"אלו דברים שמברכים עליהם שהחינו[1]: על המועדים; על עשיית מצות הבאות מזמן לזמן; על פרי המתחדש מזמן לזמן; על ראיית חברו שלא ראהו זמן ידוע; על קנין דבר חדש או על טובה שהגיעה לו". (אנציקלופדיה תלמודית, כרך ד, ערך 'ברכת הזמן')  

נושא זה של ברכת שהחינו, עמום הוא אצל הפוסקים האחרונים, ומחמת כך, פסקו בהרבה מקרים, שבשעה שמברך שהחינו על מצוה אחת, יכוון לפטור מצוות אחרות שלגביהם יש ספק האם חייבות בברכת שהחינו או לא, ואי אפשר לברך עליהם בפני עצמן.

במאמר הבא, נבאר בעז"ה כמה הלכות של ברכת שהחינו על פי שיטת הרמב"ם, ונוכיח כיצד שיטתו היא התואמת למקורות חז"ל ולסברא, והספקות שהעמיסו האחרונים על הלכות ברכת שהחינו נאמרו שלא לצורך. 

*** 

ברכת שהחינו על המצוות 

בתלמוד סוכה (מו.) כתוב, שצריך לברך שהחינו על לולב וסוכה בשעת עשייתם, כשעושה אותם לעצמו, ובשעה שיוצא בהם ידי חובה מברך את הברכה הראויה להם, על נטילת לולב, לישב בסוכה.  

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מו עמוד א

העושה לולב לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. ואף על פי שבירך עליו יום ראשון - חוזר ומברך כל שבעה. העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו כו'. נכנס לישב בה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. וכיון שבירך יום ראשון - שוב אינו מברך. 

האמור שם הוא ציטוט מתוספתא ברכות, ובתוספתא נזכרו עוד דברים שמברך עליהם שהחינו בשעת עשייתם, והם ציצית ותפילין, ובשעת עשייתם יברך שהחינו, וכשיוצא בהם ידי חובה יברך את הברכה הראויה להם, להתעטף בציצית, להניח תפילין. בתוספתא שם פרק ה, כתוב, שיברך שהחינו אף אם מקריב מנחה או זבחים.  

תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ו הלכה ט-י

העושה כל המצות מברך עליהן העושה סוכה לעצמו או' ברוך שהגיענו לזמן הזה נכנס לישב בה או' ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה משברך עליה יום ראשון שוב אינו צריך לברך[2].

העושה לולב לעצמו או' ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כשהוא נוטלו או' ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב וצריך לברך עליו כל שבעה העושה ציצית לעצמו או' ברוך שהחיינו כשהוא מתעטף או' ברוך אשר קדש' במצ' וצו' להתעטף בציצית וצריך לברך עליהן בכל יום העושה תפלין לעצמו אומ' ברוך שהחיינו כשהוא מניחן ברוך אשר קד' במצ' וצו' להניח תפלין מאימתי מניחן בשחרית לא הניחן בשחרית מניחן כל היום כולו.

תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ה הלכה כב

היה מקריב מנחות בירושלם או' ברוך שהגיענו לזמן הזה כשהוא מקריבן או' בר' אש' קד' במצו' וצו' להקריב מנחות כשהוא אוכלן או' המוציא לחם מן הארץ היה מקריב זבחים בירושלם אומ' ברו' שהגיע' לזמן הזה כשהוא מקריבן או' ברוך אשר קדש' במ' וצו' להקריב זבחים וכשהוא אוכלן או' בר' אשר קד' במצ' וצונו לאכל זבחים 

במסכת שבת (כג.) כתוב, שצריך לברך שהחינו על הדלקת נר חנוכה. במסכת מגילה (כא:) כתוב, שצריך לברך שהחינו על קריאת המגילה. במסכת פסחים (קכא:) כתוב, שצריך לברך שהחינו על פדיון הבן. 

