לשונות האש עולות עד השמים: דברי תוכחה ליום אידם

חזק ואמץ

כמה מתבקש לי לומר: חזק ואמץ!

כל מה שכתבת הוא נפלא - ועדיין לצערי, למיעוט הבנתי, פשוט לא נכון.

הדימוי לדברי מיכי הוא מעניין, אבל לא רלוונטי.

(איני יודע באיזה הקשר אומר מיכי את הדברים. אבל וטו שלנו, מייסד הפורום, הביא כמדומה לראשונה את הסיפור היפה על המרצה מערכים ששמע טענות נגד וענה בסוף בשלווה: זה בסדר, באלוהים הזה גם אני לא מאמין...).

השאלה היא אם זה רלוונטי לכאן.

קרא בבקשה שוב את הקטע המצוטט, וראה אם הפרשנות שלך הולמת אותו.

לפי דבריך, האר"י רצה בסך הכל לענות לשאלה פילוסופית. היאך מושלמות אלוהית משאירה מקום לבריאה. והתשובה שלו היתה סמלית.

ועל זה מתבקש לשאול שאלה שכנגד: בשביל שאלה כזו ותשובה כזו צריך את כל המיתוס הזה, שנראה כל כולו אלילי?

אנו מגיעים כאן לנושא נוסף שנוגע לקבלה ולקבלת האר"י במיוחד. הצורך בסמלים, בסמליות. אם המסר הוא מסר פילוסופי, מושגי, מה לי ולכל החזיונות שראה האר"י (לדעתי כמובן בדמיונו המוזן מעיונו בטקסטים מיסטיים מכל הדורות, כמו ספר יצירה, חזיונות מהתנ"ך להבדיל, ספר שיעור קומה, תורת הספירות שמתחילה בבהיר ומתפתחת עד הזוהר, וכמובן השפעות נאופלטוניסטיות, על האצלה ואורות). המקובלים הראשונים לא התיימרו לומר יותר מאשר את המסר הנאופלטוניסטי, ובחרו בלשון סמלית, בלי לפתח את המיתוס המורכב של האר"י, ומשם יצא לנו העגל הזה, אם תרשה לי משחק מילים.

חרגתי קצת מן הענין, אבל השתדלתי להצביע על דבר עקרוני. והוא: עומס הסמלים אצל האר"י אינו מאפשר והאר"י עצמו (וגם מפרשיו) אינם מאפשרים ואינם מרשים לומר: השלך את הסמלים והישאר עם מציאות שאינה בת תירגום מילולי. הרי המסר הזה כבר היה קיים לפניו ובמילים. למה להוסיף דמיונות וסמלים?

זה עדיין לא הכל.

הסיפור שמספר האר"י אינו באמת אומר את המסר שלך. לא רק מהטעמים שכתבתי לעיל, אלא בגלל שיש כאן אי הבנה לגבי אלוהות. מציאותו של אלוהים אינה שוללת מציאות נפרדת של עולם בלתי תלוי, במובן שהוא עצמאי ויש בו בחירה חופשית. השאלה איך יתכן עולם מחוץ או "מחוץ" לאלוהים יוצאת מהנחת יסוד פנתאיסטית, ש"אין עוד מלבדו" במובן האונטולוגי. (בלשון פשוטה: שלא תיתכן מציאות אם יש אלוהים אלא אם כן היא בו) - וזו כמובן פרשנות מוטה של המקור "אין עוד מלבדו" ששוללת כשפים ואלילים.

הנחת יסוד זו - היא מינות! זו ייחוס מציאות כזו לאלוהים שניתנת להבנה אנושית.

לשון אחר, אם אתה מאמץ את הרעיון הפנתאיסטי, אבל מעביר אותו למישור אחר, שגם בו יש מרחב, נניח מרחב לוגי, או יותר מזה, איזה שהוא מרחב המקביל לפיזיקלי אבל עדיין לא פיזיקלי, עדיין התיימרת לומר דברים על אלוקים, לראות אותו או את מציאותו ואת העולם שלנו ומציאותו כעומדים באותה רמה. והיא היא הפנתאיזם. והיא היא המינות.

