הנה דברים שכתב הרב יצחק חיים קסטליוני, רב ראשי
ברומא.
בין המשפטים הרבים, משפטי העול, אשר בבלי דעה וצדקה גזרו אויבינו ומנאצינו על דתי בני ישראל ומנהגיהם, מצאה מקום גם ההסכמה שהאשה היתה מאוסה ובזויה בעיניהם כשפחה, לא מחשבה להם כי אם לכלי בית אשר ישתמשו בו בעת צרכם, להשליכו אחר גום כאשר לא יצטרכו אליו עוד; ושהדת הנוצרית היא לבדה היטיבה את מצב האשה והרימה אל גבה מעלת האיש ופרקה עלו מעל צוארה. אמנם אין בכל זה שום צד אמת, כי אף אם נניח שבימים קדמוניים לא היתה האשה חשובה בבני עמנו כאיש, מה שאינו עוד היום גם אצל הגוים אשר הגביהו לעלות במעלות השלמות, ומה שלא יהיה לעולם, כי יש הבדל בין תכונות האיש לבין תכונות האשה וכן בין תכלית בריאתם, מכל מקום לא מצאנו שום מעשה תולדי, או דין או חוק, בספרי קדמונינו, אם במקרא אם בספרי קבלתנו, שיצדיקו לגזור אומר כזה אבל בהיפך יוצא לנו מהם, כי לא לבד לא ניתן שום מכשול לפני האשה המעכבה לשבת בכל זמן בראש משפחתה בין קירות ביתה, כי גם היה בידה לשבת ראשונה בעסקי המדינה ולהגיע גם כן אל הנבואה אשר היא המעלה העליונה אשר לא זכו אליה כי אם יחידי סגולה אשר ה' קורא, היותר מפוארים בחכמה ובדעת ובכל מדות טובות. ואם יעלה על לבי להביא ראיות בלתי מסופקות ובלתי מוכחשות על אמתת דברי אלה מספור תולדות בני עמנו ומספרי נביאינו וחכמינו, לא ימצא לי לכתוב על הענין הזה ספר גדול ורחב ידים, אבל אין זאת מגמתי.
ותחלת דברי אומר שהתורה למדתנו מיד בראשית ספוריה כי האיש והאשה שוים במעלתם בשימה בפי האדם הראשון את ההודאה "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת", ואחר כן כתיב "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"; היש שויון גדול מזה? ובאמת אעפ"י שלא אסרה תורה לבני ישראל לקחת להם נשים הרבה כנהוג אצל כל העמים אשר סביבותיהם, מ"מ על הרוב לא לקחו להם כי אם אשה אחת, וזה הוא מה שצותה התורה באמרה "ודבק באשתו", באשתו נאמר ולא בנשיו; ומפשט ספור התורה נראה שלמך היה הראשון אשר לקח לו שתי נשים, ואף אם לא אמר לנו המספר בפירוש כי לא טוב עשה, מ"מ רמז לנו הרעות שיצאו לו מזה, בחשבו כי המשל יפעול על לב הקורא יותר ויותר מעצות חכמה ודעת, ומוכיחנו כי מרבה נשים מרבה דאגה, וחיי צער יחיה, ולא זה הדרך שיבור לו האדם הרוצה שהשלום ישכון במעונו; וכן אמר קהלת "וראה חיים עם האשה אשר בחרת" ולא עם הנשים, כי מי שיש לו נשים הרבה חייו אינם חיים. אבל אם האשה עקרה ולא ילדה, אז הוסיף האיש לקחת לו אשה אחרת, כי חרפה היא לו ללכת ערירי, כמו שנראה מאברהם אבינו, מאלקנה, ומרבים כמוהם; נח ובניו לא לקחו להם כי אם אשה אחת וכן לוט ויצחק אבינו וגם יעקב חשב לישא את רחל לבדה, אך כשרמהו לבן ונתן לו את לאה נאנס לישא שתי נשים, ואחר כך גם את שתי שפחותיהן אשר נשיו נתנו בחיקו; רק השרים והמלכים הלכו בדרכי העמים נגד מצות התורה (לא ירבה לו נשים) ולקחו להם נשים הרבה כנראה מדוד ומשלמה אבל אין שום ראיה להניח שגם לכל המלכים אשר מלכו אחריהם על ישראל ועל יהודה היו נשים רבות, כי אמנם יש ראיות רבות לדון להפך; כן לא מצאנו בשום אחד מן הכהנים הגדולים או מן הנביאים או מחכמי המשנה והתלמוד שהיתה לו יותר מאשה אחת. מכל זה נראה בבירור כי המנהג לקחת אשה אחת בלבד לא בא לנו בימים האחרונים מן הנוצרים, כי כבר הוגד לנו בתורה בפסוק הנ"ל ופשוט היה אצל אבותינו גם בימים היותר קדמונים. ואבותינו הקדושים היו לנו כבר למופת על חובת כל איש לכבד את אשתו ולשמוע בקולה, כשם שעשה אברהם אבינו ששמע בקול אשתו כשנתנה בחיקו את שפחתה, ושלחה אחר כך מעמו עם בנו האהוב לו למלאות משאלות לב שרה, וה' אמר אליו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. כשחשב יעקב אבינו לגנוב לב חותנו אשר עכבו עשרת מונים ולשוב לארצו בלי להגיד לו מאומה, לא צוה בחזקה לנשיו לשמוע בקולו וללכת עמו, אף כי אמר לו האלקים צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך, אבל נתיעץ עמהן טרם עשותו אשר זמם, ושאל מהן אם ישרה מחשבתו בעיניהן, וכשהסכימו עמו, לקחת אותן ואת בניו ואת כל רכושו והלך לו ואע"פ שלא אהב יעקב את לאה כרחל, קברה במערת המכפלה אצל אבותיו והשביע את יוסף לקברו אצלה כאמרו "שמה קברתי את לאה"; גם יהודה בשמעו התנצלות תמר, הודה על עותתו ואמר "צדקה ממני".
