|
|
| נשלח ב-14/10/2013 16:03 |
 |
| |
העניין הוא כי גם אם נניח שזו הדרך היחידה "לשמר" (את מה בדיוק?) ונניח כי תועלת השימור רבה על נזקיה (שוב, את מה משמרים ומדוע) הבעיה עם החרדיות על שלל תופעותיה וחומרותיה וגדריה וסייגיה, שהיא כלל אינה מתכננת במודעות, אקט שימור לפי הבנתה, אלא מאפשרת לכל צרוע וזב לשגע אותה בסוד איתערותא דלתתא. וכל המרבה בהמצאת שגיונות הרי זה משובח. ואולי טוב שכך. על ידי זה יושפע שפע רב ותחזינה עיני כולם בשוב השפיות לציון ברחמים ומלאה הארץ דעה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2013 16:56 |
|
| |
אפשר שאני ממשיך כאן את דברי יתכן. קיצוניות היא תכונת אופי. היא אינה נקבעת לפי העניין אלא על פי צורך נפשי של אדם ללכת בדרך מחמירה וקיצונית. ככזו אין לקיצוניות הצדקה בפני עצמה, וסופה שאנשים קמים יום אחד, שואלים 'בשביל מה?', ועוזבים את הדרך הזו.
עודד
|
|
|
|
| נשלח ב-14/10/2013 16:58 |
|
| |
שימור נטו היה מונע חומרות כמו שהוא מונע קולות.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/10/2013 09:13 |
|
| |
אני מקווה להתמקד בנתינת תשובה לספק, ופחות בדחייתו.
עובדתית, במצב הנוכחי הציבור החרדי [חומרות רבות ומוגזמות-חלקם הגדול מתוך בורות מוחלטת, גיוס אלפי מטומטמים שקמו בבוקר בדעה אחת] מקשה על האפשרות להיות חרדי כפי שהוא מיוצג בעיני הכלל [שמירת הרציונל משולש של 'תשב ותלמד'+'תשב ותלמד'+'תשב ותלמד']. לכן כשד"ל אומר שהוא רואה הצלחה מסויימת בדרך החרדית ולכן הוא רוצה להיות חרדי צריך לבדוק אם השימוש המילה חרדי הראשונה והשניה עוסקות באותו דבר.
לגופו של עניין. קראתי פעם משפט של אחד מחכמי נובהרדוק (אני תמיד מתבלבל בין ר' דוד בודניק ור' דוד בלייכר, כמדומני שזה אחד משניהם): "דרך אמיתית המתחילה באמת ומסתיימת באמת, צריכה שיהיה אמצעה גם הוא אמת". אפשר להרחיב בזה, בנידונינו אינני מבין למה עבודת הדת עצמה פחות חשובה מהשמירה על השלהבת (ידוע ההבדל בין גחלת לשלהבת, שגחלת כמה דשביק לה מעמיא ואזלא. לכן החרדים שחיים כגחלת-כבויים ומסכנים-צריכים כל הזמן התעוררות ושגעונות חרדשים)
|
|
|
|
|
