חידושי תורה של תופאי - מהפרדס ישר לפה.

מצינו (בראשית, פרשת תולדות, פס' כד): "וימלאו ימיה ללדת והנה תוֹמִם בבטנה". רש"י: והנה תוֹמִם. חסר. ובתמר תאומים מלא לפי ששניהם צדיקים אבל כאן אחד צדיק ואחד רשע. נמצא כי יצחק שהוא כנגד מידת הדין – בחינת קץ חי – החל בפועל את תהליך 'סוד החצי' ומכאן שהתורה החסירה את האותיות "א" ו-"י" מ מ'השם' של ההנהגה העתידית - אKיK [אשר אKיK]; וכן גם, רבקה אותיות "הקבר" – ללמדך שבגלות יש פירוד לשניים – זה כנגד זה.

בעניין זה מצינו (מגילת אסתר, פרק ד', פס' ה'): "ותקרא אסתר להתך מסריסי המלך אשר העמיד לפניה ותצוהו על מרדכי לדעת מה זה ועל מה זה". כאן רצתה אסתר לברר האם הגזירה היא בגלל חטא העגל [(שמות, כי תשא, פס' א): "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אל-הים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו"] או בגלל חטא מכירת יוסף [(שמות, פרשת וישב, פס' יט): "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה"]. כאן משיבהּ מרדכי שאין כאן זה או זה אלא רק זה. היינו שבשורש הרוחני אין פירוד לשני חצאים אלא שורש אחד ושלם שהוא המוביל את המהלך – היינו חטא מכירת יוסף שאלמלא הוא לא היה חטא העגל, ובעצם מרדכי אומר לאסתר שהמהלך 'הזה' הוא בסוד השלם – היינו "זה א-לי ואנוהו"; והנה רבקה אותיות הקבר ללמדך שבאותה נקודת ראשית שיש חלוקה לשני חצאים שייפרדו זה מזה ("...ושני לאמים ממעיך יפרדו..." (תולדות, כג)) – שם בדיוק טמונה החזרה לנקודת הראשית, שאותיות הקבר הן גם אותיות בֹּקר [מלשון בקרה]; והן גם מצינו (בראשית, פרשת וירא, פס' ז'): "ואל הבקר רץ אברהם...". בעל הטורים: אותיות ואל הקבר רץ שרץ אחריו למערה. ושם המערה הנ"ל הוא מערת המכפלה אשר לוקחת את שני החצאים המופרדים ובסוד הכּפל ומחברת אותם לדבר אחד שלם בחזרה לשורשו.

אם כן, נשאלת השאלה האם בשורש כשנאמר שזה כנגד זה עשה הא-להים, האם באמת כן? ונקדים הקדמה.

מצינו (בבא בתרא דף טז): "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין". וכאן יש להעיר שיש להבין מהו יצר הרע, ומה הוא התבלין. ועוד יש להבין, הלא כשמבשלין איזה תבשיל העיקר הוא התבשיל, והתבלין הם רק נותנים טעם בהתבשיל, ואיך אפשר לומר שעיקר הוא היצר הרע, והתורה הקדושה הוא רק בחינת תבלין. וגם זה יש להבין, כשהוא אומר תורה תבלין משמע שהתורה והמצות אינם רק אמצעי, והוא על דרך שאמרו חז"ל: "לא ניתנו מצוות, אלא לצרף בהן את ישראל" (בראשית רבה, ראש פרשה מ"ד). משמע, שאחר הצירוף חס ושלום לא צריכים לקיים תורה ומצות.

תשובה לכך אולי ניתן למצוא בדברים אלו (בבא בתרא דף י' עמ' ב'): "הא דיוסף בריה דר' יהושע חלש אינגיד א"ל אבוה מאי חזית א"ל עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה א"ל עולם ברור ראית ואנן היכי חזיתינן [א"ל] כי היכי דחשבינן הכא חשבינן התם".

