמת שהאדם פונה אל כח אחר הקיים בדמיונו. רוב החכמים חשבו שבכשפים יש כח מסויים. אבל אין זה קשור לויכוח בין אמשלום לביני.