ספר התורה העתיק בעולם: הרבנים היו פוסלים פורסם ב: ynet

בעל,

אכן.

התכוונתי להסתמכות על כת"י גאונים למרות ש"אין דרכי".

הרמב"ן בב"מ פב:

החזו"א בב"ק סימן יא ס"ק כא.

השכן,

החזו"א מדבר על התייחסות לנאמר בספרי הלכה כבעל משמעות יותר מכרעת בגלל "שנמסרו מדור לדור בלא הפסק", בשונה מממצאים שאיננו יודעים "מי כתבם ושפיר י״ל דכתב הסופר כמו שהוא רגיל".

א"א לומר כי הטיעון חסר טעם או סותר עצמו מיניה וביה.

ברור שכאשר כל הממצאים אומרים אותו דבר, פחות הגיוני להתעלם ולתלות בסופר טועה.

בדרך כלל זה לא המקרה.

אמשלום

"הלכה לא מתעניינת בארכיאולוגיה ולעיתים רחוקות במציאות"

כמה הערות, חלקן ממוחזרות.

א. באשכול "על קו התפר" הבאתי מהספר "עלה יונה" לרב מרצבך את מכתבו של הסטייפלער, רבי יעקב קנייבסקי, אביו של הרח"ק, אל הרב מרצבך, בבקשה שיעזור לו לברר מול המחלקות לארכיאולוגיה שאלה שתסייע לו בשאלת המידות והמשקלות.

ב. שיטת החזו"א לדחות את כתבי היד נועדה בוודאי - כלומר אין ראיה אבל כך מסתבר - לדחות פרשנויות לא מקובלות שייתמכו בתגליות בכתבי יד.

ככלל, החזו"א העדיף כפי שכתבו כאן את מסורת ההלכה שנראתה לו על פני ראיות היסטוריות ושיטות אחרות. דוגמא בולטת, אולי הבולטת מכולן, היא התעקשותו על כיוון הגג של האות יו"ד, עד כדי טענה שיש זיוף בספרים. (איני זוכר את הפרשה כולה אבל היא מן הסתם נזכרה בפורום בהרחבה, ויש מחכמינו שבקיאים בדבר היטב).

ג. כמדומה שתלמידי החזו"א, בני משפחת גריינמן, מוציאים כתבי יד ויש בזה הודאה מכללא שהם בעלי ערך. כמובן, יש לחלק בין עיון תיאורטי לבין הכרעה מעשית. אבל אי אפשר שגם העיון התיאורטי ביותר לא ישפיע על פסיקת הלכה. וזה כבר נושא בפני עצמו.

ד. כמדומה שאי אפשר להתעלם מכך שההלכה הולכת ומקבלת מסויימות. כלומר, צורות עשיה שונות שמעולם לא היו ככל הנראה נושא לשאלה הלכתית עולות לדיון, ואז נקבע דגם אחד מחייב. ומה שהוא לכתחילה לכל היותר בהתחלת הבירור, עקב נוכחותם של דגמים רבים אחרים, הופך להיות דרישה הפוסלת בדיעבד.

יש לכך דוגמאות רבות, החל בתפילין שכבר הוזכרו כאן, עבור לצורות האותיות, אבל כן נמצא בוודאי בכל ההלכות.

אין לנו גישה לטקסטים שיעידו לנו על צורות העשיה של מצוות בעולם של חז"ל או קודם. אבל אם ניקח כדוגמא את מעשי הקודשים בבית המקדש, חז"ל (מרבי עקיבא ואילך) עסקו בבירור תיאורטי של הלכות שהיו בימיהם הלכתא למשיחא (=בירור שיהיה משמעותי להלכה רק כשיבוא המשיח). הגישה הישיבתית הרגילה היא שאם היתה הכרעה בישיבות בבל כי יש לבצע את מצוות הקרבן כך ולא אחרת, זה חל להלכה. עובדה שהרמב"ם הקדיש לכך שנים מספרי היד החזקה. אולם האם באמת העשיות האלו נהגו הלכה למעשה במקדש? והאם גם שם ניתן לזהות את התופעה שאין לי עבורה שם אלא "הסתיימות" ההלכה? מסתבר שכן. והדברים כמובן טעונים בדיקה והוכחה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

איונה

ברוכה הבאה אל הפורום!

(אני משער לפי הסיומת שזו אשה, אם כי ההערה היא למדנית, אבל האם אין לנו חכמות בפורום?)

הערת נכונה כי הרמב"ם הסתמך על בירור בכתב יד עתיק והחזו"א כותב נגד כתבי יד. אבל מדוגמא אחת לא ניתן לפסול כלל.

החזו"א היה עונה בפשטות שיש הבדלים:

א. כתב היד שהרמב"ם אישר היה באמת אותנטי ומדוייק.

ב. זה היה כתב היד של בן אשר, שבאמת נחשב למדוייק ביותר בהיסטוריה היהודית (אם מקבלים את ההנחה שבכל הדורות מאז כתיבת התורה מימי משה רבנו ואילך היה נוסח אחד מחייב בתכניו, אותיותיו וצורותיו).

ג. אם הרמב"ם בודק כתב יד, אפשר לסמוך עליו. והיום?

כמובן ניתן לערער על סעיף ג'. אבל ערעור כזה אינו מקובל בחברה הישיבתית חרדית, גם בגלל כבודו של החזו"א, וגם בגלל האידיאולוגיה של ירידת הדורות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
הערה - הדיון היה על ה 'י' שבצדי