פרשת קרח

בעל - שים לב מה כתבתי: "לזה לא צריך לדעת את חידושי הגר"ח וגם לא צריך להיות רב." זה לא קשור להבנת המנגנון. (ואדרבה - כידוע, ככל שאדם מעמיק יותר בחילוקים ועמקויות, כך קשה לו יותר לפסוק... )
ואחזור שוב על האנלוגיה של הביקורת המוצדקת לעיתים של אריאל73 על ביקורת המקרא - גם בלי שהוא קרא את וולהאוזן ואייכהורן במקור (גם אני לא, כמובן).
 

אברם
גם אם נניח שלעתים מרוב עצים לא רואים את היער, מה המינימום הנדרש כדי לפסוק הלכה ולהבין את מנגנון הפסיקה של ההלכה.

לא יודע להגדיר בדיוק, כל חד וחד כפום דמשער בליביה... 
ואגב, מנגנון הפסיקה של הדורות האחרונים הוא לא ממש מורכב: תן רקע כללי מהסוגיה\ות הרלוונטיות (ללא יומרה לפסוק ישירות מהם ח"ו!) >> עבור לספרי השו"ת למצוא תקדימים >> בחר את אלו הנראים לך >> אם אתה ניאו-רפורמי, "כופף" קצת את הציטוטים + הדגש יותר את הדעות החריגות... (הנ"ל בפראפראזה על אבחנותיו הדקות של הרב מיכאל אברהם כאן וכאן :)

ואני מדגיש - אין קשר בין הנדרש לפסוק הלכה (שזה בכלל קשור להסמכה ול"מקובלוּת חברתית") לבין הנדרש להבין את מנגנון הפסיקה.

אברם
הספור אינו חד ממדי כפי שאת מתאר אותו. להפתעתך, אלו שחוזרים למקורות מוסיפים חומרות רבות שבצורה פרדוקסלית המסורת היא כמעט ריפורמית. דוגמאות:

הכרמלית שלנו לענין שבת.
היתר עיסקה,
ביטולו למעשה של פרק ראשון במסכת ע"ז.
המסורת האשכנזית שסברה בטל הטעם בטלה הגזרה.

.

קראתי בעיון ובדקדוק את מאמרו של הה"ה אברם, וכמו כן העמקתי בדבריו כאן, אשתקד והשתא, והגעתי למסקנה כי אין הדברים דבריו של מחבר אחד, אלא של לפחות ארבעה מקורות שונים. אני מכנה אותם במאמרי שיתפרסם בס"ד בטטו"ד בעתיד אברם1, אברם2, אברם3 ואברמ'לה.
בדברי אני מוכיח כי אברמ'לה הוא האחרון, וכי הכיר לפחות חלק מדברי אברם1, אותם ערך, שינה והתאים לצרכיו.

הוכחותי חזקות ומבוססות על המתודולוגיה של תורת התעודות.

למואדיב - לא רק שמאשתקד ועד השתא שיניתי את זהותי, אלא שהריני כרבי נחמן (ליקוטי שם שם) שקם כל בוקר כאדם חדש ליום חדש! ואם כבר ר' נחמן, לא אוכל שלא לצטט את המשפט הבא:

אי אפשר שלא יחלקו עלי מאחר שאני הולך בדרך חדש שעדיין לא הלך אדם בו מעולם, אעפ"י שהוא דרך ישן מאוד אעפ"כ הוא חדש לגמרי... 

לו אנשים היו יודעים מעט מזעיר מהאוצרות הגנוזים בפירורים הנופלים משולחן חוקרי המקרא, היו אוחזים בשולי גלימותיהם ומזנקים אל מתחת לשולחנותיהם :)  

#הערצת_דוקטורים

הבה וננתח:

ראשית חכמה יש לברר מה ניתן למצוא בוודאות בתוך הכתובים. לשם כך עלינו לסמן את חלקי הדברים הנכתבים.