סבורני שהשאלה המהותית כאן אינה מה ראהו בעולם העליון אלא לאיזו תקופה / תקופות זה מתייחס. שהרי במידה ובוחנים את הדברים הללו בעיניים של 'חצי' דעת אזי זה פשוט; כי בעולם שבו האמת נעדרת [כחלק מסממני הגלות ואחרית הימים] אין זה פלא שלצורך מבחן האמונה צריכה במקביל גם להתקיים הנהגה של "צדיק ורע לו; רשע וטוב לו". יחד עם זאת, הואיל והגמרא מכוונת אותנו לדעת האמת השלם אזי יש להבין מה טמון כאן במבט של ימות המשיח שהוא בסוד החצי השני של התיקון. והמשך הביאור יובא להלן לאחר מספר דברים.

ונראה לי, שאולי על זאת נאמר על יום הכיפורים הקדוש שהוא בהארתו כ-פורים שכיפורים 'יונק' מהבינה ויום הכיפורים מה'כתר', ולכן ביום זה ע"י יין [=סוד] ניתן להגיע לדעת השלם – עד דלא ידע להבדיל בין ברוך מרדכי לארור המן.

אם כן, לפי דברים אלו נראה שבסוד ה'חצי' כן יש מציאות של זה כנגד זה – כמו מרדכי כנגד המן, כמו טוב כנגד הרע, כמו צדיק ורשע, כמו משיח ונחש. אלא שלפי הדעת האמת שבכתר שם אין זה כנגד זה, אלא יש רק זה - היינו נקודה אחת שהיא כולה טוב.

ובעניין זה מצינו (הגדת פסח, חד גדיא, מתוך הבית האחרון):

"ואתא הקדוש ברוך הוא. ושחט למלאך המות. דשחט לשוחט.... חד גדיא. חד גדיא".

המהלך הנ"ל החל באותו "זה" ראשיתי היינו חטא הקנאה שבגינו נמכר יוסף שהוא החד גדיא [גדי בגימטרייה 17], שנמכר עבור 20 כסף (בעל הטורים: שהוסיף לו אביו משקל שני סלעים מילת ומכרוהו בעשרים סלעים שהגיע לכל אחד שני סלעים) ומסתיים בשחיטה של מלאך המוות.

נמצא שאם בהמה שבפנימיותה הינה בּהּ-מה, כלומר ששחיטתה זו מהותה, ולכן יש לומר שיותר משהאדם משתמש בבשרהּ כאמצעי לאכילתו, הפרה היא שמתוקנת ע"י האדם, וזאת בכפוף לכך שלומד האדם תורה הגונה בפיו ורק אז מתקן את הפרה ומעלה אותה לדרגת אדם, כי אם האדם שאוכל את הפרה לא מתוקן במידותיו, הכיצד יוכל לתקנה?

ובסוד זה ניתן להבין כי בַּשורש כן הוא גם לגבי יצר הרע ומלאך המוות, ששחיטתם הינה הבאתם לתכליתם. ולכן שחט אותיות שח-ט – שח מלשון שיחה והאות ט' בסוף המילה מלשון טוב (כפי שמופיעה לראשונה בתורה במובן "טוב"), כך שבסוף התיקון של העולמות כל הרע יהפוך לטוב.

ובהמשך לעניין "עולם הפוך ראיתי" (שם) נמצא שזהו חלק מסוד סדר יום הכיפורים בו לוקחים את השעיר והעזאזל לפי גורלם ונשלחים. נראה לי שהשעיר הוא מלשון שַׁער והוא כנגד עולם הדת שהיא השער להיכנס לבית של הקב"ה; והעזאזל הוא כנגד העולם הלא דתי שבעיניים פשוטות נראה כי ח"ו ירדו לעולם נשמות לבתים שכביכול אין להן סיכוי ממשי לעבוד את ה' יתברך בדרך התורה הקדושה ולהגיע לייעודן. וכן זה מרומז בכך שבית סטנדרטי מכיל דלת וחלון. הדלת – כנגד הדת, החלון – כנגד העולם החילוני. ובאמת גם לחצי הזה של העם וגם לחצי הזה של העם יש חלק אדיר בתיקון, אלא שעל דרך גורלות נכנסים חלק מהעם דרך ה'דלת' וחלק דרך ה'חלון'.