בנקודה זו נכשלים המקובלים לדורותיהם, מפני שאין להם רגישות (או מודעות) פילוסופית די הצורך. או שהיתה להם והם כבשו אותה בכוח מתוך אמונתם במסר של האר"י שהוא שמימי ונבואי.

יש עוד בעיות עם המיתוס של האר"י. ובהן אני מקוה לדון או כאן או במקום אחר (וכבר רמזתי עליהן: הסמליות המורכבת והמיותרת, שהופכת את מה שאנו מקבלים מה' - צדק, חסד - מאמירות על מה שאנו מקבלים לאמירות עליו כאילו יש בו מהויות שונות הניתנות לתימרון. מין חוקיות פנים אלוהית. ואף זו מינות היא.

בהתחשב בכל זאת, הנסיון שלך להציל את האר"י על ידי פרשנות כמו פילוסופית, ועוד לטעון שזה "הפשט" בדבריו הוא אולי אצילי וגדוש רצון טוב לסנגר, אבל נסיון מטעה. לא כל אמירה ניתן להציל על פי איזה "עקרון חסד" פרשני.

***
עוד הערה אחרונה: טענת ש"בלתי סביר" לטעון שעם ישראל ייכשלו במינות. ואני שואל: מדוע לא? הרי אנו רואים שכן?

אפשר לטעון שעם ישראל לא היו רוצים מינות. שאפילו האר"י ובוודאי הרח"ו לפי דבריו ואחריו מקובלים רבים הקפידו לסייג את כל אמירותיהם בטענה ש"זה לא באמת כך" ובוודאי "לא גשמי" ולכן אין כאן מינות.

והם לדעתי האמינו שאם הם משלבים שתי טענות סותרות כאלו אזי יצאו ידי חובת ההצהרה האמונית.

ולא היא.

אמונה, במובן הלוגי, אינה מעשה שאפשר לבצע. אמונה היא דבר שיש להבין. השימוש בהצהרות מסייגות תוך כדי אי ויתור על האמונות הסותרות יכול להעיד על חוסר הבנה לוגית, אבל אין הוא מציל מאמונה בטקסט המקביל והשגוי. ויש שגיאות שהן מינות.

כואב מאד, נכון?

זה מה שאני חש, יקירי. כאב עצום על מה שאונה לעמנו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

ירובעל

כתבת דברים נפלאים וחכמים. וראוי מאד לעיין בהם. השאלה היא עם איזה חלק יש להסכים ואם ההסכמה הזו "תציל" את האר"י ואת ההולכים בדרכו מבעית המינות, כפי שהאשמתי.

הבה נתבונן יחד.

כתבת קודם כל:

הרב מיימוני,

א. אמת, על פי סגנון הפרשנות שהצעתי, האר"י מרבה מאוד להשתמש בשפה סימבולית, עמוסת וגדושת פרטים.
עדיין איני רואה בזה סיבה לפסול את הפרשנות הזו. מקסימום ניתן לומר שאת דברי האר"י היה אפשר לומר (ויתכן שגם אמרו) בצורה פשוטה יותר. ואולי לא. אולי ריבוי הסמלים מעיד על ירידה לפרטים בהבנה הפילוסופית שלו, שאחרים לא הגיעו לעומקה, וניתן לעשות מאמץ ולבאר את כל המוטיבים הסיבוליים בהם הוא משתמש. זו כמובן השערה בלבד, ומבחינתי אם נאמר ששפת האר"י אכן מוזרה, זה יתקבל על הדעת.