פרק ט"ז:
1. פס' א-ג - דברי המדברים נגד משה (התובעים)
2. פס' ד-יז - תגובת משה (המשיב) ושוב תגובת המדברים הנ"ל (התובעים)
3. פס' יחיט - הנסיון 
4. פס' כ-כב - דין ודברים בין משה ואהרן לקב"ה באשר לעונש
5. פס' כג-לה - העונש

1. ראשית יש להבין מה זה "ויקח" שבפס' א'. קרוב לודאי שזו לשון קצרה, דרך ביטוי מקובלת בתנ"ך, ולמעשה גם בכל שפה וגם אצלנו. משתמשים במילה שהיא חלק מביטוי, כאשר הביטוי השלם כה מוכר עד שאין צורך להזכיר את המשכו (או תחילתו).
נשים לב שגם יש כאן לשון לא ברורה בפס' ג: "ויקהלו". האם על מאתיים חמישים איש אפשר להגיד שהם "נקהלו"? בימינו, בשפת הדיבור, אולי כן, אבל לא בטוח שגם בתנ"ך זה כך. 
אבל בהמשך, בחלק 3, אנו מוצאים בפירוש שקורח הקהיל את כל העדה. וזה ודאי לא רק מאתיים וחמישים האנשים, שהרי בהמשך כל המאתיים וחמישים נענשו למרות שלכאורה הקב"ה קיבל את טענת "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף".
לכן ניתן להבין שלמעשה קורח סחף את כולם. ואם כן, אפשר לומר שכשכתוב "ויקח קורח" אין הכוונה שלקח איתו את המאתיים וחמישים, אלא לקח את הקהל, ולכן מייד אחרי רשימת הלוקחים מופיע "ויקהלו". כלומר: ויקח את הקהל עד כדי שנקהלו על משה ועל אהרן. וטענתם היתה: "כי כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו...".
יש להעיר, שלפי האמור, קורח כנראה היה ראש המריבים, שהרי הוזכר ראשון. שניים לו - דתן ואבירם ואון בן פלת. ושלישיים - חמישים ומאתיים איש.

2. אבל תגובת משה, בכל חלק מס' 2, אינה אחידה. ניתן לספור כאן ארבעה תתי-חלק: 
21: ד-ז - תגובה לקורח וכל המאתיים חמישים ("וידבר אל קורח ואל כל עדתו")
22: ח-יא - תגובה לקורח - תוך התייחסות גם לבני לוי ("ויאמר משה אל קורח")
23. יב-טו - תגובה לדתן ולאבירם ("וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב")
24: טז-יז - תגובה לקורח - תוך התייחסות גם לכל המאתיים חמישים ("ויאמר משה אל קורח אתה וכל עדתך...") 

