החזרת עטרת לשון הקודש ליושנה

אחר,

בענין השוואות בין עברית לספרדית

בלשון המקרא משמשת המילה 'מה' גם להגדלה ולהפלאה: מה יקר! מה טוב ומה נעים! 
וכך גם בספרדית: !qué bueno¡
 !qué gracioso¡

האם שימוש זה בספרדית מקורו בלטינית? האם הוא נהוג בעוד שפות (לטיניות ואחרות)?

יישר כח!

הסיומת המעצימה ísimo- קיימת גם בספרדית אחותה של האיטלקית: muchísimas gracias 

לשון סופרלטיבית מחזקת תואר כדי לתאר מידה גדולה. בלשון הקדש זה נעשה באמצעות מלת היחס מאד אשר באה אחרי התואר, כגון טוב מאד, יפה מאד, וכו'. בלשון הספרדית ובלשון האיטלקית מלת היחס מאד קודמת לתואר, כגון muy bueno, molto bello. מה הסיבה להבדל בין הלשונות? לשון הקדש ממעטת להשתמש בתארים, ולפיכך כאשר משתמשים במלת היחס מאד כדי לומר במידה גדולה או בשיעור גדול, הדגש איננו על ההפלגה אלא על התואר שקדם למלת היחס מאד. לעומת זאת, הלשונות הספרדית והאיטלקית הינן לשונות של יפת, השמות דגש על אסטתיקה, ואצלן כל המרבה להשתמש בתארים הרי זה משובח. לפיכך, הדגש איננו רק על תואר כזה או אחר אלא על מלת היחס מאד הקודמת לו, כדי להדגיש את השימוש בתארים.

השפות הלטיניות משתייכות לקבוצת העל של ההודו-אירופיות, יחד עם הלשון החתית למשל. האם כל אלו מבני יפת?
אעיר גם שהשם 'יפת' לא ברור כלל פירושו, ומכל מקום ברכתו של נח "יַפְתְּ אלוהים ליפת" מתפרשת ע"פ הדקדוק והפשט: ירחיב, משורש פת"ה הארמי (וכן בתרגום שם). דרשת אגדה של חכמים אומרת 'יפיפיותו של יפת תשכון באהלי שם', והיא אסמכתא שבאה להתיר כתיבת התורה ביוונית שהיא, לטעם אותם חכמים, היפה שבלשונות יפת. 

לפי המקרא חת וכנען הם מבני חם. אך החתית היא מקבוצת ההודו-אירופיות, והכנענית היא הורתה של העברית (כמו שישעיהו אומר "שפת כנען", וכך היא מסקנת המחקר). חקר הלשונות החדש כולל את הלשונות המכונות 'חמיות' יחד עם המכונות 'שמיות', ולמעשה אין חפיפה מלאה בין עמי 'שם' ו'חם' של המקרא לשימושם ככינוי ללשונות עמי הסהר הפורה ומזרח אפריקה.

ועל מי מתייחסות לשונות המזרח הרחוק ולשונות עמי אמריקה הקדומים? מרשימת העמים של "בני נח" שבספר בראשית, מסתבר שהאופק הגיאוגרפי והאתנוגרפי של בני ישראל המקראיים הגיע רק עד הודו (לא כולל). הודו נזכרת רק בספרים המאוחרים שמן התקופה הפרסית. (יודע אני שמקצת המתרגמים ניסו 'לדחוף' את הודו כתרגום לשמות שנזכרו בחומש, אך זיהויים אלו אינם מקובלים על הקדמונים ועל החוקרים).

להכרתי אין לתלות במקרא כשלעצמו שום דבר מעבר למה שהוא בא לומר כפשוטו, ושום ידיעה מעבר לידיעות בני תקופתו. כמובן שאין לשלול דרשנות במקרא כהגות אומנותית-תרבותית-אקטואלית, אם היא מודעת להגדרתה זו ואינה מתיימרת להיות מה שאינה.