חוברת ה' עמ' 58.
בקידושין דף כב א יש ברייתא העוסקת לגבי אמירת "אהבתי את אדוני" שעבד עברי צריך לומר כדי שרבו ירצע אותו [הברייתא מבינה שזו חייבת להיות אמירה ממש, והתורה לא רק ציירה איזה אופן].
וכך אומרת הברייתא: "אם אמר יאמר - עד שיאמר וישנה". חייבים שתי אמירות הנדרשות מכפל הלשון.
ומתי זמנן של שתי האמירות? "אמר בתחילת שש ולא אמר בסוף שש - אינו נרצע, שנאמר: לא אצא חפשי, עד שיאמר בשעת יציאה. אמר בסוף שש ולא אמר בתחילת שש - אינו נרצע, שנאמר: אם אמר יאמר העבד, עד שיאמר כשהוא עבד".
מכל מקום, התלמוד שואל מדוע הוזקקה הברייתא לדייק מ'לא אצא חפשי', תיפוק ליה דבעינן 'אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני', ובתחילת שש ודאי שאין לו שפחה כנענית שנולדו לו ממנה בנים. ועוד: וכי בסוף שש אינו עבד? מדוע אומרת הברייתא שבסוף שש לא מתקיים "יאמר העבד"?
לפיכך מתרץ רבא: "מאי בתחילת שש? בתחילת פרוטה אחרונה, ומאי בסוף שש? בסוף פרוטה אחרונה". יעויין ברש"י ביאור הדברים, אבל אין צריך לומר שהפרשנות של 'תחילת שש' – תחילת פרוטה אחרונה [שבסוף שש] היא דוחק עצום וכמעט בלתי אפשרי.
כאן טוען שור שהנוסח בברייתא פשוט השתבש. הנוסח הנכון נמצא בספרי דברים (ראה פיסקא קכא) "אם אמר בתוך שש ולא אמר בסוף שש הרי זה אין נרצע שנאמר לא אצא חפשי עד שיאמר בשעת יציאה. אמר בסוף שש ולא אמר בתוך שש הרי זה אין נרצע שנאמר ואם אמור יאמר העבד עד שיאמר בשעה שהוא עבד".
לפי זה כבר נופלת קושיית הבבלי הראשונה "ליכא אהבתי את אדוני", שהרי 'בתוך שש' יכול להיות עמוק בתוך שש השנים. באשר לקושיא השניה – הדבר נובע מהבנת הבבלי ש'בסוף שש' הכוונה עדיין בסוף שש השנים, אבל מי אמר? אולי 'סוף שש' הכוונה לאחר שכלו שש השנים? בשעת יציאה ממש?
ואכן הדברים מבוארים להדיא בירושלמי (קידושין פ"א ה"ב): ואם אמור יאמר העבד, שתי אמירות. אחת בסוף שש ואחת בתחילת שבע. אחת בסוף שש עד שהוא בעבודתו ואחת בתחילת שבע - לא אצא חפשי.
ופירש בעל קרבן העדה "שנאמר לא אצא חפשי, משמע דבדידיה תליא מילתא אם חפץ לצאת יוצא, והיינו בתחלת שנה השביעית שלו".
[ויש לדחות קצת שמה שאמרו בבבלי 'תחילת פרוטה אחרונה' לאו דווקא, ולא באו לומר אלא שעבר קצת זמן וכבר יש לו אשה ובנים. וברור שכך הדין,ואין צריך להמתין לתחילת פרוטה אחרונה דווקא (ראה רש"י שם, ורמב"ם עבדים פ"ג ה"י) אבל הדוחק עדיין גדול מאוד, מדוע קראה לזה הברייתא 'תחילת שש'?]
