הרב שרלו, על הפער בין ההלכה לעולם ערכים עכשווי - חתונה

אדם לא צריך 'היתר' כדי להכניס את דעתו, שכן הוא אנוס להבין כל דבר על פי דעתו. הוא לא יכול לקרוא 'בלי דעת', אולי אדם הלוקה בפיגור יכול לקרוא 'בלי דעת' אם ילמדו אותו לקרוא. כל דבר זקוק לפרשנות ולהבנה שאותם מספק האדם. ולכן התורה ניתנה לבני האדם לפרש אותה ולפסוק במקרה של ספק.

[איתי,

על העיקר כבר ענה ארתח במקומי (ראה כמה הגדלת לעשות, שהצלחת לגרום לי להסכים עם ארתח, וחמור מזה, הצלחת לגרום לו להסכים איתי!! ).
אני אענה על הפחות עיקרי - 
א. פירוש הרמב"ם מכובד וראוי אבל גם עליו יש חולקים. למשל, התלמוד עצמו בסיפור הידוע בב"מ נט, שם משתמשים ב"לא בשמים היא" באופן שונה לחלוטין. שם, השימוש בעיקרון "א-להי" הוא כנגד א-להים עצמו שמנסה להתערב בהכרעות החכמים. ר' יהושע משתמש ב"דברי א-להים" כדי להבהיר - בסיפור זה לא-להים ובמציאות התלמודית זה כנראה לתלמידיו ולנו... - שא-להים אינו שותף בהכרעות ההלכתיות, לא בעיקרון ולא במעשה.

ב. "אחרי רבים להטות" הוא דוגמא "מכשילה", כיוון שהעיקרון הנלמד מן הפסוק - שיש להכריע ע"פ הרוב - נלמד ממנו באמצעים מדרשיים מתוחכמים ה"מעוותים" את פשטו באופן מובהק. לכן, כאשר ר' יהושע משתמש בפסוק זה - באותו סיפור - הוא לא רק מסביר לא-להים שאין בו צורך יותר בין כותלי בית המדרש ובדיון ההלכתי, אלא עושה זאת (ברוב "חוצפתו"!) באמצעות שיבוש/עיוות/דרשנות מתוחכמת של דברי א-להים עצמו בתורה...

ג. באופן לא לגמרי אלגנטי, התעלמת מ"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", שברור שאי אפשר להסבירו באופן אחר זולת - דיין יכול (וחייב!) לפסוק לי מה שהוא רואה לפניו, קרי: מה שעיניו מסוגלות לראות במציאות הנתונה, קרי: מה ששכלו האנושי הספציפי מסוגל להבין, קרי: מה שלדעתו (האישית) היא ההלכה הנכונה במקרה נתון, וכו'.]

ארתח,
תחילה כמה טעויות,
"ולכן התורה ניתנה לבני האדם לפרש אותה ולפסוק במקרה של ספק."
התורה ניתנה לבני האדם כדי לקיים אותה, לא כדי לפרש אותה.
את הפרשנות סיפק כבר הקב"ה למשה רבינו. זאת הנקראת תורה שבעל פה.

הסיבה שהאדם נדרש לפסוק, היא במקרה של ספק במציאות, לא ספק בתורה.
מציאות שבה יש ספק מהי ההלכה על פי מערכת החוקית הנתונה.
תפקידו הוא להבין את מערכת החוקים והאיזון ביניהם ומתוך כך לגזור הלכה במציאות נתונה.

ועכשיו לעצם הטענה:
האם האדם יכול לקחת מערכת חוקים להבין אותה ולגזור השלכות למקרים שונים גם ללא עירוב שיקול דעתו האישי?
כמדומני שפשוט שכן.
מתמטיקאים עושים את זה כל הזמן.


אמשלום,
א. כנראה שלא הבנת את פירוש הרמב"ם, הוא מדבר בדיוק על מקרה תנורו של עכנאי.
הרמב"ם לומד מהפסוק שאין ללמוד הלכה מנביא, ולכן לא ניתן להביא הוכחות באותות ומופתים כדי לשנות את פסיקת ההלכה.
הוא גם כותב שמסיבה זו לנביא, על אף שיביא אותות ומופתים, אין שום עדיפות על חכם בהכרעת הרוב ולכן פסיקת אחרי רבים להטות לא מושפעת כלל מאותות ומופתים של אחד מהמיעוט.

"ואין להביט גם בזה לאות ולמופת, שהרי הנביא אשר הראה כל אנשי העולם אותותיו, והכניס בלבבנו להצדיקו ולהאמין בו, כמו שאמר הכתוב (שמות יט), וגם בך יאמינו לעולם, הוא הגיד לנר בשם הקב"ה, שלא תבוא מאת הבורא תורה אחרת מלבד זאת. והוא מה שאמר (דברים ל) לא בשמים היא.
...
וזה העיקר מפתח לכל העניין ההוא. ובזה לבדו ייבדל הנביא משאר בני אדם במצות. אבל בעיון וסברה ובהשכל המצות הוא כשאר החכמים שהם כמוהו שאין להם נבואה. שהנביא כשיסבור סברה, ויסבור כמו כן מי שאינו נביא סברה, ויאמר הנביא כי הקב"ה אמר אלי שסברתי אמת, לא תשמע אליו. רק אלף נביאים, כולם כאליהו ואלישע יהיו סוברין סברה אחת, ואלף חכמים וחכם סוברין הפך הסברה ההיא, אחרי רבים להטות, וההלכה כדברי האלף חכמים וחכם, לא כדברי האלף הנביאים הנכבדים."
(הקדמה לפירוש המשנה, ע"ש)

אגב הסיבה שהרמב"ם לא מקבל את האותות והמופתים כראיה הלכתית היא המוחלטות של קבלת תורת משה.
כפי שהרמב"ם מסביר, נביא לא יכול לסתור את תורת משה, שהיא הנבואה השלמה והנכונה ביותר, לכן אם נביא רוצה לחלוק על פסק הלכה הוא חולק על הדברים הנגזרים מתורת משה ולכן בעצם הוא חולק על תורת משה.
הוא לא מקבל את האותות לא בגלל שהוא "לא מוכן לתת לקב"ה להתערב", אלא פשוט כי הוא מאמין שהקב"ה לא יתערב, כי הוא לא יסתור את דברי עצמו כפי שנתנו בתורת משה.

ב. כבר ענינו לעיל.

ג. אכן התעלמתי במכוון מהציטוט "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", אבל מסיבה קצת שונה.
הביטוי מתייחס לשאלת ההוכחות בדיון בבית הדין, ולא עוסק בכללי פסיקה.
הפרשנות שהבאת היא מרתקת, אבל היא שלך בלבד.
כמובן שאפשר להשתמש בביטוי כמשל, אבל במקרה כזה לא ניתן להקשות מהמשל, מקסימום נגיד שהמשל לא מדויק מספיק.

וכך כתוב גם במסכת נידה בהקשר של הוכחות:
"דתניא: לא יאמר חכם אילו היה לח היה ודאי טמא, אלא אמר אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".

אגב הנה פירוש רש"י (סנהדרין ו:) על הביטוי כשמובא לא בהקשר של הוכחות:
"דאין לו לדיין - לירא ולמנוע עצמו מן הדין:

אלא לפי מה שעיניו רואות - לידון ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו ושוב לא יענש:"

ק_איתי
אם במתמטיקה עסקינן אז שוב עולה שאלת ריבוי הדעות?
גם אם תאמר שריבוי הדעות נובע מלימוד גרוע - מאין לך מי פוסק נכון?