הלכות נשיאת כפים - לפי הרמב"ם
א. מצות עשה על הכהנים לברך את ישראל בכל יום, שנאמר כה תברכו את בני ישראל (במדבר ו,כג). וכל כהן שאין בו אחד מהדברים הפוסלים אותו [שיתבארו בפרק זה], ושהה בבית הכנסת ולא עלה לדוכן, ביטל מצוות עשה. שכיון שהגיע הש"ץ לסיום ברכת ההודאה, והיה עליו לשאת את כפיו, ונמנע ולא נשא את כפיו, ביטל את מצוות העשה שלפניו. ואם יצא חוץ לבית הכנסת בסיום ברכת ההודאה, או שלא בא כלל לבית הכנסת, לא ביטל מצוות עשה, כיוון שאין המצוה לפניו[1].
ב. אין הכהנים נושאים את כפיהם אלא בעשרה, והכהנים מן המניין[2]. ואין צורך שיהיה ס"ת כדי שישאו את כפיהם[3].
ג. כל כהן שנטל את ידיו בביתו לצורך התפילה וקריאת שמע, אינו צריך לחזור וליטול את ידיו לנשיאת כפים [בשחרית ובמוסף], כיון שידיו שמורות ולא נטמאו. וכך הוא מנהג יהודי תימן מאז ומעולם, שלא יטלו הכהנים את ידיהם בחזרת התפילה. ואם לא נטל את ידיו בביתו, חייב ליטול לפני נשיאת כפים, ואם לא נטל לא יישא את כפיו. ונטילה זו צריכה להיות בכלי ויערה את המים עד הפרק[4].
ד. מתקנות רבן יוחנן בן זכאי, שלא יעלו הכהנים לדוכן עם סנדלים או נעליים, שמא תיפסק רצועה וישב לתקנה ולא ישא את כפיו, ויאמרו שלא נשא את כפיו מחמת שיש בו פסול. אבל עם גרביים מותר, כיון שאין חשש זה, והתקנה לא היתה עליהם[5]. וראוי שיצניעו הכהנים את נעליהם מתחת כסאותיהם, ולא יניחום מגולים ביניהם ובין הציבור כיון שגנאי הדבר.
ה. שתה רביעית יין חי בבת אחתאינו נושא את כפיו, עד שיסור יינו מעליו, לפי שהברכה כמו העבודה במקדש. שתה רביעית בשתי פעמים, או שנתן לתוכה מעט מיםמותר; ואם שתה יותר מרביעיתאף על פי שהיה מזוג, ואף על פי ששתהו בכמה פעמיםלא יישא את כפיו, עד שיסור יינו מעליו[6].
ו. כשהכהנים מברכים את הציבור, יכוונו הציבור את פניהם כנגד פני הכהנים. ולא יביטו הכהנים בציבור, וכן הציבור לא יביטו בפני הכהנים, כדי שלא יסיחו את דעתם מהברכה [הכהנים והציבור], אלא יסתכלו על הארץ, כמו אדם העומד בתפילה, או יעצמו את עיניהם, ויתנו דעתם למשמעות המילים של הברכה[7]. ומותר לכהנים להסתכל על ידיהם בשעת הברכה[8].
ז. בזמן נשיאת כפים, יהיו פני הכהנים וידיהם גלויות, ולא יכסו את ידיהם ופניהם בטלית. וגם הציבור לא יכסו את פניהם בטלית. ולכך התכוונו חכמים שאמרו שתהיה נשיאת כפים פנים כנגד פנים[9]. וכך הוא מנהג יהודי תימן הקדום, המתאים לתלמוד ולהלכה, והוא נשתייר אצל הכהנים המדקדקים עד הדור האחרון. ורק מי ששונא את חברו מסתיר את פניו ממנו בשעה שמברכו או מדבר עמו[10]. ולא יסירו הכהנים את כריכות תפילין של יד מאצבעותיהם.
ח. בזמן נשיאת כפים חייבים כולם לעמוד, הכהנים והציבור[11]. ולא יאמרו הציבור שום פסוק ושום אמירה, ואף מי שראה חלום רע אסור לו להטיבו אז. ואם עבר, הפסיק באמצע הברכה שלא כהוגן, ואיבד את הכוונה של ברכת כהנים[12].
ט. הציבור שעומדים אחורי הכהנים, אינם בכלל הברכה; והעומדים מצידיהם, הרי הם בכלל הברכה[13]. לפיכך אם היה ההיכל בולט פנימה מהכותל המזרחי, ועמדו הכהנים לפני ההיכל, צריכים האנשים העומדים בסמוך לכותל המזרח לצעוד לאחוריהם שיהיו בצידי הכהנים[14].
י. סדר נשיאת כפיים כך הוא: בעת שיגיע שליח ציבור לעבודה, כשיתחיל רצה, כל הכהנים העומדים בבית הכנסת, נעקרים ממקומם והולכים ועולים לדוכן; ועומדים שם, פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהן, עד שישלים שליח ציבור ההודיה [ויאמרו מודים דרבנן בלחש ביחד עם הציבור]; וקודם שיחזירו פניהם לברך את העם, מברכים בלחש, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו בקדושתו של אהרון, וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה, וכבר נהגו לברך ברכה זו בקול רם[15]; וכשיגמרו את הברכה מחזירים פניהם כלפני העם[16], ופושטים אצבעותיהם, ומגביהים ידיהם כנגד כתפיהם, ויכריז שליח ציבור 'כהנים', ומתחילים "יברכך" (במדבר ו,כד); ושליח ציבור מקרא אותם, מילה מילה, והם עונים, שנאמר "אמור להם" (במדבר ו,כג), עד שמשלימין פסוק ראשון, וכל העם עונין אמן. וחוזר שליח ציבור ומקרא אותם פסוק שני מילה מילה, והם עונים, עד שמשלימין פסוק שני, וכל העם עונין אמן. וכן בפסוק שלישי[17].
יא. אם היה הכהן המברך אחד, מתחיל לברך מעצמו 'יברכך', ושליח ציבור מקרא אותו מילה מילה, כמו שאמרנו[18]. היו שניים או יתר, אינן מתחילין לברך, עד שיקרא להם שליח ציבור תחילה ואומר להם כהנים, והם עונים ואומרין "יברכך" (במדבר ו,כד); והוא מקרא אותן מילה מילה, על הסדר שאמרנו[19]. והש"ץ הוא המכריז 'כהנים'[20], ואין הדבר נחשב הפסק, כיון שמתפללים תפילת ציבור, וברכת כהנים היא חלק מתפילת הציבור, והש"ץ אומר את כל מה ששייך לתפילת ציבור, כשם שאומר קדושה. ואם הכריז אחד מהקהל, אין בכך כלום, ויצאו ידי חובתם[21]. וההכרזה 'כהנים' תהיה לפני יברכך, ולא לפני הברכה אק"ב של אהרן וציוונו לברך... כיון שברכה זו היא ברכת המצווה של הכהנים, ואינה שייכת לציבור [ונאמרה בעבר בלחש, ראה הלכה י], והברכה לציבור מתחילה מיברכך, ושם תיקנו חכמים את ההכרזה[22].
יב. בשעה שכל כהן עולה לדוכן, כשהוא עוקר רגליו לעלות, אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו, שתהיה הברכה הזאת שציוויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלמה, ואל יהי בה מכשול ועוון, מעתה ועד עולם[23]. וכהן שלא עקר רגליו ממקומו לעלות לדוכן בשעה שאמר שליח ציבור רצה, שוב אינו עולה באותה התפילה[24]; אבל אם עקר רגליו לעלותאף על פי שלא הגיע לדוכן אלא לאחר העבודה, הרי זה עולה ומברך[25].
יג. ראוי לכהנים להגביר את רגש האהבה שלהם כלפי הציבור, כמו שאומרים בברכה, "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". ואם יש רגשות שנאה בין הכהן והציבור, לא יבטל מצוות עשה, וישא את כפיו ויברכם, וישתדלו שיחזור השלום ותגבר האהבה[26].
יד. כשנושאים הכהנים את ידיהם, יהיו אצבעות ידיהם צמודות זו לזו, ולא יצמידו את האגודלים זה לזה, אלא כל יד תהיה בפני עצמה, וכך הוא המנהג פשוט. ואם רצו להרפות מעט ויהיה בין אצבעותיהם רווח מועט, עושים. ואינם צריכים ליצור בין אצבעותיהם חמשה אווירים, או שני אווירים. וכן אינם צריכים שתהיה יד ימין גבוהה מיד שמאל[27].
טו. כשמקרא הש"ץ את הכהנים מילה במילה, צריך שיהיה קול הש"ץ וקול הכהנים שווה. ולא יגביה הש"ץ את קולו יותר מהכהנים, ולא ינמיך, וכן הכהנים[28]. ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם [לאחר המילים, וישמרך ויחנך], שמא יתבלבל ולא יידע איזו ברכה לקרות אותם, אם פסוק שני, או שלישי[29]. אבל מותר לש"ץ לענות אמן על ברכת אק"ב של אהרן וציונו..., כיון שעדין לא התחילה הברכה לציבור, והוא מכריז 'כהנים', ולא יבוא להתבלבל[30].