תלמוד בבלי מסכת שבת דף כג עמוד א

הרואה נר של חנוכה צריך לברך. אמר רב יהודה: יום ראשון - הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש. מכאן ואילך - מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת. מאי ממעט? ממעט זמן.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כא עמוד ב

מאי מברך [על קריאת מגילה]? רב ששת מקטרזיא איקלע לקמיה דרב אשי, ובריך מנ"ח. [על מקרא מגילה, שעשה ניסים, שהחינו]

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכא עמוד ב

רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה: פשיטא, על פדיון הבן - אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן - אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה - כהן מברך או אבי הבן מברך? כהן מברך - דקמטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך - דקא עביד מצוה? לא הוה בידיה: אתא שאיל ביה מדרשא, אמרו ליה: אבי הבן מברך שתים, והלכתא: אבי הבן מברך שתים. 

*** 

הרמב"ם סיכם את כל הסוגיות הנ"ל, ע"י חלוקה לשלש. ויש שלושה כללים שבעזרתם נגדיר אימתי יברך שהחינו על המצוות.

א.        מצוה הבאה מזמן לזמן, כגון סוכה לולב מקרא מגילה ונר חנוכה, והוא הדין שופר למרות שלא נזכר בפירוש, יברך עליהם שהחינו. על סוכה לולב שופר ומגילה[3], יברך בשעת עשייה, דהינו כשבונה סוכה לעצמו, או אוגד לולב לעצמו, או עושה שופר לעצמו, או כותב מגילה לעצמו. ואילו על הדלקת נר חנוכה, שאין בה עשייה, יברך בשעת קיום המצוה. ואף במצוות שיש בהם עשייה יכול לברך שהחינו בשעת קיום המצוה. ויברך שהחינו על הסוכה בלילה הראשון כשנכנס לישב בה[4], וכן השאר[5].

ב.         מצוות שהם קניין לאדם, כגון ציצית ותפילין, והוא הדין מזוזה ומעקה למרות שלא נזכרו בפירוש. יברך עליהם בשעת עשייתם, דהיינו כשעושה ציצית לעצמו, או כשעושה תפילין לעצמו. וכן במזוזה ומעקה. ואם לא בירך בשעת עשייתם או אם אחר עשאם בשבילו, יברך שהחינו בשעת קיום המצוה בפעם הראשונה.

ג.          מצוות שאינן תדירות, ואינן מצויות תמיד, כגון פדיון הבן. והוא הדין מילה למרות שלא נזכר בפירוש. וכן המקריב מנחה או קרבן, יברך עליהם שהחינו בשעת קיום המצוה.
 

וזה לשון הרמב"ם, הלכות ברכות יא,ט

כל מצוה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב[6] ומקרא מגילה[7] ונר חנוכה[8], וכן כל מצוה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפילין[9] ומזוזה ומעקה[10], וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת, שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו[11] ופדיון בנו[12]מברך עליה בשעת עשייה, שהחיינו.  ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה, מברך עליהן שהחיינו בשעה שייצא ידי חובתו בהן; וכן כל כיוצא בזה. 

*** 

על ההגדרה השניה והשלישית יצאו עוררין, וחכמי התוספות (סוכה מו. ד"ה העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו) חלקו על הרמב"ם וסברו שאין לברך על ציצית ותפילין ומילה שהחינו. ולמרות שהבאנו תוספתא (ברכות ו,י) מפורשת המסייעת לשיטת הרמב"ם לברך על ציצית ותפילין שהחינו בשעת עשייה, הם מדייקים מהתלמוד מנחות (מב:) שם נזכר שמברך על התפילין בשעת הנחתן, להניח תפילין ועל מצוות תפילין, ולא נזכר שיברך לעשות תפילין בשעת עשייתם, ולא ברכת שהחינו בשעת עשייתם כמו התוספתא, מכאן שאין מברכים שהחינו על התפילין. והוא הדין בציצית שנזכרה שם בסוגיה, אינו מברך עליה בשעת עשייתה לעשות ציצית, ולא שהחינו, שלא כמו התוספתא.  