ב. כתבת את השורות הבאות:
"הסיפור שמספר האר"י אינו באמת אומר את המסר שלך. לא רק מהטעמים שכתבתי לעיל, אלא בגלל שיש כאן אי הבנה לגבי אלוהות. מציאותו של אלוהים אינה שוללת מציאות נפרדת של עולם בלתי תלוי, במובן שהוא עצמאי ויש בו בחירה חופשית. השאלה איך יתכן עולם מחוץ או "מחוץ" לאלוהים יוצאת מהנחת יסוד פנתאיסטית, ש"אין עוד מלבדו" במובן האונטולוגי. (בלשון פשוטה: שלא תיתכן מציאות אם יש אלוהים אלא אם כן היא בו) - וזו כמובן פרשנות מוטה של המקור "אין עוד מלבדו" ששוללת כשפים ואלילים.
הנחת יסוד זו - היא מינות! זו ייחוס מציאות כזו לאלוהים שניתנת להבנה אנושית. 
לשון אחר, אם אתה מאמץ את הרעיון הפנתאיסטי, אבל מעביר אותו למישור אחר, שגם בו יש מרחב, נניח מרחב לוגי, או יותר מזה, איזה שהוא מרחב המקביל לפיזיקלי אבל עדיין לא פיזיקלי, עדיין התיימרת לומר דברים על אלוקים, לראות אותו או את מציאותו ואת העולם שלנו ומציאותו כעומדים באותה רמה. והיא היא הפנתאיזם. והיא היא המינות."

אני מצטער לקבוע שלא הבנת את דבריי. אולי באשמתי. אנסה שוב.
לא כתבתי שיש "סתירה" בין מציאותו של אלוהים למציאותו של העולם, כי במובן מסוים הם עומדים על מישור משותף. הבנה כזו יכולה להיות קרובה לכפירה.
מה שכן כתבתי הוא שמציאותו של אלוהים ומושלמותו הופכים את הבריאה ל"מיותרת". אין לה שום תפקיד, אין לה שום מטרה, אין שום דבר שהבריאה יכולה להשיג ואלוהים לא יכול להשיג בלעדיה. אז הבריאה "מיותרת". זה מה שכתבתי.
האם גם זה כפירה לדעתך?
האם לא ברור מאליו, לשיטתך, שאלוהים אינו מנוע מהשגת כל מטרה? מה, אם כן, התועלת בבריאה? איזו מטרה יכולה הבריאה להשיג שאלוהים אינו יכול? איזה תפקיד יכול להיות לה בתחום כלשהו?
אפשר לומר, ואני לא הראשון שמציע אפשרות כזו, שאכן, אין כל תפקיד לבריאה ולנבראים בשום תחום אפשרי. האם אתה מוכן לאמץ מסקנה זו? במידה ותאמץ אותה, האם יש לבריאה, ולך כאדם, ערך כלשהו?
שוב, אין סתירה בין אלוהים לבריאה כי הבריאה אינה עומדת בשום מישור משותף עם אלוהים, אבל גם אין שום מטרה לבריאה, שום תפקיד ושום ערך.
בכדי לפתור בעיה זו, מציע האר"י, על פי הפרשנות שהבאתי, פתרון מעניין. הוא טוען שאלוהים החליט שיש מטרות אותן הוא אינו מעוניין להשיג בעצמו (יש לך בעיה עם אמירה כזו?), אלא מעוניין שהנבראים ישיגו. יש תפקיד אותו הוא מעניק לנבראים, ומכאן הערך האינסופי שלהם.

ג. לגבי הסבירות. לעיל כתבת שמסקנה מהסוג אליה הגעת מביאה אותך לרצון לחבוט ראשך בקיר ולהרביץ לעצמך. בעיני, כל מסקנה שזו משמעותה, היא בלתי סבירה. מבחינה לוגית זה לא פוגם בסבירות, אבל אני לא מוכן לקבל שזו המציאות. מבחינתי זה בדיוק כמו פרדוקס לוגי שאי אפשר לקבל את מסקנתו. אפשר להאריך בנושא, ולהסביר יותר, אבל אני מעדיף לא לסטות מהנושא העיקרי עליו כתבתי.

חזק ואמץ

הבה ונבחן במה אנו מסכימים ובמה לא.

א. האר"י מציע תיאור גדוש סמלים לגבי מה שקורה בתהליך הבריאה, של השתלשלות שמתחילה באינסוף ומגיעה עד סוף אדם קדמון ובסוף לעולם שלנו.

ב. השאלה היא איך יש להבין את התיאורים שלו. האם הם אמורים להיות תיאור של אלוהים עצמו או של התגלויות שלו.

ג. לשונו שציטטתי מעידה כי הוא מבין ש"אינסוף" והישים שלאחריו נמצאים באותו רצף.