טז. בשעת נשיאת כפים יעמדו הכהנים ביראה וכבוד, ויכוונו את פניהם כנגד פני הציבור. ולא יפנו הכהנים אנה ואנה, בשעה שאומרים את המילים- יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, אליך, לך, שלום, כיון שהדבר מפריע לכוונה, ואינו מכבוד הברכה[31].
יז. שלש נעימות יש לברכת הכהנים, בחול קצרה, בשבת ארוכה ומסולסלת, ובימים נוראים כנעימת התפילה של ימים נוראים. ואורך הנעימה שווה בכל המילים, ואין צורך להאריך בנעימה של מילה אחת על פני חברתה[32]. ובמילה 'לך' תהיה הנעימה שבורה[33], להורות שאנו לפני סיום ברכת כהנים.
יח. כשיגמרו הכהנים ברכת כהנים [לאחר שאמרו 'שלום'] ויענו הציבור אמן, מתחיל שליח ציבור בברכה אחרונה של תפילה שהיא שים שלום, והכהנים מחזירין פניהם כלפי הקודש, ואחר כך קופצין אצבעותיהם; ואומרים: עשינו מה שגזרת עלינו, עשה עימנו מה שהבטחתנו, "השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך את ישראל" (דברים כו,טו)[34]. ועומדין שם בדוכן עד שיגמור הש"ץ את ברכת שים שלום, וחוזרין למקומן[35].
יט. אין המקרא רשאי להכריז 'כהנים', עד שיכלה אמן מפי הציבור על ברכת אק"ב של אהרן וציוונו וכו'; ואין הכהנים רשאין להתחיל 'יברכך', עד שיכלה הדיבור מפי המקרא שהכריז 'כהנים'; ואין הציבור עונים אמן, עד שתכלה הברכה מפי הכהנים [במילים, וישמרך ויחנך שלום]; ואין המקרא מתחיל בברכה אחרת [במילים, יאר ישא], עד שיכלה אמן מפי הציבור על הברכה הקודמת[36].
כ. אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור, עד שיתחיל שליח ציבור שים שלום; ואינן רשאין לעקור רגליהם ממקומן, עד שיגמור שליח ציבור שים שלום[37]; ואינן רשאין לכוף קשרי אצבעותיהן, עד שיחזירו פניהם מן הציבור[38].
כא. כשמחזירין הכהנים פניהם לציבור לברכם, וכשמחזירין פניהם מן הציבור אחר שמברכים, לא יחזירו אלא דרך ימין. לפיכך בתחילה כשעומדים ופניהם להיכל שהוא במזרח, יפנו לדרום ואחר כך למערב. ובסיום ברכת כהנים כשעומדים ופניהם למערב, יפנו לצפון ואחר כך למזרח. וכן כל פניות שיהיה אדם פונה, לא יהיו אלא דרך ימין, לפיכך כשמוציאין ספר תורה מההיכל להוליכו לתיבה מוליכין אותו דרך צפון וכשמחזירין אותו מהתיבה להיכל מוליכין אותו דרך דרום. ועל דרך זו מקיפין את התיבה בימות החג[39].
כב. כהן נער [וכ"ש קטן] לא ישא את כפיו, עד שיתמלא זקנו[40], ואפילו עם כהנים אחרים גדולים שנתמלא זקנם לא ישא את כפיו[41]. וכבר נהגו שכהן קטן ישא את כפיו ביחד עם הגדולים. וכשיש כהן גדול שנתמלא זקנו וכהן קטן, לא יקַרא להם הש"ץ 'כהנים', אלא יתחילו מעצמם 'יברכך' כאילו יש כהן יחיד [ראה הלכה יא][42].
כג. ציבור שאין להם כהן כלל, כשיגיע שליח ציבור לשים שלום, אומר אלוהינו ואלוהי אבותינו, ברכנו בברכה המשולשת בתורה האמורה לאהרון ולבניו כהנים עם קדושיך, כאמור "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו,כד-כז). ואין העם עונין אמן, ומתחיל ואומר שים שלום[43].
כד. ציבור שהיה להם כהן יחיד, והיה הוא שליח ציבור בתפילה, לא יישא את כפיו, שמא יתבלבל ולא ימשיך את התפילה בברכת שים שלום; ואם היה רגיל לישא את כפיו ולהמשיך בתפילה ולא היה מתבלבל, רשאי לישא את כפיו[44]. ויישא את כפיו במקומו לפני התיבה[45], ואינו צריך לעקור את רגליו לילך לדוכן [וצריכים הציבור לעמוד בצדדיו או לפניו, ולא יעמדו לאחריו בזמן נשיאת כפים]. וכבר נהגו שילך לדוכן בתחילת תפילת העמידה, ויישא את כפיו בדוכן[46]. ובין שנשא כפיו בתיבה או בדוכן, אינו צריך לעקור רגליו בברכת רצה, אלא יעמוד במקומו ויישא את כפיו[47].
כה. היו בבית הכנסת שני כהנים או יותר, והיה כהן אחד מהם שליח ציבור בתפילה, לא יישא את כפיו, שמא יתבלבל ולא ימשיך את התפילה בברכת שים שלום. ולא יועיל מה שהוא רגיל לישא את כפיו ולהמשיך בתפילה ואינו מתבלבל[48]. ובזמן ברכת כהנים יעמוד אחד מהציבור שאינו כהן, ליד הש"ץ הכהן, ויקרא את הכהנים מילה במילה, כיון שצריך להשתדל שיהיה המקרא אותן ישראלשנאמר "אמור, להם" (במדבר ו,כג), מכלל שאין המקרא מהן[49]. וכבר נהגו, שאף אם יש כמה כהנים בבית הכנסת, והיה ש"ץ של התפילה כהן, שיישא את כפיו ביחד עם שאר הכהנים.
כו. בית הכנסת שכולו כהנים ואין שם אלא עשרה, כולן נושאין את כפיהן; ולמי הן מברכין, לאחיהם שבצפון ולאחיהם שבדרום; ומי עונה אחריהם אמן, הנשים והטף. ואם נשאר שם עשרה כהנים יתר על אלו שעלו לדוכןהעשרה עונין אמן, והשאר מברכין[50].
כז. כהן שנשא כפיו בבית הכנסת, והלך לבית הכנסת אחר, ומצא ציבור שמתפללין, ולא הגיעו לברכת כהניםנושא ידיו להן, ומברכם; ואפילו כמה פעמים ביום[51]. ואם אינו רוצה לישא את כפיו שנית, לא ביטל מצוות עשה[52].
כח. כבר ביארנו בהלכה ז שבזמן נשיאת כפים יהיו פני הכהנים וידיהם גלויות, לפיכך כהן שיש מומין בידיו או בפניו או ברגליו, כגון שהיו אצבעותיו עקומות, או שהיו ידיו בהקנייות [לבנות מאוד ממחלה או מום]לא יישא את כפיו, לפי שהעם מסתכלין בו ויסיחו דעתם מהברכה. וכן מי שהיה רירו יורד על זקנו בשעה שהוא מדבר, או שהוא סומה באחת מעיניולא יישא את כפיו מהטעם הנ"ל; ואם היה דש [=מוכר וידוע] בעירו והיו הכול רגילין בזה הסומה באחת מעיניו, או בזה שרירו זבמותר, לפי שאין העם מסתכלין בו[53]. וכן מי שהיו ידיו צבועות, לא יישא את כפיו; ואם רוב אנשי אותה העיר, מלאכתן בכךמותר, לפי שאין מסתכלין בו[54]. ובזמננו שיש הרבה כהנים שמכסים את ידיהם בטלית, כהן שיש בידיו מום, ישא את כפיו ויכסה ידיו בטלית, והוא שמומו אינו ניכר מתחת לטלית[55].
כט. כהן שאינו מוציא את האותיות כתקנן, כגון שקורא אות ע' כמו אות א', או אות ח' כמו אות כ' לא דגושה, או שאומר סיבולת במקום שיבולת, וכיוצא בהן אין נושא את כפיו. וכן אם הוא כבד פה וכבד לשון, שהמילים שאומר אינן ברורות לכלאין נושא את כפיו[56]. ואם רוב הקהל משובש בדיבורו, ישא את כפיו, כי כבר השתבשו[57]. וכל הפסולים מנשיאת כפים אינם צריכים לצאת מבית הכנסת[58].
ל. כהן שהרג את הנפש, אפילו בשגגהאף על פי שעשה תשובה, לא יישא את כפיו: שנאמר "ידיכם, דמים מלאו" (ישעיהו א,טו), וכתוב "ובפרישכם כפיכם, אעלים עיניי מכם" (שם). וכהן שעבד עבודה זרהבין באונס, בין בשגגהאף על פי שעשה תשובה, אינו נושא את כפיו לעולם: שנאמר "לא יעלו כהני הבמות . . ." (מלכים ב כג,ט); וברכה כעבודה, שנאמר "לשרתו ולברך בשמו" (דברים י,ח). וכן כהן שנשתמד לעבודה זרה וקיבל אלהותה, למרות שלא עבדה בפועל[59]אף על פי שחזר בו, אינו נושא את כפיו לעולם. וכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא לא ישא את כפיו[60]. ושאר העבירות, אין מונעין[61].