וזה לשון תוספות (סוכה מו.)

העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו - צריך לפרש טעם מאי שנא דיש מצות שתקינו לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקינו בעשיית סוכה ולולב תקינו כדאשכחן הכא ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו כדמוכח פרק התכלת (ג"ז שם) דמפרש ר' יוחנן מאי מברך אתפילין של יד ותפילין של ראש ואילו לעשות תפילין לא מברך דלא חשיב ליה וכמו כן יש לדקדק דשהחיינו נמי לא מברך מדלא חשיב לה וכן אפדיון הבן מברך שהחיינו כדאיתא בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קכא:) ואילו אמילה לא מברך מדלא חשיב בפ' התכלת (מנחות שם) ובסוף ר"א דמילה (שבת דף קלז:) בהדי ברכות של מילה וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו כדאיתא בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כא:) ואילו אקריאת הלל לא מברך ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו.

 אולם המעיין שם בתלמוד, יראה שהסוגיה שם כלל אינה עוסקת בברכת שהחינו, אלא אימתי מברכים את ברכת המצוה, וההגדרה למסקנא היא, כל מצוה שבעשייתה נשלמת המצוה, כגון העושה מעקה או מילה, מברך את ברכת המצוה בשעת עשייה, כלומר בשעה שעושה מעקה או מל. וכל מצוה שיש בה עשייה ויש בה עוד ציווי אחר, כגון העושה סוכה, שיש בו עוד ציווי לישב בסוכה, אינו מברך את ברכת המצוה בשעה שעושה את הסוכה, אלא בשעה שמקיים את הציווי האחרון ויושב בסוכה. וכפסק הרמב"ם בהלכות ברכות יא,ח. ואין לדייק מכאן לברכת שהחינו אם מברך או לא[13]. 

תלמוד בבלי מסכת מנחות (מב. מב:)

רב נחמן אשכחיה לרב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא מברך לעשות ציצית,א"ל: מאי ציצי שמענא? הכי אמר רב: ציצית אין צריכה ברכה. [רב נחמן ציטט בשם רב, שאין לברך על המצוה בשעת עשייה, והעושה ציצית אינו מברך בשעת עשייתה]

כי נח נפשיה דרב הונא, על רב חסדא למירמא דרב אדרב, ומי אמר רב: ציצית אין צריך ברכה? והא אמר רב יהודה אמר רב: מנין לציצית בעובד כוכבים שהיא פסולה? שנאמר: דבר אל בני ישראל... ועשו להם ציצית (במדבר ט"ו), בני ישראל יעשו ולא העובדי כוכבים יעשו! והא מאי רומיא? אמר רב יוסף, קסבר רב חסדא: כל מצוה שכשירה בעובד כוכבים - בישראל אין צריך לברך, כל מצוה שפסולה בעובד כוכבים - בישראל צריך לברך. [רב חסדא היקשה שיש סתירה בדברי רב, במקום אחד אמר רב, שאין מברכים על המצוה בשעת עשייה, והעושה ציצית אינו מברך בשעת עשייתה, ואילו במקום אחר אמר רב, שציצית שעשאה הגוי פסולה, משום שכל מצוה שצריך לברך עליה בשעת עשייה פסולה בגוי, מכאן שצריך לברך על הציצית בשעת עשייתה!]

וכללא הוא? והרי מילה דכשירה בעובד כוכבים, דתניא: עיר שאין בה רופא ישראל ויש בה רופא ארמאי ורופא כותי, ימול ארמאי ואל ימול כותי, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: כותי ולא ארמאי, ובישראל צריך לברך, דאמר מר: המל, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה! מידי הוא טעמא אלא לרב, רב מיפסיל פסיל, דאיתמר: מנין למילה בעובד כוכבים שפסולה? דרו בר פפא משמיה דרב אמר: ואתה את בריתי תשמור (בראשית י"ז), ר' יוחנן אמר: הִמוֹל ימול (בראשית י"ז), הַמָל ימול. [התלמוד מקשה על הכלל שכתבנו בשם רב חסדא, שכל מצוה שצריך לברך עליה בשעת עשייה פסולה בגוי, ממצוות מילה, שהיא כשירה בגוי ומברך עליה בשעת עשייה! ומתרץ, שלפי רב מצוות מילה פסולה בגוי, וזה מתאים לכלל של רב חסדא, שכיון שמברך עליה בשעת עשייתה, לפיכך היא פסולה בגוי]

