האם האמוראים הם מפרשיה היחידים של המשנה?

שאלות הסטוריות:

האם המשנה קיבלה מעמד וסמכות לפני תקופת האמוראים?

כוונתי: האם התלמודים הם פרשנות לטקסט שהיה ידוע כטקסט ההלכתי המחייב, או שהמצב הנתון, ולפיו חכמים בדור של רבי חייא, רבה, רב וכו', שהיו תלמידים ונכדים של כותב המשנה, ולימדו בישיבות את המשנה, הפכו אותה בדיעבד לטקסט ההלכתי המחייב?
ראו מה קרה, לדוגמא, למשנה ברורה בדור הקודם - אחד מהפירושים לשו"ע או"ח. מדובר אמנם באחד הפירושים המקיפים ביותר, וזה שנסמך על מקורות רבים יותר מכולם. אבל איני חושב שאיכות הספר גרמה למעמדו, יותר מהנסיבות ההסטוריות. לולא היה הכותב רב מפורסם בליטא, ולולי היו הישיבות הליטאיות נותנות את הטון בעולם הישיבתי ב-90 השנים האחרונות, מי יודע היכן היה היום הספר הזה? מסתמא, יחד עם עשרות ספרי הלכה שכתבו חכמים, צדיקים, גאונים, ונשכחים. הלא כל אחד מהכותבים כאן מכיר ספר כזה, ומכוני ההדרה בישיבות מוציאים ספרים כאלה מכל הדורות ומכל המקצועות, שהודפסו פעם אחת, ונשכחו, וחכמת המסכן בזויה.

האם אכן אין פירושים אחרים למשנה?

העובדה שאינם בידינו, אינה מוכיחה שלא נעשו נסיונות מקבילים לתלמוד. התלמודים מהוים שני ספרים שנכתבו בשני מקומות. האם ברחבי הפזורה היהודית לא היו עוד כאלה? מי יודע? יש לזכור, שבין א"י לבין בבל היו קשרים רבים, ושימור שני התלמודים יכול ונגרם גם מהאינטרס של המרכז החזק, הבבלי, שכן הירושלמי מרבה לצטט את תורות ראשוני האמוראים, שהם הבסיס גם של עולם הישיבות הבבלי. אבל אם היה בית מדרש באלכסנדריה או ברומא, אין לי מושג. ואם נכתב שם תלמוד, לא היה מי שישמור אותו ויעביר אותו הלאה.

מתי נתקבל הכלל, ולפיו התלמוד הבבלי הוא הפירוש המוסמך היחיד למשנה?

אני זוכר שהדבר כתוב ברמב"ם. אינני זוכר מקורות אחרים. האם באמירה שאסור לחלוק על התלמוד, יש משום אישור לפרשנות המשנה, או שמא זו חוליה בשרשרת של "מסירה", שנועדה בדיעבד לקדש את המצוי. בבחינה מפורטת נגלה, שהרבה מההלכות שבידינו אינן תואמות את המשנה או התלמוד, ומצד שני, יש רתיעה מלחלוק גם על חכמים מאוחרים בהרבה מהתלמוד. היינו, הכלל המפורסם שרבינא ורב אשי הם סוף הוראה, ואין לחלוק על מה שהיה לפניהם, הוא כלל הצהרתי, אבל איני בטוח שמדובר בכלל מוחלט כשבודקים הלכות מסויימות באופן ספציפי.