לא. כהן שנשא נשים בעבירה, כגון שנשא גרושה, וכן אם היה מיטמא למתים, הרי זה נושא את כפיו[62]. והחלל אינו נושא את כפיו, לפי שאינו בכיהונו[63].
לב. האונן שמתו מוטל לפניו, פטור מכל המצוות האמורות בתורה[64], ולא ישא את כפיו. אבל לאחר שקבר את מתו, הרי הוא אבל ואינו אונן, וחייב בשבעת ימי אבילות לישא את כפיו[65]. וכן כהן שאינו נשוי חייב לישא את כפיו[66].
לג. כבר ביארנו בהלכה כב, שכהן שלא נתמלא זקנו לא ישא את כפיו. ואין צריך שיתמלא זקנו במציאות, אלא שיהיה בגיל שראוי להיות לו זקן, כמו שביארנו בפרק יט הלכה כא לגבי ש"ץ. ואם הוא מקום שכולם לא נתמלא זקנם, כגון בישיבה, ישא את כפיו, כמו שביארנו שם.
[1] לשון הרמב"ם בהלכות תפילה טו,יב: "כל כהן שאינו עולה לדוכן, אף על פי שביטל מצות עשה אחת הרי הוא כעובר על שלושה עשה: ..." משתמע מדבריו, שביטול העשה הוא אם נמצא בבית הכנסת בברכת רצה ואינו עולה לדוכן, וכפי שביארנו כיון שקיום העשה עתה לפניו, ואינו מקיימו. ולביאורנו יש ביטול עשה אף אם לא הכריז ש"ץ כהנים, ואף בכהן יחיד שאין הש"ץ מכריז כהנים, יש בו ביטול עשה. ולעומת זאת, לפי השו"ע קכח,ב ביטול העשה רק אם שמע את הש"ץ קורא כהנים ולא עלה, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו, שנאמר "אמור להם", ותרגם אונקלוס: כַּד תֵּימְרוּן לְהוֹן. וביאר המשנ"ב בס"ק י: בא המחבר להורות לנו דאין נ"מ בדין בין תיבת כהנים שקורא החזן בכלל לכל הכהנים או שאמרו לו בפרט לעלות או במה שאמר לו השופך מים ליטול ידיו דהוא מרמז ג"כ על ברכת כהנים כולם בכלל אמור להם הוא ועובר בעשה אם אינו עולה. וקשה על שיטת השו"ע, היכן כתוב בפסוק שנטילת ידים נחשבת אמירה? וכן בכהן יחיד, אם לא אמרו לו לעלות, האם לא יהיה בו ביטול עשה? ועוד שבתלמוד לא מצאנו דרשה זו כד תימרו להון, ורק הר"ן הרא"ש והטור (ראה ב"י קכח) דרשוה! ולביאורנו בשיטת הרמב"ם הדברים ברורים, ובכדי שיבטל עשה, צריך שתהיה המצוה לפניו, אף ללא אמירה. [2] תפילה ח,ה. [3] בדברי הרמב"ם ובתלמוד לא נזכר דבר זה. וראה עוד משנ"ב סימן קכח ס"ק א: י"א דאין נשיאת כפים אלא במקום שיש ס"ת [עולת תמיד ואליה זוטא ופרי חדש ומגן גבורים] אבל רוב האחרונים וכמעט כולם חולקים על זה. [4] לשון הרמב"ם בהלכות תפילה טו,ה: כהן שלא נטל ידיו, לא יישא את כפיו; אלא נוטל ידיו במים עד הפרק, כדרך שמקדשין לעבודה, ואחר כך מברך. ביאור דבריו: כהן שלא נטל את ידיו בביתו לתפילה ולקריאת שמע, יטול ידיו לפני ברכת כהנים, אבל אם נטל בביתו לקריאת שמע ותפילה, אינו צריך לחזור וליטול (כס"מ בשם ראב"ם). וזה לשון הב"י סימן קכח בביאורו לשיטת הרמב"ם: ומשמע מדבריו דכשידיו טמאות כגון שלא נטל שחרית קאמר דצריך ליטול הא אם נטל ידיו שחרית ואינו יודע להם שום טומאה אין צריך לחזור ולנטלם דאם לא כן הוה ליה למימר ואף על פי שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה לא ישא את כפיו עד שיטול כמו שכתב בפ"ו מהלכות ברכות (ה"א) גבי נטילת ידים דאכילה. ועוד מדהזכיר גבי נשיאות כפים טומאת הידים אלמא דכל שנטל ידיו שחרית ואינו יודע להם טומאה אינו צריך לחזור וליטול ותדע דהא לעבודה נמי אין הכהן צריך לקדש לכל עבודה אלא פעם אחת מקדש בבוקר והולך ועובד כל היום כולו וכל הלילה וכמו שכתב הוא ז"ל בפ"ה מהלכות ביאת המקדש (ה"ג) וכן נוהגים בארץ מצרים שלא ליטול הכהן ידיו בשעת נשיאת כפים אלא סומך על הנטילה שנטל ידיו שחרית. ע"כ. וזה לשון ר' אברהם בן הרמב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמוד 213-214: ומחויב [הכהן] לרחוץ ידיו במים עד הפרק לפני הברכה, כפי שרוחץ לקרית שמע ותפלה, ואם לא נטל ידיו במים אין מותר לו לשאת כפיו. והיזהר פן תטעה במה ששמענוהו על חכמי יון ולגבי אחד מהם שמחייב את הכהן העומד בתפלה ליטול את ידיו בשעת עלייתו לדוכן, ואף שמענו על אחד מהם הסבור שהמים צריכים להיות מוכנים אצל שער הדוכן והכהנים רוחצים בשעה שעולים לדוכן, למרות שכבר נטלו ידיהם לתפלה. הנה דבר זה מורה או על קצרות מוחין בהלכה או על זלזולם בנטילת ידים לתפלה. והנכון שמי שנטל ידיו לתפלה אינו צריך נטילה אחרת לברכת כהנים משום שבעת התפלה אינו עושה צרכיו ואינו נוגע בערוותו; וכך ראינו הלכה למעשה לעיני אבא מארי זצ"ל ופוסקי הלכה אחרים. ע"כ. וראה עוד בב"י, שהשווה בין נטילת ידים של הכהן, לבין נטילת ידים של מים אחרונים, כיון ששניהם נלמדו מהפסוק שאו ידיכם קודש וברכו את ה' (תהלים קלד ב), וכשם שבנטילת מים אחרונים צריך תיכף לנטילה ברכה, כך גם בנטילת ידים לברכת כהנים צריך תיכף לנטילה ברכה. והרמב"ם ישיב על דבריו, שהשוואה זו לא נזכרה בתלמוד, ואין לנו להשוות בין הדרשות מדעתנו. וראה עוד שו"ע קכח,ו, כהן שנטל בביתו, חייב לחזור וליטול לפני ברכת כהנים, ויטול לו הלוי. ומקורו מנהג ספרד ומדרש הזוהר פרשת נשא (קמו:). והרמב"ם ישיב על דבריו, שבמקדש הכהן קידש ידיו ורגליו פעם אחת בבוקר לכל היום, וחייב הכהן ליטול בעצמו, ואסור ללוי ליטול לו. ולא יהיו דיני נטילת ידים לברכת כהנים חמורים מקידוש ידים במקדש. [5] תפילה יד,ו. [6] תפילה טו,ד. [7] תפילה יד,ז. [8] הרמ"א קכח,כג כתב שלא יסתכלו הכהנים על ידיהם. וביאר המשנ"ב: משום היסח הדעת. לשיטתם, היסח הדעת נובע מהעובדה שידי הכהנים גלויות, ודבר זה גורם לעם להסתכל בהם [או לכהן להסתכל על ידיו בעצמו], ויהיה היסח הדעת. ולפיכך מנהג יפה לכסות את הפנים והידים בטלית. (רמ"א בשם ב"י) שיטת התלמוד והרמב"ם אינה כך, ורק אם יש מום בפני הכהן או בידיו, הדבר יגרום להיסח הדעת, כיון שיסתכלו בני האדם לראות את מומו, אבל ללא מום, לא יסתכלו עליו בני אדם, ואין צורך שיכסה את פניו וידיו בטלית. ואדרבה, אסור לו לכסותם, כיון שברכת כהנים צריכה להיות פנים כנגד פנים. וראה עוד בהלכה הבאה. [9] תפילה יד,יא. [10] כתב ר' יעקב עמדין בספרו מור וקציעה (עמ' קנא-ב) ... ועוד, שמא יש קפידא שיהיו הידים מגולות כשהן נשואות, וגם הפנים, בנוהג שבעולם נראה שאין כן דרך המברך בעין יפה ללוט פניו, (ודוגמא לדבר, כוס של ברכה, שאחד מעשרה דברים שנאמרו בו [ברכות נא א] הוא שנותן עיניו בו, דוק) ואם טוב עין הוא יברך, הא ודאי יש לראות העין, מבוא בברכה, כמו שיש להיזהר בהפך, מרע עין, (השונא אינו יכול להסתכל בפני שונאו, כענין שכתוב [מלכים ב ג יד] אם אביט אליך ואם אראך, וכן רבים) ... וכמו כן אין נאה למתברך להסתיר את פניו מן המברך ולכסותם בעת קבלת ברכתו, כדאמרינן (סוטה מ א) כלום יש עבד שמברכין אותו ואינו מסביר פנים. [11] תפילה יד,יא. [12] ומה שנאמר בברכות נה: מי שרואה חלום רע ולא ידע את פשרו, יעמוד בזמן שהכהנים נושאים את