סוכה מסייע ליה, תפילין הוי תיובתיה. הרי סוכה דכשירה בעובד כוכבים, דתניא: סוכת עובדי כוכבים, סוכת נשים, סוכת בהמה, סוכת כותיים, סוכה מכל מקום - כשירה, ובלבד שתהא מסוככת כהילכתא; ובישראל אין צריך לברך, דתניא: העושה סוכה לעצמו, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, בא לישב בה, אומר: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה, ואילו לעשות סוכה לא מברך. תפילין תיובתיה, והרי תפילין דפסולות בעובד כוכבים, דתני רב חיננא בריה דרבא מפשרניא: ספר תורה, תפילין ומזוזות שכתבן צדוקי, כותי, עובד כוכבים, עבד, אשה, וקטן מומר - פסולין, שנאמר: וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה; ובישראל א"צ לברך, דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן: על תפילין של יד, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין, על תפילין של ראש, אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין, ואילו לעשות תפילין לא מברך! [התלמוד מוסיף לדון על הכלל של רב חסדא, שכל מצוה שהיא כשרה בגוי אין מברכים עליה בשעת עשייה. והוא מביא סיוע לכלל זה ממצוות סוכה, שהיא כשרה בגוי, ואין מברכים עליה בשעת עשייה. אולם כלל זה קשה ממצוות תפילין, שהיא פסולה בגוי למרות שאין מברכים עליהם בשעת עשייה! וכפי ששלחו בשם ר' יוחנן, שמברך על התפילין להניח תפילין, ועל מצוות תפילין, ולא מברך בשעת עשיית התפילין לעשות תפילין]

אלא לאו היינו טעמא, כל מצוה דעשייתה גמר מצוה, כגון מילה, אף על גב דכשירה בעובד כוכבים - בישראל צריך לברך, וכל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה, כגון תפילין, אף על גב דפסולות בעובד כוכבים - בישראל אינו צריך לברך, ובציצית בהא קמיפלגי, מר סבר: חובת טלית הוא, ומר סבר: חובת גברא הוא. [התלמוד למסקנא דוחה את הכלל של רב חסדא, ומביא כלל אחר לביאור העניין, אימתי מברכים בשעת עשייה ואימתי לא, כל מצוה שבעשייתה נשלמת המצוה כגון מילה, מברך בשעת עשייה, למרות שכשירה בגוי, וכל מצוה שיש אחר העשייה עוד מצוה, כגון בתפילין, שיש עוד מצוה להניח תפילין, אינו מברך בשעת העשייה, למרות שפסולות בגוי. ומה שהבאנו בתחילת הסוגיה שלרב נחמן אין מברכים על הציצית בשעת עשייתה, כיון שציצית חובת גברא, ויש עוד מצווה אחר העשייה, ואילו מי שסובר שמברכים על הציצית בשעת עשייה, סובר שציצית חובת כלי, ואין עוד מצווה לאחר עשייתה] 

חכמי התוספות דייקו מדברי ר' יוחנן, שעל התפילין מברך רק להניח תפילין, ועל מצוות תפילין, ואינו מברך לעשות תפילין, וכן אינו מברך שהחינו. ור' יוחנן בדבריו ביאר בשלמות את סדר הברכות של התפילין. ואילו הרמב"ם מפרש, שדברי ר' יוחנן הובאו בהקשר לברכת המצוה של התפילין, אימתי מברך, ומה מברך, ואין לדייק מכאן לברכת שהחינו, כיון שאינה מעניין הסוגיה, ומדוע שיזכירוה אם אינה העניין! 