ואולי זו הראייה הנוראה של "עולם הפוך ראיתי", היינו שהנשמות בחרו בעצמן יחד עם הקב"ה את גורלן בסוד "המבין אל כל מעשיהם היוצר יחד לבם" (תהלים, מזמור ל"ג), כך שחצי תיקון עד ימות המשיח מתקנים באופן הידוע לנו בסוד החצי, ובימות המשיח בסוד החצי השני הכל מתהפך – וכל האיסורים הופכים להיות מותרים (בבחינת מלך אסור ברהטים, שה"ש).

וכן התגלגל ושגור הדבר שהאיסור המתועב ביותר ליהודי הוא אכילת חזיר. ובעניין זה (מתוך שיחה של הרב שפירא, פרשת וישב), לפי דברי חז"ל, עשיו הוא ישראל מומר (קידושין יח) וראשו אף קבור במערת המכפלה (פרקי דרבי אליעזר לט). לא לחינם סבר יצחק כי לעשו מיועדת המלכות. עשו בא מבית תרח, ולכן יש בו שייכות לאומה הישראלית. עשו מתגלם מאוחר יותר במלכות אדום הרשעה ובנצרות, שהחלה מאותו האיש יש"ו, אשר הוא בעצמו יהודי מומר. לכן אף מלמדים רבותינו, כי עשו ומלכות אדום, עתידים לשוב ולחזור, ושהחזיר עתיד לחזור לטהרתו) עולת ראי"ה ח"א עמ' תל"ז(. זהו החזון שלעתיד יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והייתה לה' המלוכה, במהרה בימינו.

נמצא שבשורש הדברים עשיו ויעקב – כל אחד בפני עצמו – מתקנים חצי תיקון ובסוף הם יתחברו לאחד שהוא שלם.

כמו-כן, מצינו שהחגים הישראליים מדרבנן – הלא הם חנוכה ופורים – מובא בחז"ל שגם לימות המשיח יחגגו אותם (שלא כשאר הרגלים), וכן ניכר שיש דמיון גדול לשני חגים אצל הנוצרים: חג החנוכה כנגד חג המולד (שניהם ביום ה-25 לחודש ובאותה תקופה) וחג הפורים כנגד יום ה-1 באפריל – הידוע בכינויו "יום השקר", גם באותה תקופה.

מצאתי בכתבי ההיסטוריה שהמסורת מספרת שיום השקר ה-1 באפריל החל כחלק ממאבק המתנגד למעבר לשיטת לוח השנה הגרגוריאני. ומצאתי ש"יום אידם" בגימטרייה = 111, והוא מורכב כולו מהסיפרה "אחת", אשר נראה לי שהוא מכוון כנגד השלושה שותפים באדם (שכל אחד בלעדו אַין): האבא, האמא, והקב"ה. שאם תוריד את האותיות "י" ו-"א" תמצא: "יום דם" שהוא מרמז על יום הדין הגדול המתחבר יחד עם בוא המשיח. ונראה לי שאלו הן אותן האותיות י' ו-א' שחסרות למילה תֹמִים ]בבטנה], שהן מכוונות אותנו לעבר העתיד, לאותו יום שהוא יום דם, שיהפוך את ה'יום אידם' ליום אדם – שהוא המשיח.

ונמצא שהשנה הנוכחית שהיא שנה מעוברת [בסוד תֹמִים בבטנה] נופל ר"ח ניסן שהוא החודש הראשון לשנה באותו יום בדיוק שחל בו ראש חודש אפריל – שהוא יום השקר.

ואולי יש בכך גם רמז לחיבור שני החצאים הפרודים למהות אחת שלמה – יום אדם.

_________________