ד. מועלית הטענה שאין מדובר במרחב פיזי. הבהרתי כי הבעיה אינה שמדובר בתיאור פיזי. גם האר"י וגם הרח"ו מכריזים שמדובר במשהו שאינו פיזי. אבל הם טוענים שהתיאור הסמלי הזה מקביל למציאות ברובד זה או אחר. וזו הבעיה. השתייכות האינסוף הבורא והמשך הספירות לאותו רצף באותה רמה (שוב, ראה את הציטוט לעיל), וכן הכנסת ריבוי לתוך האלוהות.

ה. טענת שהספירות אינן אלוהים עצמו. בלשון האר"י עצמו, ממה שמוכר לי, לא כתוב במפורש כך או כך ובזאת נחלקו המפרשים שלו. הודית כי אלו שיטענו שהספירות הן אלוהים עצמו נכשלים במינות. גם הסכמת שאם באמת האר"י סבר שהאינסוף והאדם הקדמון נמצאים באותה רמת מציאות, גם זוהי מינות.

ו. טענת שיש לפרש את דברי האר"י אחרת. אולם דומה שההנמקה שלך היתה שזה "בלתי סביר" שהאר"י יסבור את הדברים כפשט דבריו. אני מבין את הקושי, אבל איני מרגיש מחוייב "להציל" את האר"י מאשמת מינות. לדעתי, זו הבעיה היסודית של הקבלה - ובמיוחד שלו. ושל הרח"ו אפילו יותר מכך.

נראה שהיה כדאי להביא את נימוקיך לפרשנות שלך לאר"י. מדוע לא לפרש כפשוטם של סמלים. הבנתי מדבריך שהנימוקים שלך הם מהסוג הבא: יש לטעון לזכותו של האר"י כי ודאי לא היה רוצה לומר את הדברים שאני מייחס לו. ולכן גם אם אמר אותם, צריך לפרשם מחדש. בעיני זה נימוק שאינו מספיק ואילו הייתי מקבלו, הייתי חושד בעצמי בחוסר יושר אינטלקטואלי. אבל יתכן שזה עצמו תלוי בהנחת יסוד מוקדמת לגבי אישיותם של האר"י והרח"ו ומה שמעניין אותם.

מסתבר שצריך עוד ציטוטים ועוד מקורות שבהן נוכל כל אחד להצדיק את עמדותיו.

לדעתי, הבעיה שהצבעתי עליה אצל האר"י והצלחתי למצוא ציטוט התומך בה (כי אתה מסכים שלפי הפירוש שלי הדברים חמורים, ורק אתה טוען שלא זה הפירוש הנכון. אך האם פשטות הלשון אינה כפי שקראתי?). לדעתי יש עוד בעיות רבות ושונות אצלו ואצל תלמידו הרח"ו. אבל כפי שכתבתי לך באישי, עלי לסדר לעצמי את הדברים כדי שאוכל להציעם.

טענה אחת שאני יכול לציין כאן ועכשו היא שהדברים שכותב הרח"ו בשם חזיונותיו של האר"י מתארים מציאות, ישים ברמת מציאות כלשהי. לדעתי הדברים הם - סליחה על הביטוי - לא אמיתיים. אין כזה דבר. (אבל תשאל: איך אני יודע).

אשמח על עיון נוסף כדי להבהיר את הדברים. סוף סוף מדובר בטעות יסודית, שלי - או של עם ישראל, או לפחות של ההולכים בזו הדרך. (וסליחה על היומרה).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

הרב מיימוני,

קודם כל, בהחלט יש לי רצון "להציל" את האר"י, ואת ההולכים בדרכו (כהגר"א, רמח"ל ועוד), מאשמת מינות.
כמובן שעלי לשים לב שהפרשנות שאני מעניק לדבריו עומדת בקריטריונים מסוימים (לא מוגדרים בעליל) של יושר.

שנית, מי שטען שכל דברי האר"י הם משל, זה לא אני אלא הגר"א והרמח"ל. הם ודאי הבינו בנושא יותר ממני ואמרו כך - להשערתי - בדיוק מהסיבה שאנו עוסקים בה: כי פשט דבריו אינו יכול להתקבל וכ"ש להיאמר ע"י אדם מאמין באמונת הייחוד.

