גרסאות רבות לנוסח המקרא

מתוך האתר של דורון ויצטום, הוא מנסה לענות על הקושייה, ואחרי שאצטט אותו אקשה על דבריו מס' קושיות, וכך הוא כותב:

ספר "תשואות חן" הקשה קושיה חמורה על הגמרא הנ"ל: שוא"ו דגחון כלל אינה מחצית האותיות של ספר תורה! למעשה – וא"ו דגחון נמצאת כ-5000 אותיות לאחר מקום האמצע!

וניסה לתרץ בעל "משנת אברהם" (על הלכות ספר תורה), שהדבר נובע מכך, שאיננו בקיאים בחסרות ויתרות, ומשום כך אמצע הספר שלפנינו אינו כפי שהיה בזמן הסופרים הראשונים.

על תירוץ זה התפלא הרב אליהו פוסק (בספרו "פסקי אליהו") משתי סיבות:

• האחת, שמה שאמרו שלא בקיאים בחסרות ויתרות הוא דווקא באותן שנפל בהן ספק או מחלוקת, ולא באותן שמעולם לא הסתפקו בהן. ואותן המסופקות מספרן קטן ולא יגיע לאלפים. [המאירי ב"קרית ספר" אומר שמספר המסופקות קטן מאד.]
• והשנית, איך יתכן שכל כך הרבה יתרות הצטברו במקרה (על ידי טעויות!) דווקא במחצית הראשונה של הספר, וכל כך הרבה חסרות דווקא במחציתו השניה, עד שנקודת האמצע זזה 5000 אותיות?!

לכן, התירוץ הנ"ל לא יתכן, והקושיה במקומה עומדת.

פירוש חדש

הפירוש החדש שנביא כאן, מבוסס על תירוץ נפלא של הרב יצחק זילבר זצ"ל. פירוש זה, יחד עם פירוש ליתר הגמרא בקידושין דף ל ע"א, פורסם במאמרו "בעניין מספר הפסוקים, התיבות והאותיות שבתורה", בכתב העת התורני "מוריה" (שנה כ"ב, גליון א-ב (רנג-רנד), אלול התשנ"ח).

הרב זילבר זצ"ל באר, כי וא"ו דגחון היא אמצעיתן של אותיות חסרות ויתרות שבספר התורה: כלומר, אותיות הנכתבות כקטנות או גדולות ביחס לאותיות רגילות. ומה שאמר רב יוסף דלא בקיאינן בחסרות ויתרות – לא על תיבות חסרות ויתרות אמר זאת – אלא על אותיות חסרות ויתרות (קטנות וגדולות).

ונצטט מדבריו במאמר הנ"ל:

מה שלא יהיה הביאור בבריתא הזו, אין ללמוד ממנה משהו רציני על נוסחאות, או שהמספרים בה משובשים לבלי תקנה, או שיש בהם איזו כוונה, אבל לא מבררים נוסחאות על ידי מספרים כוללניים שנראים אבסורדים כמו מנין הפסוקים בתהלים המובא שם. גם הציטוטים בגמרא לא אומרים כלום, כי דרכם היה לצטט ציטוט חפשי, גם פסוקים וגם משניות, לא ראו צורך לצטט בדיוק במלים ואותיות. רק ספרים שנחשבו כמדוקדקים על פי המסורת הם נושא לדיון ולבירור כתיב.

[כפילות

תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 04/08/2013 19:08:50

אין כלל מתי ללמוד ומתי לא, אבל כשיש מקורות צריכים למיין אותם לפי רמת תרומתם לבירור הנדון, בריתא שמשתמשת במספרים אבסורדיים, כמו מנין פסוקי תהלים שקרוב יותר למנין המלים בתהלים, כנראה שנפלה בה טעות, או שנכתבה בלשון ערומים. מידע על נוסחאות מביאים מנוסחאות, ולא מהכללות. בפרט לא כשהם חשודות בחוסר ריאליות. כמו שאתה מבין שאין לטעון מכח המאמר 'ששים רבוא אותיות לתורה' שלבעל הזהר היתה תורה אחרת, כך במדה מסויימת לגבי הבריתא הנ"ל.

אתה לוקח את הקבלה שהבבלי עבר סינון ומתוכו בא למחוק את הקבלה שהמסורת המקראית עברה סינון? הכל יחסי.

יחסי שמסורת הפסוקים היתה חשובה יותר, ולכן שגוי לטעון על שינויים מפליגים במסורה, מכח בריתא שהתוקף שלה בא מה'מסורה' שכל מה שבבבלי הוא מדוייק ואין בו טעות. עובדה שבריתא זו מוטעית ומשובשת מאד (או רומזת מאד) לגבי תהלים. ומה הקשר של טומאת ידים לכאן? ומי שסינן את המסורה היה לו ספרים.

כמה הערות/תובנות.

אנו מניחים בדיון עד כאן שהחלוקה לפסוקים שלנו מקובלת גם על המקורות שמצוטטים כאן. יתכן שלא. נכון שזו הנחה חריגה מהמקובל, אבל זו חריגה קטנה יותר, מתודולוגית, מאשר ההנחה שיש פסוקים שלמים שנעלמו.

לגבי הסיפרור של "חצי אותיות שבתורה" שאינו תואם את המציאות, כבר הובא בפורום (שכחתי מי בשם מי) על הרעיון המזהיר שמדובר במילים מסוג מסויים, כגון מילים שיש בהן אות גדולה או קטנה. מדובר בקבוצה מצומצמת ולא גדולה יותר, ולכן יתכן שהמילה המסומנת היא אכן במחצית מגודל הרשימה.

לגבי 60 ריבוא האותיות, אמנם הזוהר אינו בעיני מקור בעל משמעות או חשיבות כי הוא מאוחר (מלבד בעיות אחרות), אבל לעצם המספר נראה פשוט שזה יכול להיות לשון גוזמא וגם מספר טיפולוגי (=מספר קבוע שמציין גודל רב או סמלי באופן אחר).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");