ורפא ירפא

מי שדרש דרשה זו, היה מושפע מהרוח שמובעת בדברי הימים ב' טז יב: וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת יְהוָה כִּי בָּרֹפְאִים

רשות לרופא לרפא (ואפי' כשאין פיקו"נ לחולה) אף שיש סיכון שימית ומכניס ראשו שלו למיטה חולה (כמעט כפשוטו).

דברי הרמב"ן הידועים (פ' בחקותי), מעניינים ותמוהים מאוד.

עד כמה שהבנתי את דברי הרמב"ן, יש בתורה שתי מערכות סותרות, מצד אחד התפיסה של השגחה פרטית - שכר ועונש בעוה"ז, לפי התפיסה הזאת ההליכה לרופאים היא כפירה גמורה, כך גם דיני התורה של תשלומי רפואה, מאידך ההנהגה בפועל, התורה נכנעה מראש למנהג ההליכה לרופאים למרות הכפירה בהשגחה פרטית שיש בה, זה גרם שבעצם אין כבר השגחה פרטית משום ש"השם הניחם למקרי הטבעים", וממילא ההיתר לרפא כמו דיני תשלומי רפואה בנויים על ההנהגה הזו בפועל שהעמידה מציאות הסותרת למושג ההשגחה.

בעצם, המושג הנחה למקרים יסודו ברמב"ם, ונמצא ברמב"ן בכמה מקומות, בפסוק כי ידעתיו ובאיוב לא יגרע מצדיק עינו, כשמצד אחד הרמב"ן בפ' בא מתקיף בחריפות את מי שאינו מאמין שכל מעשינו ומקרינו כולם ניסים, ומאידך סובר שלמעשה עבור רוב האנשים ההנהגה היא הנחה למקרים, באופן שנמצא שלמעשה היום שכולם משתמשים ברפואה המחלה אינה עוד עונש אלא הנחה למקרים, והתורה נכנעת ומוותרת לתפיסה הזו למעשה.
והדברים פלא.

עד כמה שהבנתי את דברי הרמב"ן, יש בתורה שתי מערכות סותרות,

ת.ט. יש בדברי חז"ל שתי מערכות סותרות.