ידיהם, ויאמר רבונו של עולם... אינו להלכה, כיון שבהמשך הסוגיה הובאו דברי שמואל, שכשראה חלום רע אמר, וחלומות השוא ידברו. ועוד הובא שם, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו. מכאן שאין לייחס חשיבות לסתם חלום שאינו יודע את פשרו, ובודאי שאין להפסיק את נשיאת כפים משום כך. ואם ראה חלום רע שיש בו מסר אליו, חייב להתענות, ראה הלכות תענית א,יב, הרואה חלום רעצריך להתענות למחר, כדי שישוב וייעור למעשיו, ויחפש בהן, ויחזור בתשובה; ומתענה, ואפילו בשבת. אבל לא יפסיק את נשיאת כפים בשום אופן. [13] תפילה טו,ח. [14] ראה משנ"ב קכח ס"ק צה, שאין להחשיבם כאנוסים. ע"כ. ואם בית הכנסת דחוק, יש להחשיבם כאנוסים, והם בכלל הברכה. [15] ראה מאמר "קירוי הכהנים" שם נתבאר בהרחבה. [16] רק לאחר סיום ברכת אק"ב של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה, יחזירו פניהם כלפי הציבור (הלכות תפילה יד,יב). וכ"כ רס"ג בסידורו עמוד 95: וכשיאמר החזן הטוב שמך ולך נאה להודות, אומר הכהן: בא"י אמ"ה אק"ב של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה. אח״כ מחזיר [הכהן] פניו אל הצבור. וכ"כ ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמוד 215 וזה לשונו: ולאחר שמברכים ברכה זו [אק"ב של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה] מפנים פניהם לצבור באופן שהם ישובו לפנות אל הצבור כשפניהם מול פניהם, ומגביהים ידיהם לעבר כתפיהם ופורשים כפות ידיהם. ולעומת זאת, לפי הטור כשיקרא הש"ץ 'כהנים' בסיום ברכת ההודאה קודם ברכת אק"ב של אהרן, יחזירו פניהם לציבור, ורק אח"כ יברכו אק"ב של אהרן... וכ"כ השו"ע קכח,י-יא. והמשנ"ב בס"ק מ כתב לעשות פשרה בין שיטת הרמב"ם לשיטת הטור, ויחזירו פניהם באמצע הברכה. וכבר ביארנו במאמר קירוי הכהנים, ובהלכה יא, שקירוי הכהנים יהיה קודם יברכך, ואין טעם לקרות לפני ברכת אק"ב של אהרן, כיון שהיא ברכת המצוה של הכהנים ואינה שייכת לציבור, כיון שכן, אין טעם שיסתובבו הכהנים לפני ברכת אק"ב של אהרן [או באמצעה], כיון שהיא ברכת המצוה של הכהנים ואינה שייכת לציבור, ורק בסיומה יסתובבו, ויקרא להם כהנים, ויתחילו יברכך. [17] תפילה יד,ג יב. [18] בהלכה הקודמת. [19] בהלכה הקודמת. מה שכתבנו עד כאן מקורו תפילה יד,ח. [20] בין אם מתפללים לחש וחזרה ובין אם מתפללים תפילה אחת. [21] לשון הרמב"ם (הובא בתחילת ההלכה), "עד שיקרא להם שליח ציבור תחילה ואומר להם כהנים", משתמע מכך, שהש"ץ הוא המכריז, וכך כתב הרמב"ם בשו"ת סי' רצב: בענין ברכת כהנים, ודאי שאם היה הקורא להם כהנים אחר אין בכך כלום, אבל זה לא ראינוהו מעולם ולא שמענו מקום שעושין בו כך, ובכי הא מילתא אמרינן פוק חזי מאי עמא דבר. ומה שאמרת היאך מפסיק שליח צבור וכו' הואיל ומענין התפלה הוא אינו הפסקה. וזה שאמרת שהנוסח "אין הקורא" (שוטה לט ב) ודאי כך הוא, והקורא נקרא זה שקורא להם כהנים וזה שמקרא אותן הברכות, ולפיכך סלקתי אני הספק ואמרתי "אין המקרא" (לקמן הל' ה), וודאי שאין מקרא אותן הברכות אלא שליח צבור כדתנן העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף (ברכות פ"ה מ"ד). וכן היא דעת השו"ע קכח,י: אם הם שנים קורא להם הש"צ כהנים. וביאר המשנ"ב (ס"ק לד): ואינו נחשב הפסק בתפלה כמו שלא נחשב הפסק מה שהש"ץ מקרא להם מלה במלה והטעם כיון שנשיאת כפים היא צורך תפלה. ולעומת זאת, לדעת ר"ח ותוס' (ברכות לד. ד"ה לא יענה) ורא"ש (מגילה פ"ג סי' כא) ומרדכי, לא יכריז הש"ץ כהנים, אלא אחר, כיון שהוא הפסק. ר"ת בתוס' דייק זאת מהתלמוד סוטה לט: וספרי פרשת נשא, שמי שמכריז הוא החזן ולא הש"ץ. אולם המעיין יווכח שחכמי התוס' רמזו על קושי בשיטת ר"ת, כיון שעל פי שיטה זו, אסור לש"ץ לקרות את הכהנים מילה במילה, ה' וישמרך, ישא ה' פניו וכו', ובמדרש טעמי חסרות ויתרות נאמר בפירוש הש"ץ מקרא אותם מילה במילה (ראה שם בהמשך התוס'). וראה עוד שו"ת הרמב"ם סי' רצב, שהוכיח מהמשנה ברכות (פ"ה מ"ד העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף), שיש קירוי בכל מילה ומילה, והש"ץ הוא המקרא, כיון שכן, כשם שקירוי מילה במילה אינו הפסק, אף הכרזת כהנים אינה הפסק, והכל הוא צורך ברכת כהנים, שהיא חלק מתפילת הציבור. על כורחנו, אף אם נהגו בתקופת התלמוד שיהיה החזן מקרא ולא הש"ץ (כדיוק התוס'), ואף אם לא נהגו לקרות מילה במילה אלא הכהנים אמרו את הברכה מעצמם (ראה מאמר קירוי הכהנים), אבל מהמשנה עצמה מוכח, שהיה מנהג אחר קדום לו, שהיה הש"ץ מקרא את הכהנים מילה במילה, וכשם שדבר זה אינו הפסק, כן אף יכול הש"ץ להכריז כהנים ואינו הפסק. וראה עוד בדברי הרא"ש, שרצה להוכיח מהירושלמי ברכות ה,ד: "אמר רב חסדא וצריך שיהא החזן ישראל". מכאן שהמכריז הוא ישראל, ואינו הש"ץ. אולם הוכחתו נדחית, כיון שהירושלמי כלל אינו מדבר על המכריז כהנים, אלא על המקרא את הכהנים מילה במילה, שיהיה מישראל. וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה יד,יד: בכל מקום משתדלין שיהיה המקרא אותן ישראל שנאמר אמור להם מכלל שאין המקרא מהם. [22] ראה מאמר קירוי הכהנים, שם נתבארו הדברים בהרחבה. ואין לומר שההכרזה 'כהנים' היא הפסק בין ברכת המצוה (אק"ב של אהרן) לבין הברכה לעם (יברכך), כיון שחכמים הם שתיקנו את ההכרזה, והסמיכוהו לפסוק 'אמור להם', מכאן שצריך לומר לכהנים ואז יברכו. [23] תפילה יד,יב. בתלמוד סוטה לט. כי עקר כרעיה מאי אמר? יהי רצון מלפניך ה' אלהינו... וכן הוא פסק הרמב"ם. אולם רש"י (ד"ה וכי עקר) ותוספות (ד"ה וכי מהדר) כתבו, שלא יאמר נוסח זה מיד בעקירת רגליו לילך לדוכן, אלא רק בעומדו על הדוכן. וקודם יאמר מודים דרבנן, ואח"כ יה"ר... (מגן אברהם קכח ס"ק יא), ויאריך ביה"ר כדי שיסיים אמירתו כשיענו הציבור על ברכת ההודאה, ותהיה עניית אמן שלהם על ההודאה ועל יהי רצון. בתלמוד וברמב"ם לא מצאנו כלום משיטה זו, כיון שאי אפשר להחשיב את עניית אמן של הודאה גם עניית אמן על יה"ר, כאשר הציבור אינו שומע אותו, והוא נאמר בלחש ע"י הכהן. ועוד היכן מצאנו אמן אחד העולה לשתי ברכות. ועוד יה"ר אינו ברכה, ולא תיקנו חכמים לענות עליו אמן. ועוד שהוא נאמר מיד כשעוקר רגליו, ולאחר מכן כשיגיע ש"ץ למודים יאמר הכהן בלחש מודים דרבנן, ולא להיפך שיקדים מודים דרבנן לפני יה"ר. וכשיטת התלמוד והרמב"ם כתב רס"ג בסידורו עמוד 94, וזה לשונו: כשמגיע החזן לרצה צריך כל כהן ללכת למקומו ולעמד במזרח, וכשהוא זז ללכת יאמר יה"ר... [24] המשנ"ב סימן קכח ס"ק כה כתב בשם האחרונים, אם לא עקר בתחילת רצה, אלא בהמשך הברכה, כל שלא סיים ברכת רצה יכול לעלות ולישא את כפיו. ע"כ. וכך כתב ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמוד 215, שיכול הכהן לעקור בתחילת ברכת רצה או באמצעה או בסופה. והרמב"ם לא יסכים לדבריו, אלא חכמים רצו לזרז את הכהן, ולפיכך אמרו שיעקור בתחילת רצה. וכך כתב הרדב"ז בשו"ת חלק א סימן תקטז, שאף אם היה אנוס ולא עקר, לא יעלה, והטעם הוא, שכיון שלא עלה בזמן העבודה כמו המעשה של אהרן שוב אינו ראוי לברך, ואם עלה לא ירד. [25] תפילה טו,יא. [26] כתב במשנ"ב סי' קכח ס"ק לז: כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו (ולכן יצא מביהכ"נ קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו) וע"ז תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה. ע"כ. ומקורו ספר הזוהר (נשא קמז ע"ב), תאנא כל כהן דלא רחמין ליה עמא לא יפרוס ידוי. ועובדא הוה בחד כהן דקם ופריס ידוי ועד דלא אשלים אתעביד תלא דגרמי, מ"ט משום דלא בריך בחביבותא וקם אחר ופריס ידוי ובריך ואתתקן ההוא יומא, כל כהן דהוא לא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי לברכא לעמא דכתיב (משלי כב) טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך. ע"כ. ספר הזוהר מעיד, שמאז המעשה שנעשה הכהן תל של עצמות, תוקנה תקנה שאם אין הכהן אוהב את העם והם אותו, לא ישא את כפיו. אולם תקנה זו לא נזכרה בתלמוד, ולפיכך כתבנו את ההלכה התלמודית, שלא יבטל מצוות עשה משום השנאה. [27] במדרש במדבר רבה, פרשת נשא, פרשה יא אות ב נאמר: משגיח מן החלונות, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאהרן ולבניו כה תברכו וגו' אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים לכהנים את אומר שיברכו אותנו אין אנו צריכין אלא לברכותיך ולהיותינו מתברכים מפיך, הה"ד (דברים כו) השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו', אמר להם הקדוש ברוך הוא אף על פי שאמרתי לכהנים שיהיו מברכין אתכם עמהם אני עומד ומברך אתכם, לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם לומר שהקב"ה עומד אחרינו, ולכך הוא אומר משגיח מן החלונות מבין כתפותיהם של כהנים, מציץ מן החרכים מבין אצבעותיהם של כהנים. ע"כ. חרך הוא סדק צר. כיון שכן, המדרש אינו מדבר על מרווחים גדולים בין אצבעות הידים, אלא על סדקים צרים הקיימים בשעה שהאצבעות צמודות זו לזו, וה' כביכול משקיף מהחרכים, מהסדקים שיש בין אצבעות הידים. נמצא שהוברר מה שכתבנו שלא יעשו חמישה אווירים ולא שני אווירים. ובתלמוד וברמב"ם לא נזכר דבר מכל זה, לפיכך אין לשנות את אופן נשיאת הכפים של אהרן הכהן ובניו, על פי מנהגים מאוחרים. ועוד שבנשיאת כפים הכהנים כאילו סומכים את ידיהם על ישראל, וכשם שבסמיכה על הבהמה לא יוצרים מרווחים בין אצבעות הידים, כך בנשיאת כפים אין צורך לכך, וזו היא משמעות המצוה. וראה עוד מאמר "כהן כיצד ישא את כפיו – מנהג התלמוד". [28] וזה לשון ראב"ם בספרו המספיק לעובדי ה' עמוד 216-217: וצריך שקול שליח צבור וקול הכהן או הכהנים בהקראת הברכה יהיו שוים: לא שיגביה שליח צבור קולו וינמיך הכהן או ינמיך שליח צבור ויגביה הכהן. [29] תפילה יד,ה. ואף אם הש"ץ רגיל בתפילה, ויכול לענות אמן ולא להתבלבל, וכגון שמתפלל מתוך סידור, לא יענה. וזה שלא כדברי המג"א בסי' קכח ס"ק כט, שכתב שיענה אמן, ולמד את הדבר ממדרש רבה פרשת כי תבוא אות ז. וזה לשון המדרש: הלכה אדם מישראל שהיה עובר לפני התיבה מהו שיהא מותר לו לענות אמן אחר הכהנים כך שנו חכמים העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ולימדונו רבותינו ואם היה יכול לענות שלא תטרף דעתו יענה, למה מפני שאין גדול לפני הקדוש ברוך הוא יותר מאמן. ע"כ. מושג זה 'אם הבטחתו שהוא נושא את כפיו', נזכר במשנה ברכות לד. (פרק ה משנה ד): "העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף. ואם אין שם כהן אלא הוא - לא ישא את כפיו. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו – רשאי". ע"כ. בעל מדרש רבה פירש את המילים 'אם הבטחתו' כמוסבים בין על אמצע המשנה ובין על תחילתה, ואם יש כהן יחיד ומובטח שלא יתבלבל ישא את כפיו, וכן אם הש"ץ מובטח לו שלא יתבלבל בעניית אמן יענה אמן. לעומת זאת, הרמב"ם בהלכות תפילה טו,י, ביאר את המילים 'אם הבטחתו' כמוסבות רק על מה שסמוך להם באמצע המשנה, וזה לשונו: ציבור שלא היה בהן כהן אלא שליח ציבור לבדו, לא יישא את כפיו; ואם הבטחתו היא שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי. ע"כ. ואילו את האמור בתחילת המשנה פסק במקום אחר, תפילה יד,ה: ואין שליח ציבור רשאי לענות אמן אחר הכהנים כשאר העם, שמא תיטרף דעתו ולא יידע איזו ברכה מקרא אותם, אם פסוק שני, או שלישי. ע"כ. וכן הוא פשט המשנה. וכ"כ הגר"א בסימן קכח ס"כ. ורק כשיש כהן יחיד שאם לא יישא את כפיו תתבטל נשיאת כפים התירו, כשהוא בטוח שלא יתבלבל, אבל לגבי עניית אמן לאחר הכהנים אסור. וכך כתב תוספות יום טוב מסכת ברכות פרק ה משנה ד. וזה לשונו: ואם הבטחתו וכו' - כתבו הגהות מיימוני והטעם כדי שלא תתבטל נשיאת כפים אבל אם יש שם כהן אחר שישא את כפיו לא ישא שליח צבור את ידיו ואפי' אם הבטחתו וכו'. וכ"כ ר' מאיר מרוטנבורג ע"כ: והלכך לא התירו בעובר לפני התיבה לענות אמן אפי' אם הבטחתו וכו' דסתמא תנן לא יענה וכו' דדוקא משום בטול נשיאות כפים התירו בסיפא באם הבטחתו. [והנה בספרי בספר לחם חמודות בפרקין סעיף נ"ב כתבתי [להתיר לש"ץ עניית אמן כשהוא מובטח שלא יתבלבל], משום שהראו לי במדרש רבה פרשת כי תבא דלמדונו רבותינו שעונה אמן באם הבטחתו וכו', לכך חזרתי לומר דמתני' לרבותא דהפסק גדול כמו נשיאת כפים רשאי באם הבטחתו וכ"ש לעניית אמן. אך עתה שבתי וראיתי שאין למדין הלכה ממדרש רבות. שהרי ברבות פרשת בראשית סוף פרשה ח' מייתי למתניתין דסוף פרק ו' דיבמות דריב"ן אמר שעל שניהם הוא אומר פרו ורבו וקאמר עלה ר' ירמיה ורבי יצחק בר מריון בשם רבי חנינא דהלכה כותיה ואנן לא קי"ל הכי. וכן בירוש' פ"ב דפאה הלכה ו' רבי זעירא בשם שמואל אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ']. ע"כ. וראה עוד, הון עשיר (מסכת ברכות פרק ה משנה ד), שכתב: דכשנדקדק היטב יש בו יותר טירוף בעניית אמן, מבנשיאת כפים, שהרי שלשה פעמים צריך לענות אמן, בשביל השלשה פסוקים, ואחד בשביל הברכה, ובקל בענייתו הוא שוכח ואינו זוכר באיזה פרק הוא, משא"כ בברכת כהנים שכשגמר עבודתו אין דרכו לשכח מלהתחיל בברכת שים שלום, כ"ש שגומר בתיבת שלום. ע"כ. וכ"כ הרב קאפח בהלכות תפילה פרק יד הערה יא. [30] מה שכתבנו אבל מותר וכו', דיקנו זאת מדברי הרמב"ם (תפילה יד,ה), ורק בין פסוק שני לשלישי יבוא להתבלבל, אבל בתחילת ברכת כהנים