גם בנוגע לברכה על מצוות ציצית, דייקו חכמי התוספות מהסוגיה, שמברך עליה בשעת קיום המצוה האחרונה, כלומר בשעה שמתעטף, ואינו מברך בשעת עשייה לעשות, ולא יברך שהחינו. והרמב"ם יפרש, שהתלמוד דן על ברכת המצוה של הציצית, ומנין לנו לדייק לברכת שהחינו! 

בנוגע לקריאת ההלל במועדים, כבר ביאר הגר"א (או"ח כב,א) שאין מברכים על כך שהחינו, כיון שקריאת ההלל אינה מצוה בפני עצמה. 

*** 

אף על ברכת שהחינו במילה חלקו התוספות, ורצו להוכיח מהסוגיה במנחות הנ"ל, וממסכת שבת (קלז:) שם נזכרו הברכות שמברכים על המילה, ולא נזכר שהחינו. 

אולם אם נעיין נראה שמקור התלמוד בשבת הוא תוספתא ברכות, ואותה הלכה אינה עוסקת בברכת שהחינו, אלא מהם הברכות המיוחדות שמברכים במילה, ואילו ברכת שהחינו נזכרה בתוספתא כמה הלכות לפני כן (הובא למעלה), ובתלמוד פסחים נזכר שמברך שהחינו בפדיון הבן, ופשוט וברור שאף על המילה יברך שהחינו. 

תוספתא מסכת ברכות (ליברמן) פרק ו הלכה יב

המוהל צריך ברכה לעצמו או' ברוך על המילה אבי הבן צריך ברכה לעצמו או' ברוך א' להכניסו בבריתו של אברהם אבינו העומדין מה הן אומ' כשם שהכניסתו לברית כן תכניסו לתורה ולחופה ולמעשים טובים.
 

וזה לשון הרמב"ם, שו"ת הרמב"ם סימן קמא

והחלק השלישי כל מצוה שאינה תדירה ואין האדם מתמיד בעשייתה בכל עת, משום שאע"פ שאינה מיוחדת בזמן, דומה היא הואיל ואין חיובה מתמיד, למצוה שהיא מזמן לזמן, ולכן מברכין עליה שהחיינו, כמו שאמרה הבריתא במקריב מנחות ומקריב קרבנות וכמו שנתבאר בתלמוד (פסחים קכ"א:) בפדיון הבן, שאבי הבן מברך שתים, אשר קדשנו וכו' ושהחיינו וכו'. (והקש) זה עצמו במילה, שאבי הבן מברך שהחיינו, (דמאי) שנא, למה יברך שהחיינו על פדיונו ולא יברך שהחיינו על מילתו, ולא הזכיר זאת בבריתא ולא בתלמוד, להיותו ידוע ומפורסם, שכל המצות מברך עליהן שהחיינו. הלא בפדיון הבן לא שאל התלמוד, התתחייב על זה ברכת זמן אם לא תתחייב, אלא באה (השאלה), האבי הבן מברך, הואיל והוא הוא המחויב במצוה זו, או הכהן מברך, הואיל ומטיא הנאה לידיה. מכאן ראיה, שהעניין ברור ומחוור, שאי אפשר בלא (ברכת) זמן, והשאלה לא באה אלא על מי שיברכנה. 

וזה לשון הגר"א, על דברי הרמ"א שכתב (יו"ד רסה,ז), ובמדינות אלו לא נהגו לברך שהחינו על המילה. 

ביאור הגר"א יורה דעה סימן רסה

ובמדינות כו'. כבר האריך הרשב"א וכל הראשונים בזה, ולא מצאו טעם לזה [מדוע לא יברך שהחינו על המילה]. דאין לומר משום דלא אתי מזמן לזמן פדיון הבן יוכיח. ואף בבנים אחרים כמו קנה וחזר וקנה (ברכות ס' א). וגם אין לומר משום ספק נפל דא"כ היאך מלין אותו בשבת ומחללין עליו בכל דבר. וגם אין לומר משום צערא דינוקא הא במת אביו והוא יורשו מברך שתים כו' (כמש"ש נ"ט ב').  