הקב"ה צוה לבנים כבד את אביך ואת אמך וצוה ג"כ איש אביו ואמו תיראו, ומזה יוצא שאב ואם במעלה אחת הם, ושהאיש חייב לכבד את אשתו, שאם לא כן, איך יוכלו הבנים לכבד את אמם או לירא מפניה, אם יראו שאביהם מחרפה ומגדפה ומחשבה ללא כלום? האם לא קבע האל במצות אלו את מצב האשה נגד אישה ובקרב משפחתה? וזה הוא לפע"ד ג"כ הטעם שבעשרת הדברות בענין שמירת השבת לא אמר אתה ואשתך, כי לא זכר הכתוב כי אם הבנים והעבדים התלוים בדעת האיש ולא האשה כי היא תלויה בדעת עצמה, ונכללה עם האיש בתיבת "אתה" אשר הוראתה "איש או אשה". ועל דבר הנהגת האיש עם אשתו בתוך ביתו בא וראה מה שצותה תורה על אשת יפת תואר הנמצאת בשביה ועל שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה, ואם על אמת איש אמר הכתוב שארה כסותה ועונתה לא יגרע, על אשתו לא כל שכן? ומספור הולדת שמשון נראה בבירור חשב מנוח את אשתו כשפחה או ככלי בית.
כן לא היו בנות ישראל אנוסות לשבת תמיד בירכתי ביתן כשבויות חרב כי גם אם לא נאוה תהלה לנשים היוצאות תמיד מביתן להתהלך בין האנשים ברחובות קריה עם כל זה היו חופשיות תמיד לצאת ולבא, והיה להן גם חלק בכל מקרי עירן ועמן כמו שנראה ממרים הנקראת נביאה שענתה שירה על הים עם כל הנשים אחרי משה ואחרי כל העם. דבורה הסיתה את ברק למרוד ביבין ולפרוק את עלו מעל צוארי בני ישראל וירדה עמו למלחמה, ואחר התשועה שרה השירה המפוארה אשר היא עוד היום דבר נפלא לכל קוראיה.
הנשים יוצאות ונותנות תהלה לשאול מלך ישראל ולדוד שר צבאו, ומיכל המלכה לא מנעה עצמה מלדבר קשות בדוד אף כי הוא היה מלך ישראל, על אשר עשה דבר שלא ישר בעיניה בהעלותו את ארון ברית ה' מבית עבד אדום עיר דוד; התעשינה כאלה שפחות בזויות? האשה החכמה התקועית דברה על לע דוד והשלימתו עם אבשלום, ואשה בחכמתה דברה אל כל העם באבל וכרתו את ראש שבע בן בכרי והשליכוהו ליוחב ובכן היה שלום בארץ.
והראיות האלה, ובכללן תפלת חנה, תוכחנה אם הנשים בבני ישראל היו נבערות מדעת כהנחת מוציאי דבה רעה עלינו; ואם חנה אשת אלקנה שלא נודע כאחד מחשובי העם היתה כ"כ בקיאה בלשון השיר, מה יש להניח על נשי נביאים מלכים ונדיבי עם! שלמה המלך כשדבר בספר משלי על מעלות אשת החיל ומדותיה הטובות, לא דבר על אשת מלך או על אשת נדיב כי אם על אשת איש אוכל לחמו בזעת אפו, מה שמורה על פקודת האשה בעת ההיא בקרב משפחתה, פקודה יקרה ונכבדת עד מאד, ומדבריו יש גם כן להניח שרבו בימיו נשי חיל כזאת עטרת בעלן ונזר משפחותן. ואחדל מדבר על אומץ לב עתליהו המלכה, ועל תגבורת איזבל בעסקי המלכות, ועל גודל יהודית ואסתר אשר הצילו את בני עמן מיד צריהם, ועל נשים רבות המפוארות כאלה, אין דעתי להאריך.