שמכריז כהנים אין מקום לבלבול, ויענה אמן אחר ברכת המצוה של הכהנים. ואף שברכה זו נאמרה בעבר בלחש (ראה הלכה י) ולא ענו עליה אמן, אבל כיון שכבר נהגו לברך אותה בקול רם, היא חלק מנשיאת כפים, ומותר לש"ץ ולציבור לענות עליה אמן, אף אם מתפללים תפילת אחת בקול רם כתקנת הרמב"ם. [31] ולעומת זאת, בשו"ע (קכח,מה) נזכר, שיפנו הכהנים את פניהם לצפון ולדרום באמירת מילים אלה. ומקורו הרוקח סי' שכג (ב"י). והוא מנהג מאוחר. וביאר המשנ"ב (ס"ק קסח): והטעם שנהגו כן כדי שתתפשט הברכה לכל האנשים שעומדים מצדיהם. ע"כ. וקשה על ביאורו, כיון שאם אין הברכה נתפסת על העומדים בצדדים מבלי שיפנה הכהן כלפיהם, א"כ בשאר המילים שאין הכהן פונה כלפיהם הם אינם בכלל הברכה! על כורחנו, אף בלי שיסובבו הכהנים את פניהם כלפי הציבור העומדים בצדדים, הם בכלל הברכה (הלכה ט), כיון שהצדדים נחשבים כלפניהם. לפיכך כתבנו את מנהג התלמוד, ומנהג תימן. שיש בו הגיון הלכתי וכבוד לברכת הכהנים. וראה עוד מאמר "כהן כיצד ישא את כפיו – מנהג התלמוד". [32] ברמ"א (קכח,מה) נזכר להאריך בתיבות אלו (יברכך, וישמרך, אליך, ויחנך, אליך, לך, שלום), כי כל אחת מהן היא סוף ברכה. ע"כ. וביאר המשנ"ב (ס"ק קע): והכונה דאע"ג דשלש ברכות הויין בברכת כהנים, מ"מ בכל ברכה בפני עצמה יש בה שתי ברכות, דהיינו יברכך ה' ברכה א', וישמרך ברכה שניה, יאר וכו' אליך היא ברכה אחת, ויחנך ברכה ב', ישא ה' וכו' אליך ברכה א', וישם לך שלום ג"כ הוי ברכה אחת. (לבוש) והמגן אברהם (סימן קכח ס"ק עב) היקשה על כך, לא ידענא מאי קאמר דהא לך אינה סוף ברכה ואפ"ה הופכין פניהם. [ועוד קשה והרי ה', יברכך ה', היא סוף ברכה, ולא הופכים פניהם במילה ה']. ונ"ל הטעם משום דכל התיבו' אלו הן לנוכח ולכן הופכין עצמן כדי שיברכו לכולן. ע"כ. ובתלמוד וברמב"ם לא נזכר כלום מכל זאת, וברכת כהנים נקראה ברכה משולשת (תפילה טו,י), משום שיש בה רק שלש ברכות. ואף נעימת ברכת כהנים היא נעימה מפורסמת ומקובלת מדור לדור, כידוע אצל יהודי תימן, ואי אפשר להאריך במילים כאוות נפשו, מבלי שישבש את המנגינה וישים עצמו מן המתמיהים. [33] בין בחול בין בשבת ובין בימים נוראים. כפי שהדבר מפורסם אצל יהודי תימן. [34] הרמ"א קכח,טו כתב: ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים ש"צ שים שלום ושיענו הציבור אמן על שניהם, ואם אינם יכולים להאריך כ"כ, יאמרו: אדיר במרום וכו'... ע"כ. ומקורו רש"י סוטה לט: ד"ה וכי מהדר אפיה מציבורא - כשגומר ברכותיו מחזיר פניו לצד התיבה עד שיגמור שליח צבור המברך את עמו ישראל בשלום. וראה בהלכה יב, שכך היא שיטת רש"י גם בזמן שאומרים יה"ר... קודם נשיאת כפים. ובתלמוד וברמב"ם לא מצאנו כלום משיטה זו, כיון שאי אפשר להחשיב את עניית אמן של שים שלום גם עניית אמן על עשינו מה שגזרת..., כאשר הציבור אינו שומע אותו, והוא נאמר בלחש ע"י הכהן. ועוד היכן מצאנו אמן אחד העולה לשתי ברכות. ועוד עשינו מה שגזרת אינו ברכה, ולא תיקנו חכמים לענות עליו אמן. [35] תפילה יד,ד יב. [36] תפילה יד,ה. וראה מאמר קירוי הכהנים, שם נתבארו הדברים בהרחבה. [37] אבל אינם צריכים להמתין עד שיענו הציבור אמן על ברכת שים שלום. ולעומת זאת, בשו"ע קכח,טז לאחר שהביא דעה זו, כתב: ויש מי שאומר שצריכין להמתין עד שיסיימו הצבור לענות אמן אחר ברכת שים שלום. ובמשנ"ב ס"ק ס הוסיף: ועכשיו שהמנהג לומר לכהנים בירידתם מן הדוכן יישר מהנכון שלא ירדו הכהנים מהדוכן עד לאחר שיסיים הש"ץ קדיש כדי שלא יתבטלו הכהנים והעם מעניית איש"ר ושאר אמנים עי"ז כמו שמצוי. ע"כ. ומנהגים אלה לא נזכרו בתלמוד וברמב"ם. [38] תפילה יד,ו. [39] לשון הרמב"ם בהלכות תפילה יד,יג: כשמחזירין הכהנים פניהם לציבור לברכם, וכשמחזירין פניהם מן הציבור אחר שמברכין, לא יחזירו אלא דרך ימין, בכל מקום; וכן כל פונות שיהיה אדם פונה, לא יהיו אלא דרך ימין. ע"כ. ואנו כתבנו את ההלכה בצורה מבוארת, ע"פ הב"י בסימן קכח, וע"פ המשנ"ב בס"ק סא, כי הם ביארו את הדברים היטב. וזה לשון הב"י שם בנוגע להוצאת ס"ת: ההיכל במזרח והתיבה במערב, וכשמוציאין את הס"ת מההיכל האוחז אותו מחזיר פניו לתיבה ואחוריו להיכל, נמצא שיד ימינו לצד צפון. וכשאוחז אותו מהתיבה להוליכו להיכל נמצא שיד ימינו לצד דרום. ועל דרך זו מקיפין התיבה בימות החג, העומדים במזרח מקיפים מצפון למערב לדרום למזרח, לפי שהמקיפים אחוריהם להיכל שהוא במזרח נמצא שיד ימינם לצד צפון, והעומדים במערב מקיפים מדרום למזרח לצפון למערב, לפי שאחוריהם למערב נמצא שיד ימינם לצד דרום. ע"כ. [40] תפילה טו,ד. במקורות הלכה זו, יש לרמב"ם כמה שינויי גירסא, ולפיכך פסק כפי שפסק, ולא סבר כאוקימתות שכתבו התוספות בביאור המקורות, וכפסק השו"ע. בחולין כד: תנו רבנן (תוספתא חגיגה א,ג): נתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד [לעבור] לפני התיבה ולישא את כפיו. ע"כ. בסוכה מב. תנו רבנן (תוספתא חגיגה א,ב): קטן ... היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. ע"כ. במגילה כד. במשנה (ד,ו): קטן קורא בתורה ומתרגם, אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה. ואינו נושא את כפיו. ע"כ. לכאורה יש סתירה בין המקורות, כיון שמהמשנה במסכת מגילה (ד,ו) משתמע, שאם הוא גדול נושא את כפיו. ואילו בתוספתא חגיגה (א,ג) נאמר, שרק אם נתמלא זקנו נושא את כפיו! אם נעיין בירושלמי, נווכח שלא ניתן לדייק מהמשנה במגילה, שאם הוא גדול נושא את כפיו. הירושלמי מפרש את משנה ו' שלפנינו, כעוסקת בקטן שלא הביא שתי שערות, דהיינו קטן מאוד. ואילו את משנה ה', כעוסקת בקטן שהביא שתי שערות. ושם במשנה ה' נאמר: ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו. כלומר מתפללים תפילת עמידה כש"ץ במקומו, והקטן יהיה ש"ץ בפורס על שמע [אביו או רבו רק עוברין ולא פורסין]. קטן האמור שם, הוא שהגיע לגיל שלוש עשרה ולא הגיע לגיל עשרים, והביא שתי שערות (ראה תוספתא כפשוטה, חגיגה, עמ' 1273, הע' 20), ויהיה ש"ץ רק בפורס על שמע, ולא בתפילת עמידה, מכאן שלא ניתן לדיק ממשנה ו' שגדול נושא את כפיו, כיון שממשנה ה' מדויק, שגדול שהביא שתי שערות ואינו בן עשרים רק פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה, ונשיאת כפים שווה לעובר לפני התיבה. כאן נבאר, כי גירסת התלמוד (חולין כד:) לפנינו בתוספתא א,ג, נתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. לכאורה יש כאן שני דברים, שליח ציבור ויורד לפני התיבה (ראה רש"י חולין כד:). אולם גירסת ר"ש ליברמן, נתמלא זקנו, ראוי ליעשות שליח ציבור לעבור לפני התיבה ולישא את כפיו. ובגירסתו פשוט וברור שמדובר בדבר