וראה עוד ביאור הגר"א או"ח כב,א, שהוכיח את שיטת הרמב"ם. 

*** 

להשלמת העניין נצטט את לשון הרמב"ם בשו"ת סימן קמא, שם מנה כמה מצוות שאינן בכלל ההגדרות הנ"ל, ואינו מברך עליהם שהחינו, והם, מפריש חלה, מפריש תרומות ומעשרות, טמא שטבל. 

שו"ת הרמב"ם סימן קמא

ולא הבאנו אלו הג' חלקים אלא להוציא האחרים, לפי שמי שהפריש חלה או תרומה או מעשרות או טמא שטבל, לא יברך שהחיינו על עשית אלו המצוות ודומיהן, הואיל ואינן בכלל חלק מן החלקים שבארנו. ואלו העניינים כולם מבוארים בחיבורנו הגדול. 

וצריך לבאר, שאין מברכים שהחינו על מצוות של הפרשה ונתינה, כיון שאין כאן שמחה, ולא הגיע לידיו כלום. וכן אין מברכים שהחינו על הסרת הטומאה מגופו, כיון שאינה מצוה שיש בה שמחה.  

*** 

ברכת שהחינו על חנוכה ופורים 

אף על המועדים צריך לברך שהחינו. בתלמוד עירובין מ: כתוב, שמברך שהחינו על שלושה רגלים, ועל ראש השנה ויום כיפור.  

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מ עמוד ב

ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי - אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים - לא אמרינן? ... רב ושמואל דאמרי תרווייהו: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים. ... והלכתא: אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים. והלכתא: זמן אומרו אפילו בשוק. 

וכך פסק הרמב"ם 

רמב"ם שבת כט,כג

כל לילי יום טוב, ובליל יום הכיפוריםאומרים שהחיינו[14]; ובשביעי של פסח, אין מברכין שהחיינו, מפני שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך על הזמן בתחילת הפסח.

שו"ת הרמב"ם סימן קיג

כל לילה יברך שהחיינו בליל ראשון ושני, אפילו בשני ימים טובים של ראש השנה. 

מדברי התלמוד הנ"ל נלמד, דוקא ברגלים ובראש השנה ויום הכיפורים מברכים שהחינו על עצמו של יום, אבל בחנוכה ופורים אין אומרים ברכת שהחינו על עצמו של היום, לפי שימים אלו נתקנו ע"י חכמים, והם לא תיקנו את הימים כרגל המצריך ברכת שהחינו. וכך הם משמעות דברי הרמב"ם. אבל מברכים שהחינו על המצוות שמקיימים בהם, הדלקת נר חנוכה[15] וקריאת מגילה[16]. 

כאן נבאר, על מצות הסעודה בפורים אין מברכים שהחינו, כיון שזהו דבר הנהוג בכל שבת ויו"ט. וכן על מצות משלוח מנות ומתנות לאביונים אין מברכים שהחינו, כיון שאין מברכים שהחינו על נתינה לאחר, כגון תרומות ומעשרות, או הפרשת חלה, אלא על מצוות שהגיע אליו דבר[17].  

לעומת פסק התלמוד והרמב"ם הפשוט והברור, בדברי האחרונים מצאנו ספקות גדולים בנושא זה. המשנ"ב (תרצב,א) כתב: שיכוון בברכת שהחיינו שמברך על המגילה ביום, גם על משלוח מנות וסעודת פורים שהם ג"כ מצות (מגן אברהם בשם של"ה), ויודיעו לש"ץ המברך שיכריז ויכוון כוונה זו, כיון שצריך כונת שומע ומשמיע (פרי מגדים). ומי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה כיון שהם דברים הנוהגים בכל יום ובכל שבת ויו"ט (מגן אברהם).  