נעבור עליהם אחד אחד, וננסה להבין את טענות המריבים מתוך תגובות משה:
21: משה מציע לבדוק מי הקדוש ע"י המחתות. ומסיים "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש רב לכם בני לוי".
ניתן להבין שהיתה כאן שאלה מי נחשב מספיק קדוש. יש לשים לב שגם לפי רעיון זה עדיין יהיה מישהו שקדוש יותר מאחרים, אלא שקורח רצה שלא משה ואהרן יהיו הקדושים. לאור זאת גם מובן מדוע הוא מסיים "רב לכם בני לוי". אמנם עדיין צריך להבין: וכי מי מבני לוי היה שם מלבד קורח? ומסתבר לומר שאם יש קורח אחד גדול, בטח יש עוד כמה "קורחים" קטנים, שפשוט לא הוזכרו, ואליהם משה מדבר. ייתכן גם שזו צורת דיבור אל קורח שהיה מחשובי בני לוי, ובודאי כמה מהם מסכימים איתו, ושני ההסברים קרובים זה לזה עד מאוד. 
22. (ראה בסעיף הקודם את הפירוש לפניה "שמעו נא בני לוי") משה מסביר מדוע התלונה היא למעשה על ה' ולא על אהרן. (ניתן להבין שזה תת-סעיף של 21.) ההוכחה היא כנראה מכך שכבר יש להם תפקיד, ואין כאן סתם התנשאות. עכ"פ אלו דברים המיועדים אך ורק לבני לוי. לשאר בני ישראל אי אפשר לומר זאת, ולפיכך לא מופיע כאן שמשה מדבר אלא לקורח בלבד, בניגוד ל21 ול24. 
יש לשים לב, שב21, משה לא מנסה לפייס אף אחד. התגובה הראשונית היא: אם אתה חושב שאתה צודק, בא נבדוק. וזה על פי הכלל "אל תרצה את חברך בשעת כעסו". אחרי שמסוכם על בדיקה אובייקטיבית ומוחלטת, (שטובה כנראה גם לדתן ולאבירם), רק אז משה פונה לליבו של קורח ושל בני לוי איתו, ומנסה למנוע את הטרגדיה. 
23. דתן ואבירם אינם בסביבת משה, ומשה צריך לקרוא להם. ניתן להבין שכאשר כל העדה כולה צובאת על פתח אוהל מועד, ומחנה הלוויים שסביב אוהל מועד - איננו גדול מדי, אזי העדה ודאי ממלאת מקום גדול ואולי מגיעה אפילו עד מחנה ישראל. כך שדתן ואבירם אינם נמצאים לבד. זו כמובן השערה סתמית, שעלולה להיות אפילו טעות. אבל אין צורך כלל להסתמך עליה. מה שחשוב הוא שדתן ואבירם העלו טענות מסוג אחר: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר". כדאי לזכור שדתן ואבירם היו משבט ראובן - שהיה בכור ישראל - ולפי חז"ל היה ראוי גם למלוכה. וכרגע המלך הוא משה, משבט לוי. מה שמסביר את סיום דבריהם של דתן ואבירם "כי תשתרר עלינו גם השתרר". ולאור זאת גם מובנת תגובת משה "לא חמור אחד מהם נשאתי" - לא נהגתי כמנהג מושל קשה, שיכול היה להוות עילה לתלונתם הכביכול מוסרית. גם את סירוב דתן ואבירם לבוא אל משה ניתן להבין לאור זאת - מאחר והם האנשים החשובים - משה צריך, לדעתם, לבוא אליהם - ולא הם אליו.
24. כאשר כל נסיונות הפיוס עלו בתוהו - משה חוזר להצעה הראשונה - "וקחו איש מחתתו". יש לשים לב שמדובר רק על חמישים ומאתיים מחתות ולא לכל העדה. כבר הערנו שגם לפי בקשת קורח יש קדוש יותר וקדוש פחות, ולכן הדבר מובן. ייתכן שקורח הציע משנה כוהנית יותר עממית, ולכן כהונתו נחשבה במובן מסויים לעדיפה, כנראה גם בעיני העם. כדאי לזכור שמקורח יצא שמואל, שנאמר עליו "וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'". אמנם על משה נאמר שלא קם כמוהו אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות והמופתים וכו', אבל כנראה אצל שמואל, אע"פ שלא היה כ"כ גדול בנבואה, מ"מ העם הכיר יותר בקלות באמיתות נבואתו, ולא רבו איתו כמו שרבו עם משה.

3. מבואר. 

4. משה ואהרן טוענים - "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף". קורח סוחף את כולם, מה כולם אשמים? אמנם קורח לא היה לבד, היו איתו עוד כמה סחפנים - וכולם אכן נענשו, ככתוב בהמשך.

5. יש לקרוא בזהירות. כבר הזכרנו שהעדה הנקהלת בודאי תופסת מקום נרחב, ואולי הגיע עד אהלי דתן ואבירם. לכן ניתן להבין מדוע בפס' כ"ד וכ"ז הם מופיעים ביחד עם קורח. אמנם בפס' כ"ה, מוזכרים דתן ואבירם לבד, כי העדה אמנם תופסת הרבה מקום, אבל משה לבדו נמצא רק בחלק אחד של ההיקהלות. לכן בהחלה הוא נמצא בקרבת אוהל מועד ומזהיר להתרחק מאהלי קורח, ואח"כ הולך בנפרד - לאזור דתן ואבירם. 
בפס' כ"ז דתן ואבירם יוצאים ניצבים - הם אינם לוקחים מחתות, באשר אינם רבים את ריב הכהונה, אלא את ריב המלוכה, כאמור לעיל. אבל הם כן יוצאים ניצבים - בקומה זקופה ובגאווה של מלכים - הם מבקשים מלוכה. מה שלא שייך לגבי קורח ומאתיים וחמישים האנשים שאיתו. ומ"ש בפס' ט"ו "אל תפן אל מנחתם" - כנראה הכוונה שהקריבו קרבנות אחרים, כשם שגם שלמה הקריב אלף עולות, וגם ביחזקאל מצינו קרבן מיוחד לנשיא-מלך, כך שניתן להבין שלמלך יש קרבנות מיוחדים. 

לאור האמור, ניתן להבין שהטענה המוזכרת בחלק 1 - "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" - היא טענה כללית, ניסוח כללי של כל הטענות - הן של קורח והן של דתן ואבירם, אמנם אחר כך מפורט מה ששייך לכל אחד מהם בנפרד.