אחד. ואין לפרש רק אם נעשה שליח ציבור באופן קבוע (ראה רמב"ן ורשב"א שם בחולין), כיון שבירושלמי בסוכה נאמר, שאם לא נתמלא זקנו, אינו יורד לפני התיבה, משתמע מדבריו אפילו לא באופן עראי. וזה לשון הירושלמי סוכה פרק ג הלכה יב: [קטן]... אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו ואינו עומד על הדוכן עד שיתמלא זקנו. ע"כ. [וזה לשון הירושלמי שכתבנו למעלה בביאור המשנה. (משנה ו' של הירושלמי, לפנינו היא משנה ה'). ירושלמי מגילה פרק ד הלכה ו. משנה: המפטיר בנביא הוא פורס את שמע והוא עובר לפני התיבה והוא נושא את כפיו ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו. גמרא ... ואם היה קטן אביו או רבו עוברין על ידו והא תנינן קטן לא יפרוש את שמע אמר רבי יודן כאן בשהביא שתי שערות וכאן בשלא הביא שתי שערות. ע"כ. הירושלמי מדייק מהמשנה, אם היה קטן, אביו או רבו עוברים על ידו, כלומר מתפללים תפילת עמידה כש"ץ במקומו, משתמע מכך כי הקטן בעצמו יהיה ש"ץ בפורס על שמע [אביו או רבו רק עוברין ולא פורסין], ועל כך שואל הירושלמי: והרי יש משנה לקמן קטן אינו פורס על שמע, וכיצד משתמע מהמשנה שלפנינו שקטן יפרוס על שמע? מתרץ הירושלמי: המשנה שלפנינו מדברת שהביא שתי שערות ויפרוס על שמע, והמשנה לקמן מדברת שלא הביא שתי שערות ולא יפרוס על שמע]. נסכם את מה שכתבנו עד כאן, התוספתא בחגיגה א,ג, זהה לירושלמי סוכה ג,יב, ובשני המקורות נאמר, שאם לא נתמלא זקנו, לא יעבור לפני התיבה, ולא ישא את כפיו, אפילו לא עראי. כפסק הרמב"ם. ומה שרצינו לדייק מהמשנה במגילה ד,ו, שאם הוא גדול נושא את כפיו, נדחה מהירושלמי, שדייק מהמשנה מגילה ד,ה, שאם הגיע לגיל שלש עשרה, והביא שתי שערות, פורס על שמע ולא עובר לפני התיבה. מכאן שאף אינו נושא את כפיו. בנוגע לתוספתא חגיגה א,ב, קטן ... היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות. גירסא זו היא טעות, וצריך להיות קטן היודע לפרוס חיקו, וכך הוא בר"ש ליברמן. ואף לשון לפרוס כפיו משמעו שפרס את ידיו לקבל מתנה, ואינו זהה ללשון לישא את כפיו, שהוא לשון נשיאת כפיים בברכת הכהנים. (מה שכתבנו הוא ע"פ ר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, חגיגה, עמ' 1272-1275. והערת הרב קאפח, הלכות תפילה פרק טו הערה יג) ולעומת כל הנ"ל, כתבו תוספות במגילה כד. ואין נושא כפיו - משמע הא אם הביא ב' שערות ישא כפיו וקשה דהא סוף פ"ק דחולין (דף כד: ושם) אמר דאין נושא את כפיו עד שיתמלא זקנו ועוד קשה דמשמע סוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מב.) קטן היודע לישא את כפיו חולקין לו תרומה בגורן ואפילו קטן ממש וי"ל דההיא דלולב הגזול מיירי עם כהנים גדולים ללמוד ולהתחנך והא דפסלינן הכא קטן מיירי בשאין גדולים עמו וההיא דחולין דבעי מלוי זקן מיירי לישא כפיו תדיר בקביעות אבל באקראי בעלמא יכול הוא לישא כפיו אף על פי שלא נתמלא זקנו כדי לאחזוקי נפשיה בכהני. וכך פסק השו"ע קכח,לד: קטן שלא הביא שתי שערות, אינו נושא את כפיו בפני עצמו כלל; אבל עם כהנים שהם גדולים, נושא ללמוד ולהתחנך. ומי שהביא שתי שערות, נושא את כפיו, אפילו בפני עצמו, ומיהו דוקא באקראי בעלמא ולא בקביעות, עד שיתמלא זקנו, שאז יכול לישא כפיו אפילו יחידי בקבע. [41] כך כתב בן ידיד, והסכים הרב קאפח לדבריו בהלכות תפילה פרק טו הערה יג, וכפי שמוכח מהמקורות שכתבנו בהערה הקודמת. [42] כך כתב המשנ"ב (קכח ס"ק לח) בשם המבי"ט, ויסכים הרמב"ם לכך. ובקושי היתרנו לו לישא את כפיו עם הגדול משום חינוך, ובודאי שאינם נחשבים כשני כהנים שיכריז להם הש"ץ 'כהנים'. [43] תפילה טו,י. מלשון הרמב"ם משתמע שלא יענו הציבור אמן, ולא שום ענייה, כגון כן יהי רצון, כיון שרק על ברכה הנאמרת ע"י כהנים תיקנו חכמים לענות אמן. ולעומת זאת בשו"ע קכז,ב כתב: שלא יענו הציבור אמן, אלא כן יהי רצון. ובמגן אברהם ס"ק ג כתב: כתוב בזוהר חדש פ' נשא כשאומר יברכך ה' יראה לצד ההיכל וישמרך יראה לצד ימין שלו יאר ה' כלפי ההיכל, פניו אליך ויחנך יראה לצד שמאל ליחדו בימין: טוב לומר בשעת אמירת ברכת כהנים אל נא קרב תשועת מצפיך וכו'. והוא שם של כ"ב (צ"ה פ' נשא ושל"ה). ע"כ. והרמב"ם לא יסכים להלכות אלו. [44] תפילה טו,י. [45] דייקנו זאת מהתלמוד סוטה לח: שכתב על דברי המשנה ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו [זוהי ההלכה שלפנינו], דנד פורתא, כלומר שעוקר את רגליו קצת ברצה, מכאן שיישא את כפיו לפני התיבה, ויעקור קצת את רגליו, לקיים את הוראת חכמים, שצריך לעקור רגליו לדוכן ברצה. [46] מנהג התלמוד אינו חובה, ויכול לישא את כפיו מלכתחילה בדוכן, ואדרבה כך עדיף שיהיו כל הציבור מלפניו או מצדדיו, ולפיכך המנהג שבימנו עדיך ממנהג התלמוד. [47] לכאורה הוראה זו נגד התלמוד סוטה לח:, כיון שבתלמוד נזכר דנד פורתא, כלומר שעוקר את רגליו קצת ברצה. אולם הרמב"ם לא כתב זאת (תפילה טו,י), מכאן שסבר שאין לסמוך על שינויי דחיקי, וחכמים תיקנו שיעקור את רגליו ברצה להראות שעוקר רגליו בברכת העבודה ואינו מתעצל מלקיים את המצוה, ותקנתם היתה רק היכן שצריך, אבל אם אינו עולה לדוכן, לא תיקנו שינוד קמעה ויעשה עצמו כאילו עולה לדוכן, וכן אם עומד בדוכן לא תיקנו שיעשה עצמו עולה כיון שאינו צריך, אלא יישא כפיו במקומו ודיו. [48] לשון הרמב"ם בהלכות תפילה טו,י: ציבור שלא היה בהן כהן אלא שליח ציבור לבדו, לא יישא את כפיו; ואם הבטחתו היא שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפילתו, רשאי. ע"כ. מדויק מדבריו, רק כשיש כהן יחיד תועיל הבטחתו להתירו לישא את כפיו, שכיון שאם לא יישא את כפיו תתבטל נשיאת כפים, התירו כשהוא בטוח שלא יתבלבל. אבל כשיש עוד כהן מלבדו, לא התירו, והכהן השני [או הכהנים] יישא את כפיו, והש"ץ הכהן יעמוד לפני התיבה ולא יישא את כפיו. מקור ההלכה כאן הוא משנה ברכות ד,ה, "ואם אין שם כהן אלא הוא - לא ישא את כפיו. ואם הבטחתו שהוא נושא את כפיו וחוזר לתפלתו – רשאי". ע"כ. וראה למעלה בהערה על הלכה טו, שהבאנו מתוספות יום טוב בשם הגהות מימוניות ומהר"ם מרוטנבורג, שזהו הדיוק של לשון המשנה. וכך כתב הגר"א על השו"ע קכח,כ: מה שכתבה המשנה ואם הבטחתו כו' מוסב על מה שנזכר לפניו במשנה, ואם אין שם כהן אלא הוא, ולפיכך כתבה המשנה ואם ולא כתבה אפילו, ללמדנו שרק כשאין אלא כהן יחיד כך הדין, אבל כשיש עוד כהן, הש"ץ הכהן לא יישא את כפיו כלל. (דברי הגר"א הובאו בעריכה וביאור) וכך כתב השו"ע קכח,כ וזה לשונו: אם ש"צ כהן, אם יש שם כהנים אחרים, לא ישא את כפיו; (רמ"א- ולא יאמרו לו לעלות או ליטול ידיו, אבל אם אמרו לו צריך לעלות, דהוא עובר בעשה אם אינו