בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.
1. ייתכן לומר, שאם היתה אבולוציה, הגיע זמן שאכשר דרא לקיים אדם תבוני ביותר, ואז האדם הנבחר הוא אדם הראשון, ובמשך שבעה ימים התנבא אדם זה על בריאת העולם. גם "העולם" אין הכוונה דווקא לקוסמוס כולו, לעבר לעתיד ולהווה. הכוונה היא לכל מה שנתפס בשכלו של אדם הראשון, כולל כל דור ודור עד הימים שיברא הקב"ה שמים חדשים וארץ חדשה (ובלשון חז"ל "העולם הבא"), וגם השמים והארץ החדשים לא יבראו אלא בנבואה לעם הנבחר בעת שיוכשר למלא את תפקידו בשלמות.
ולכן כאילו נאמר כאן וידבר אלוקים אל אדם הראשון לאמר: "בראשית ברא וגו' ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה", ויסיים אלוקים לדבר אל אדם הראשון, "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד". וכן בכל יום ויום.
2. אח"כ כתוב "אלה תולדות השמים והארץ, היינו העולם הנ"ל שנברא, מה נעשה שימוש בו, וע"ז אומר ואדם אין, ולכן "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים", ומייד "ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר", ומבאר בהמשך שתפקידו "לעבדה ולשמרה". ועניין הגן הזה, הוא גינת המלך "אדם" (וכלתו "חוה") בין שאר בני אנוש שאינם בכלל העולם החדש ממש.
3. "ויאמר ה' אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". האדם נברא בצלם אלוקים, אך הוא איננו אלוקים בעצמו. אם אלוקים יכול להסתדר לבד, אין האדם יכול לעשות זאת. לכן ניתן לו עזר כנגדו, אשר בשלמות הקשר ביניהם ישיג הוא והיא את החיים האמיתיים. בשלב זה אין מדובר על הולדת בנים. עצם היות האיש והאישה ביחד, הוא עצם החיים השלמים. כמובן, שע"י זה גם מתאפשר גם נצחיות הצלם בעולם. אנו מוצאים שהאדם קורא שמות "לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה", ולאדם "לא מצא עזר כנגדו". ניתן להבין מכאן, שאמנם העזר כנגדו הוא לשלמות שמו. ומכאן נקראת האישה "נקבה", ע"ש שעל ידה ניקב האיש בשם. אמנם האדם נקרא זכר, מכיוון שעל ידו נזכר שמם של שניהם, וזאת מכיוון שהאישה נבראה מצלע האדם. (אך כמובן אם היתה נשארת בצלע כחומר היולי, אז לא היה שם כלל להזכיר בו).
4. בגן עדן ניטעו שני עצים מיוחדים - עץ הדעת ועץ החיים - כשמם - עץ הדעת מסמל את הדעת והתבונה - מה שנותן לאדם שלטון בטבע, ועץ החים מסמל את החיים - עצמאות פעילותו בעולם. כעת, כדי להשלים את העולם, שיוכל האדם להיות עצמאי לחלוטין, נותן הקב"ה בו בחירה, ומטיל עליו את אחריות אי האכילה מעץ הדעת. הדעת - מופשטת היא. אין לערב בה אכילה*.
5. אבל, הנחש היה ערום מכל חית השדה. הנחש מסמל את החיבור לאדמה, ופתלתלותו וקלות תנועתו נותנת לאדם תחושה שרווח גדול יש לו בהיותו צמוד לאדמה. בעקבות זאת, הבינה חוה, שאולי - אם היא תאכל בפועל ממש מעץ הדעת המופשט - יכנס בה אותו ערך גדול של צמידות לאדמה, מה שמביא איתו ביטחון ותחושת הכרה במציאות.
6. האדם כידוע נברא בצלם אלוקים. זו נשמתו, אך גופו "עפר מן האדמה". על כן אכילת עץ הדעת תבטל את ההרמוניה שבין הגוף לנשמה. אך הנחש בערמתו מתרגם את זה "והייתם כאלוקים", היינו גופכם יהפך א-להי. אך למען האמת, הגוף הוא עפר מן האדמה, וא"א לעשותו א-להי. רק הנשמה בצלם אלוקים היא, אך אם יאכל האדם מהעץ - הוא יהיה רק "כאלוקים" - בדמיון מה, אך לא במהות. וזוהי בפרוש ירידה לאדם, וגרימת סכסוך בין הגוף לנשמה. והתוצאה רעה לגוף ורעה לנשמה. רעה לגוף - אשר לא יוכל לקחת חלק בעבודת ה"צלם אלוקים" (וכמ"ש "עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת"), ורעה לנשמה - אשר עלולה מדי פעם להפסיד בתחרות בחירת האדם בינה ובין הגוף - מי משלים את רצון האלוקים.
7. קודם החטא נאמר "לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת". היינו כאמור, שזוהי שלמות החיים. אך לאחר החטא היא רק "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי". רק כאשר יש משהו גשמי המחבר את האיש והאישה - הצאצאים - רק אז אפשר להרגיש את החיבור הנכון.
8. כעת, לאחר שהאדם חטא, וגם גופו הגשמי נסרך אחרי דעת טוב ורע , וכעת אין האדם יודע להבדיל בין שכל צלם האלוקים לדעת טוב ורע, ובין גוף שיש בו דעת טוב ורע, "ויאמר ה' אלוקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" "ועתה פן ישלח ידו" הגשמית "ולקח גם מעץ החיים" ויצרפה לגופו, "וחי לעולם" בטעותו.
*ומכאן ניצוץ ראשון להבנת טעם הקרבנות: הואיל וכל החטאים נמשכים מהימשכות האדם אחר הגשמיות באופן שאיננו מאפשר לצלם האלקים להתגלות, וכמבואר בעץ הדעת. לכן על החוטא לוותר על דבר גשמי משלו, למען יחוש בעצמו אפסות הגשמיות, וישוב אל הרוחניות הראויה. קודש הקדשים הוא בבחינת עץ הדעת - הקול יוצא מבין שני הכרובים ומגיע למשה, ואסור להתקרב פנימה, כשם שאסור לאכול מעץ הדעת, ומותר להיכנס אך ורק לכהן גדול בזמן מיוחד ומסויים מאוד, כחלק מטקס טהרה כללי, שלשמו מותר להתקרב. כמובן, שחטא הע"ז הוא עצמו הגשמה של הרוחניות, ובזה הקרבנות הם "כנגד ע"ז". אבל ניתן לראות מכאן שיש להם גם טעם עצמי.