לאחר מכן הביא את דעת מור וקציעה, הסובר שראוי לברך זמן על היום מפני תקפו של נס שהיה בו, וכיון שהוא בא מזמן לזמן הרי הוא ככל מועדי ה' שמברכין עליהן זמן. וזה לשונו: ולא ידעתי מה בכך שהם דברים הנוהגים, והלא אף בלי מצות שילוח מנות וסעודה ראוי לברך זמן על היום, ואף שהוא מדברי קבלה צריך חזוק כשל תורה, ויותר ביחיד מפני תקפו של נס שהיה בו, וכיון שבא מזמן לזמן הרי הוא לענין זה ככל מועדי ד' שמברכין עליהן זמן, וברכת הזמן אינה צריכה להיות על הכוס, כיון שלהלכה אומרו אפילו בשוק, ויוה"כ שאין בו אכילה ושתיה אלא שביתה ומנוחה אעפ"כ מברכין ברכת הזמן וכו', ומסיים שם שלכתחלה מי שאין לו מגילה יסמוך על ברכת הזמן שמברך על הכוס בסעודה. עכ"ל. 

ובביאור הלכה הוסיף, שלפי סברת מור וקציעה, שיברך זמן על עצם היום מפני תקפו של נס שהיה בו, א"כ היה לו לברך ג"כ ברכת שעשה נסים. ובאמת מצאתי במאירי במסכת שבת, לענין חנוכה [וה"ה בענינינו לענין פורים] וזה לשונו, מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות י"א שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה א' ושעשה נסים בכל הלילות והדברים נראים. עכ"ל. 

ובשער הציון (הלכות חנוכה תרעו,ג) כתב: אם ארע שלא בירך שהחינו עד ליל שמיני [של חנוכה], וממילא יתבטל לגמרי ברכת שהחיינו [אם נצריך לברך אותה דוקא על ההדלקה], צריך עיון, כיון שאפשר לומר, כמו שברכת הזמן אומרו אפילו בשוק, כיון שהולך על עצם היום טוב, הוא הדין בחנוכה, ברכת הזמן הולכת על עצם הזמן דחנוכה שנעשו בו נסים ונפלאות, אלא שלכתחלה סמכו זה על זמן דהדלקה. וכעין סברתי נמצא במאירי וזה לשונו, מי שאין לו להדליק ואינו במקום שאפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו שעשה נסים ושהחיינו בלילה א' ושעשה נסים בכל הלילות, והדברים נראים, עד כאן לשונו, וצריך עיון. (ע"כ משנ"ב ביאור הלכה ושער הציון) 

והנה, מה שכתב המגן אברהם, שאין מברכים שהחינו על משלוח מנות וסעודה, כיון שהם דברים הנוהגים בכל שבת ויו"ט. כך היא אף שיטת הרמב"ם. כיון שכן, מה שכתב בהמשך דבריו, שיכוון לפטור מצוות אלה מברכת שהחינו, ע"י שיכוון בברכת שהחינו של המגילה, ויודיעו לש"ץ שיכריז לפני כולם ויכוונו. דבר זה הוא בניגוד לתלמוד והרמב"ם, שכיון שאין מברכים על מצוות אלה שהחינו, מה מקום להכרזה! מה מקום לכוונה! דבר הפטור מברכת שהחינו, אסור להכריז עליו, ואסור לעקור את דברי חכמים והלכותיהם. 

מה שכתב המשנ"ב, שמברך שהחינו על קריאת המגילה ביום, למרות שבירך בלילה. דבר זה הוא שיטת התוספות ועוד, הסוברים שעיקר קריאת המגילה היא ביום (מגילה ד. תוס' ד"ה חייב אדם). אולם בתלמוד לא נזכרה סברא זו. ומה שהביאו שם התוספות דרשה, "נזכרים ונעשים ואיתקש זכירה לעשייה מה עיקר עשייה ביממא אף זכירה כן". בתלמוד מגילה כ. נזכרה דרשה זו לעניין אחר, "מכאן שצריך לקרוא את קריאת היום ביום". אבל בשום מקום לא נזכר בתלמוד שעיקר הקריאה הוא ביום ולא בלילה, ואין לנו להמציא דרשות מדעתינו, ולחדש על פיהם הלכות מדעתינו, שאל"כ אין לדבר סוף. על כורחנו, עלינו לחזור לכלל ההלכתי של דיני שהחינו, מצוה הבאה מזמן לזמן, ובירך עליה שהחינו בלילה, אינו חוזר ומברך שהחינו ביום, כיון שאין כאן מצוה חדשה, כיון שכבר בירך אמש שהחינו. 