עולה) (מרדכי פרק הקורא עומד והגהות מיימוני פרק ט"ו דתפלה ואגור). ואפי' אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו אא"כ לא מובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף דעת, שאם הוא מובטח בכך כיון שאין שם כהן אלא הוא ישא את כפיו כדי שלא תתבטל נשיאות כפים. וכיצד יעשה, יעקור רגליו מעט בעבודה; ויאמר עד ולך נאה להודות; ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים; ויקרא לו אחר; ומסיים החזן: שים שלום. ואם המקרא כוון לתפלת ש"צ מתחלה ועד סוף, עדיף טפי שיסיים המקרא שים שלום. ע"כ. מה שכתב הרמ"א, שכשיש כהנים אחרים והש"ץ הכהן אינו נושא את כפיו, לא יאמרו לש"ץ הכהן לעלות לדוכן, כיון שהוא יעבור על עשה אם לא יעלה לדוכן אחר שאמרו לו. כבר ביארנו בהלכה א, שלשיטת הרמב"ם דבר זה אינו, ויש ביטול עשה אף אם לא אמרו לו, כל שנמצא בבית הכנסת בשעת נשיאת כפים, ואינו נושא את כפיו, ואינו מקיים את מצוות העשה שלפניו. אלא שבהלכה שלפנינו אינו מבטל עשה בשום אופן, בין אמרו לו ובין לא אמרו לו, כיון שחכמים הם שאסרו עליו לישא את כפיו שמא יטרף, ובמקום שיש איסור של חכמים לישא את כפיו אין ביטול עשה. מה שכתב השו"ע בהמשך הסעיף, שיעקור את רגליו קצת ברצה (בברכת העבודה), ויסיים לפני התיבה את ברכת ההודאה, ואז אחר שיאמר הטוב שמך ולך נאה להודות יעקור את רגליו שוב, ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים. קשה על שיטתו, כיון שכשאמרו בתלמוד שצריך לעקור את עצמו מעט בברכת רצה, לא התכוונו שיעשה שתי עקירות, עקירה מועטת ברצה, ועקירה שלמה בסוף ברכת ההודאה, כיון שאם צריך לעקור את עצמו לגמרי לדוכן, שיעשה את העקירה ברצה כשאר הכהנים! על כורחנו, ביאור התלמוד כמו שפירשנו בהלכה הקודמת, ויעקור את עצמו מעט ברצה לקיים את התקנה שהכהן צריך לעקור את רגליו ברצה לילך לדוכן, אבל רק יעקור מעט, וישאר עומד בדוכן, ושם יישא את כפיו. מה שכתב השו"ע בסוף הסעיף, שאם המקרא כיוון לתפילת הש"ץ מתחילה, יסיים הוא את התפילה בברכת שים שלום, ולא ימשיך הש"ץ הכהן את התפילה. ראה גר"א שהעיר שהש"ץ הכהן הוא זה שצריך לסיים את התפילה בברכת שים שלום, וכך היא שיטת הרמב"ם. [49] תפילה יד,יד. [50] תפילה טו,ט. [51] תפילה טו,יא. ויחזור ויברך אק"ב של אהרן..., כיון שהיא ברכת המצוה של נשיאת כפים, ונאמרת לפני המצוה, וכבר דיבר דברי חולין לאחר הברכה הקודמת שבירך בבית הכנסת הראשון, ואין הברכה הראשונה עולה לו גם לבית הכנסת השני. [52] כך כתב השו"ע קכח,ג, ויסכים הרמב"ם לכך. וכתב שם הב"י: אבל אם עלה פעם אחת ביום זה שוב אינו עובר ... וכן כתבו התוספות בפרק ראוהו ב"ד (ראש השנה כח: ד"ה הכא) ולמדו כן מדקאמר התם אכהן שנשא כפיו ואתרמי ליה ציבורא אחרינא אי בעי מברך אי לא בעי לא מברך. [53] אבל במומין שבידיו או בפניו או ברגליו שנזכרו בתחילת ההלכה, לא יועיל אם הוא דש בעירו, כיון שיש בהם שינוי גדול, ולמרות שהוא דש בעירו בעירו מסתכלים עליהם. (לחם משנה, בן ידיד, רד"ע, והרב קאפח) וראה מעשה רוקח (תפילה טו,ב) שביאר בהרחבה, שאין להשוות את נשיאת כפים לכהן בעבודה במקדש, ולאסור עליו לישא את כפיו מחמת המום. [54] תפילה טו,ב. [55] שו"ע קכח,לא. ויסכים הרמב"ם להוראתו בזמננו זה. [56] תפילה טו,ב. [57] מה שאמרו חכמים, שהעילג לא ישא את כפיו, כשרוב הקהל מבטאים את האותיות כראוי. אבל אם רוב הקהל משובש, דינם כמו בני חיפה ובני בית שאן שהיו בתקופת חז"ל קוראים לאלף עין ולעין אלף, והכהנים שביניהם נשאו את כפיהם, ולא הלכו לחפש להם כהן מעיר אחרת שיוציאם ידי חובתם, שכיון שהשתבשו השתבשו. וכך כתבנו למעלה פרק יט הלכה כב לגבי ש"ץ. [58] כך כתב המשנ"ב בסימן קכח ס"ק יב בשם האחרונים. וזה לשונו: ואפילו אם אמרו לו בפירוש עלה או כשאין בביהכ"נ רק פסולים שבודאי כונת הש"ץ שקורא כהנים הוא עליהן למרות זאת אין צריכין לעלות ואינם עוברין בעשה שהרי אינם נמנעין מצד עצמן אלא החכמים מנעו אותם ויש כח בידם לעשות זה. ומ"מ אם אין בביהכ"נ כהנים אחרים רק אלו הפסולים דרבנן מצדד האליהו רבה שיצאו לחוץ קודם רצה וכן משמע מהגהת רע"א ע"ש. ע"כ. ואנו כתבנו בסתם, ובכל מקרה לא יצא לחוץ, אפילו אם הכהן הפסול לבדו, שכיון שמנעוהו חכמים מלישא את כפיו, אין בו ביטול עשה, ואדרבה אם ישא את כפיו יעבור על איסור. וראה עוד בהלכה א, שם ביארנו שביטול העשה אינו מחמת שקראוהו ולא עלה, אלא אם נמצא בבית הכנסת ולא קיים את העשה שלפניו. [59] המילים: וקיבל אלהותה עד כאן, הוא תוספת על לשון הרמב"ם ע"פ הכס"מ להבהרת הענין. [60] המילים: וכן אם הוא מחלל שבת בפרהסיא עד כאן, הוא תוספת שלנו ע"פ הרמב"ם בהלכות שבת ל,טו: השבת ועבודה זרהכל אחת משתיהן, שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה; והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו, לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל; אבל מחלל שבת בפרהסיה, הרי הוא כעובד עבודה זרהושניהם כגויים, לכל דבריהם. ע"כ. מחלל שבת בפרהסיא הוא כגוי, ממילא אינו יכול לישא את כפיו. וכך כתב המשנ"ב סימן קכח ס"ק קלד. [61] תפילה טו,ג. [62] בבכורות מה: במשנה, [כהן] הנושא נשים בעבירה - פסול [לעבודה במקדש] עד שידירנה הנאה. והמטמא למתים - פסול עד שיקבל עליו שלא יהא מטמא למתים. ופסקה הרמב"ם בהלכות ביאת המקדש ו,ט לגבי עבודה במקדש. משתמע מדבריו שלגבי נשיאת כפים אינו פסול, וכך משתמע מדבריו אף בהלכות תפילה טו,ג (הובא בסוף ההלכה הקודמת), ששאר העבירות חוץ מהרג ועבו"ז, אינן מונעות אותו מלישא את כפיו, ואף עברות אלה בכללם. וכך כתב הב"י בסימן קכח,מ-מא בדעת הרמב"ם. וראה שם שהביא שיש אוסרים, וכך פסק בשו"ע. [63] תפילה טו,ה. [64] אבל ד,ו. [65] המשנ"ב בסימן קכח ס"ק קנז כתב, שמצד הדין האבל חייב לישא את כפיו, שהרי חייב בכל המצוות האמורות בתורה, אלא שנהגו שלא ישא את כפיו, משום שצריך הכהן להיות בשמחה וטוב לב בשעת הברכה, כמו שכתוב וטוב לב הוא יברך, ולכך צריך לצאת. ע"כ. בדברי הרמב"ם לא נזכר שצריך להיות הכהן בשמחה. ועוד שיש להבחין בין שמחת לבו של הכהן, לבין שמחתו בקיום המצוה. ואף כהן אבל צריך לשמוח בקיום מצוות עשה של נשיאת כפים, לפיכך אסור לכהן אבל לבטל מצוות עשה, וחייב לישא את כפיו, וישמח בקיום המצוה. [66] ראה בהערה הקודמת שהבחנו בין שמחת לבו של הכהן, לבין שמחתו בקיום מצוות נשיאת כפים, ואף כהן רווק כך דינו, וחייב לישא את כפיו, וישמח בקיום המצוה. וכך פסק השו"ע קכח,מד. והרמ"א כתב, י"א שלא ישא את כפיו, ונהגו שישא את כפיו.
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 19/03/2014 10:44:24
 |
|
|