שלישית, לדעתי עלינו לצאת לרגע מהנושא ששמו "מה האר"י חשב" ולשאול האם לחומר הגלם הזה שנקרא "כתבי האר"י" יש פרשנות שאינה סותרת את אמונת הייחוד, והיה אם כן, ניתן לקבל את הדברים ולא להאשים את עם ישראל ואת גדולי ישראל (שקיבלו את הדברים) במינות. האשמה שעשית בתחילת האשכול, לדעתי ללא הצדקה מספקת.

הרב מיימוני היקר,

אחל בהתנצלות על איחור תשובתי. דבריך כתמיד דורשים לימוד והעמקה ולא נכון שיקבלו תשובה כלאחר יד. אתחיל במה שאני מסכים. אני מסכים שלמילים יש משמעות שאל"כ מה לנו בויכוח האם פלוני התכוון לכך או אחרת. אני גם מסכים שקיימת אחריות של הדובר או הכותב על מה שאמר או כתב. ואתה יודע מה, גם יש אחריות כזו על מה שלא נאמר או נכתב.

אפתח בהערה על ראשית דבריך. אין בכוונתי להציל את האר"י ממשהו. בסופו של יום, אלה ההולכים (או כמו רובם החושבים שהם הולכים) בדרכיו לא צריכים אותי שאציל מישהו ואלה החושבים אותו למין לא אני זה שישנה את דעתם.

אני רוצה להתמקד בשני נושאים עקרוניים העולים מדבריך. הראשון הוא אופי השיח בעקרונות ותכני האמונה והשני והוא המרכזי יותר, הוא אופי המיסטיקה כתחום יצירה אנושית ובהמשך האם ניתן להשתמש בעקרונות מיימונידיים או רציונליסטיים/הרמנוייטים על מנת לפרשה, לנתחה, או לבקרה.

לא לחינם הבחנתי בין פילוסופיה והלכה לבין הדיון בעקרונות ותכני אמונה. כאשר אני מדבר על דיון אמוני, אני מדגיש שאני מתכוון לדיון כזה הנערך על ידי אנשים מאמינים או הרואים עצמם כמאמינים ולא דיון הנעשה על ידי אקדמאים המתייחסים לעניין באופן פרשני או פילוסופי. על כל פנים, תחומי הפילוסופיה וההלכה מאופיינים על ידי זה ששיקול דעת ונימוקים משפיעים על התוצאה. לדוגמא, ניתן להראות לי שעמדה מסויימת שגוייה או סתירתית. כמובן שבהלכה ניתן להתיר או לאסור בשונה ממה שחשבתי וזאת לאור נימוקים או מידע חדש. השיח האמוני הוא שונה כי קיים בידוד בין הדיון המושגי לבין האמונה הדתית כמצב קוגניטיבי-רגשי. בהחלט ייתכן מצב בוא "אפסיד" בויכוח בנושאים אלה מבלי שהדבר ישפיע בהכרח על אמונתי. לדוגמא, נניח שפלוני מוכיח לי שמשה בדה התורה מליבו (אינני נכנס לאופי של הוכחה כזו אלא רק שאין לי מה להשיב לנימוקיו) האם כתוצאה מזה אפרוש? או שאומר לעצמי שטיעונים באים וטיעונים הולכים ונצח ישראל לא יישקר? או דוגמא אחרת: שנמצא במדבר יהודה מכתב מרבי עקיבא לאשתו המתאר איך הוא המציא את מדרש ההלכה כהלצה של פורים רב והדברים יצאו משליטה. האם זה יישנה את אמונותינו? טיעון הולך וטיעון בא.

הטיעון הראשון אם כן אומר שזה לא נכון להלביש על השיח האמוני את מלבושי הרציונליזם הפילוסופי או השיקול ההלכתי. במקרי קיצון התורה מדברת על עבודה זרה וחכמים קבעו גדרים לדבר – אבל זה מתייחס למעשה ולא לדיבור. אם פלוני אומר שהוא מאמין בשמש כאל יחיד – אוט ער געזוגט. אני לא חושב שהדברים נופלים בגדר של ע"ז. אם המסקנה מבודדת מהטיעון אז זה לא באמת דיון רציונלי.