מה שכתב מור וקציעה שמברכים שהחינו על עצמו של יום פורים [והוא הדין חנוכה], מפני תוקף הנס. דבר זה מנוגד לתלמוד והרמב"ם, כיון שחכמים לא קבעו את יום פורים ויום חנוכה כרגל, אלא כיום חול שיש בו מצוות, כיון שכן, אסור לברך על עצמו של יום שהחינו, והיא ברכה לבטלה. 

מה שכתב מור וקציעה, מי שאין לו מגילה יסמוך על ברכת שהחינו שמברך על הכוס בסעודה. תמוה מאוד, וכי היכן מצאנו שמברכים על היין ששותה בסעודת פורים ברכת הזמן! ויברך על היין בסעודת פורים בורא פרי הגפן ולא יותר. 

*** 

עוד כתב המשנ"ב (תרצב,א) בסוף הסעיף: אָבֵל הקורא את המגילה, יברך אחר את הברכות משום ברכת שהחיינו, שאין האבל מברך להוציא רבים בברכת שהחיינו, והאבל יקרא את המגילה (דרך החיים). ע"כ. 

ודבריו תמוהים, וכך היא ההלכה, שמע שמת אביו ונפלה לו ירושה, מברך דין האמת ושהחינו (ברכות י,ז), מכאן שהאבל מברך שהחינו. ובברכת שהחינו על המצוות, צריך להבחין בין שמחת הלב, לבין השמחה על קיום המצוה, ואף האבל שמח בקיום המצוה ומברך שהחינו, בין לעצמו ובין להוציא אחרים ידי חובה.

[1] ברכת שהחינו היא מחכמים, כשאר הברכות שחכמים הם שתיקנום.

[2] בתלמוד סוכה מה: מו. נתבאר שאין הלכה כתוספתא זו, ומברך לישב בסוכה כל שבעה, בכל פעם שנכנס לישב בה.

[3] מה שכתבנו שמברכים שהחינו בשעת עשיית שופר או מגילה, למדנו זאת מדברי התוספתא, שמברכים שהחינו בשעת עשיית טלית ותפילין, ואף השופר והמגילה שווים להם.

[4] סוכה ו,יב. ומקורו סוכה מו.

[5] בהלכות שופר ג,י נזכר שיברך שהחינו בשעת התקיעה בשופר. ובהלכות מגילה א,ג נזכר שיברך שהחינו לפני קריאת המגילה בלילה. ובהלכות חנוכה ג,ד נזכר שיברך שהחינו לפני הדלקת נר חנוכה בלילה הראשון.

[6] סוכה מו. תוספתא ברכות ו,י. ושופר נלמד מהם, למרות שלא נזכר בפירוש.

[7] מגילה כא:

[8] שבת כג.

[9] תוספתא ברכות ו,י.

[10] נלמדו מציצית ותפילין, למרות שלא נזכרו בפירוש.

[11] נלמד מפדיון הבן, למרות שלא נזכר בפירוש. וראה הלכות מילה ג,ג אף שם נזכר שמברך שהחינו על המילה.

[12] פסחים קכא: וראה הלכות ביכורים יא,ה אף שם נזכר שמברך שהחינו על פדיון הבן.

[13] לשון הגר"א או"ח כב,א, הוכחת התוספות אינה מוכרחת. ואנו ביארנו זאת.

[14] עירובין מ:

[15] חנוכה ג,ד.

[16] מגילה א,ג.

[17] ע"פ שו"ת הרמב"ם קמא, הובא למעלה.