ובמה שנוגע אל ספרי קבלתנו ומוסרי חכמינו אשים גם כן גבול אל דברי ואביא רק מופתים אחדים המספיקים לפי ראות עיני לגלות דעתם בבירור על הענין הזה אם המצב האשה בביתה אם בחברה האנושית.
אין בעיני נביאינו וחכמינו וכמו כן בעינינו בכל תולדותינו דבר חשוב ועקרי כיציאת מצרים, שעל ידה היו בני ישראל לגוי, וחייבים אנו לזכור הגאולה הזאת כל ימי חיינו כי האותות והמופתים שנעשו לאבותינו בעת ההיא, היו כל כך נפלאים ונוראים, שאמרו ראתה שפחה באור השכינה בים ובמתן תורה מה שלא ראה יחזקאל (ספר החסידים סימן רל"ג-ל"ד), וגם יום השבת אשר הוא אות בינינו ובין אלקינו וכן כל שאר מועדינו זכר ליציאת מצרים הם, ועם כל זה אמרו רבותינו (מדרש שמות פרק א') הדורות נגאלו בשביל נשים צדקניות. אחר הגאולה נתגלה הקב"ה לאבותינו על הר סיני ואמרו רבותינו על זה (פרקי דברי אליעזר סימן מ"א) אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לבנות ישראל אם רוצות לקבל את התורה, שדרכם של אנשים הולכים אחר דעתן של נשים. כתוב בתלמוד בבלי (ברכות י"ז ע"א) גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים שנאמר נשים שאננות קמנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי (ישעיה ל"ב ט'); וכתוב גם כן (חולין דף פ"ד ע"ב) לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו, וילבש ויתכסה ממה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו; היתכן לומר שיכבד אשתו יותר ממה שיש לו אם היתה נחשבת כשפחה או ככלי בית? ולא עוד אלא שפעמים רבות חשבו באיזה אופן גם מדות שכליות באשה יותר מעולות מבאיש. וכן מצינו בב"ר (פ"יח) ויבן ה' את הצלע, נתן בה בינה יותר מן האיש; עוד כתוב (יבמות ס"ב :) האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום באהלך; מצינו בסנהדרין (כ"ב ע"א) אין אדם מוצא קורת רוח אלא באשתו הראשונה; כל המגרש אשתו אפילו מזבח מוריד עליו דמעות; כל אדם שמתה אשתו הראשונה כאלו חרב בית המקדש בימיו; ומי שמתה אשתו בימיו עולם חושך בעדו. ובזכרנו בתפלותינו חסדי אבות שיגינו בעדנו הלא נזכור עוד היום תמיד ביחד גם חסדי אמותינו הנתונות על מדרגה עצמה עמהם? ועוד שלוש ראיות אביא מספרי רבותינו על הענין הזה המכריעות את כולן ואלו הן: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה (בבא מציעא נ"ט); וזאת שנית: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו (בבא מציעא נ"ט ע"א); ועוד בה שלישיה: כל יהודי שאין לו אשה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא תורה בלא חומה בלא שלום (יבמות סב :); התוכלנה כל הטובות הגדולות האלה לבוא לו לאדם משפחה או מכלי בית? ועל זה נאמר (ב"ר פ"יז) כל שאין לו אשה אינו אדם שלם שנאמר ויברך אותם ויקרא את שמם אדם, שניהם כאחד קרויים אדם.
ועתה אשים קנצי למלין על הענין הזה, כי באמת מה שזכרתי הוא להעמיד הדבר על בוריו ולהשיב אל לב הקורא אמתת דברי ושקר הנחת אויבינו ומנאצינו, בעוד שגם אם אוסיף אל דברי כהנה וכהנה לא יחדלו מלבזות אותנו ומליחס לאמונתנו ולמנהגינו דברים קשים ומזויפים מאלה, עד בוא יבוא יום ה' אשר בו כדברי הנביא: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ואז יבואו כלם ויגידו צדקת דתנו, יבושו ויסוגו אחור מחרפתם אשר חרפונו, ויודו כי המוסר הישראלי רב למעלה מכל אשר השגנו בימים האלה עם כל מצעדי שלמות חברה האנושית והאהבה והאחוה בין איש לרעהו.
תוקן על ידי מ80 ב- 30/05/2013 00:28:02
 |
|
|