מכאן אני רוצה לעבור לנושא השני והוא האופי של מיסטיקה והיחס שלה לביטויים הטקסטואליים של מיסטיקנים. אביא את המשל הבעייתי הבא. נניח שכתרגיל אני צריך לתאר המילים את הטעם של גלידת וניל למי שלא טעם גלידה או וניל או סוכר מימיו. אוי יא ברוך. איך עושים זאת? אני מודה שעד כדי כך אין לי כשרון לשוני שאני לא יכול אפילו להעלות על הדעת איך יראה תיאור כזה. או דוגמא גרועה אחרת היא תיאור נוף לעיוור מלידה. האם מיסטיקה (יהודית או אחרת) היא בראש ובראשונה טקסט ורעיון או בראש ובראשונה חוויה? אם זה הראשון, הרי שהמיסטיקה פתוחה לדיון, נתוח וביקורת בכלים שיש לנו לטפל ברעיונות וטקסטים וכמדומני שכך רואה הרב מיימוני את הקבלה – כבראש ובראשונה טקסט משמעותי המכיל רעיונות משמעותיים. ככזה הוא מבקרו בכלים שלו. אבל אם מיסטיקה היא בראש ובראשונה חוויה והטקסטים נועדו להיות מובנים למי ששותף לחוויה אז אנחנו בבעיה פרשנית. לצורך השלמת הדוגמא, טקסט העוסק בטעמה של גלידת וניל יובן אחרת על ידי מי שטעם מימיו גלידת וניל ואחרת (או לא יובן כלל) על ידי מי שאינו יודע על זה כלל (כדלעיל).

המיסטיקנים כתבו בעיקרו זל"ז ולא לציבור הרחב (וגם על גישת חב"ד לנושאים אלה יש מה לומר ואיני בטוח שהיא סותרת את דברי כאן ואכמ"ל). למרות חרם דר"ג אנחנו פותחים את המעטפה ומפשפשים בדואר לא לנו, חושבים שאנחנו מבינים ופוסקים שיפוטים. האם מי שאינו שותף לחוויה יכול להבין את הטקסטים הללו וכ"ש האם הוא יכול לפרשם במנותק מהחוויה? אני לא בטוח. תהא דעתינו על הבעש"ט אשר תהא, מדגימה סוגיה זו אופי הגיוס שלו של תלמידיו הבכירים (ר' יעקב יוסף מפולנאה, המגיד הגדול, ועוד ועוד). רובם היו תלמידי חכמים משמעותיים בזכות עצמם וידעו דבר או שניים הן בנגלה והן בקבלה בטרם הכירו את הבעש"ט. אף אחד מהם לא מתאר איזה חידוש גדול או רעיון נשגב או תפיסה מגובשת שקנו אותו. ברור שהיה כאן אירוע חווייתי טרנספורמטיבי שלא יכלו לתארו במילים. ממילא אין לנו אף טקסט המתאר טרנספורמציה כזו.

סבורני שבבואו לנסח את חוויותיו במילים, נדון המיסטיקן לכשלון ידוע מראש. מה אם כן יישמור את החבילה יחד? דבר ראשון ההלכה במשמעותה העקרונית (וזה המבדיל המשמעותי בין החסידות ומאמיני הש"ץ). בהנתן המורכבות של האמונה הדתית בכלל וזו המיסטית בפרט, הצביעו רוב הפוסקים ברגליים ומנעו עצמם מלקבוע מסמרות בנושאים אלה.

לסיכום, לא באתי להגן על האר"י או על המיסטיקה כתחום יצירה אנושי ויהודי. אני אפילו לא יודע כיצד תראה הגנה כזו. באתי רק לשאול על מוצקות הטיעון של אלה הבוחרים לבקרה אותה בכלים רציונליסטיים.

תוקן על ידי yerubaal ב- 01/06/2014 12:30:12

אני מעונין להתקדם לכיוון אחר מהמשא ומתן כאן
האם לא היו דורות שהאמינו בע"ז של ירבעם בן נבט עד שקמו נביאי ישראל וביערו אותה.
האם לאדם מן השורה [מימוני של אז] היה גם היה רשות לקום ולזעוק: כולכם עובדי עבודה זרה, לא ה' ציווה אתכם כזאת?