|
|
| נשלח ב-3/8/2014 16:28 |
 |
| |
מ איך אמרת צריכים לדייק-
אבל הרי גניבא לא הבין את מה שאתה חושב שהם ניסו לדמוז לו. הוא המשיך ו דיבר איתם על רוחות השמיים .
כדברייך אבל נדייק יותר- אחד מהם אמר -גניבא בר אוריין-= רוח המקום נוחה הימנו.
השני אמר- גניבא הוא איש מחלקות= אין רוח הבריאות נוחה ממנו.
נמצא כי הם באמת דיברו על רוחות כל אחד והרוח שלו. בל רמזים.
אולי תוכל לדייק בגמרא- הגמרא אומרת מאי טעמא דתנא קמא? למה אף פעם היא לא שואלת מה טעמא דתנא בתרא?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 16:49 |
|
| |
לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה. קוצר ואורך הינם מושגים יחסיים התלויים ביכולת התלמידים לקבל את השמועה, לשמש את רבותיהם כדי להבין את טעמיה, ולהבין דברים מדעתם.
רבי מאיר סופר וחכם (גיטין סז.). סופר - לרבי מאיר היה זכרון גדול לקבל את השמועה. וחכם - שרבי מאיר היה חריף שבדורו וחבריו לא ירדו לסוף דעתו. כתב רב שרירא גאון: רבי מאיר קיבל את דרך לימודו (ללמד את המשנה לתלמידיו) מרבי עקיבא ורבי עקיבא קיבלה מרבותיו. וכתב: רבי בחר לו בהלכותיו את דרך למודו של רבי מאיר, שהיתה דרכו של רבי עקיבא, מפני שראה רבי שהיא קצרה וקל ללמד, דבריו חוברו יפה, כל נושא בענין הדומה לו, תלמודו היה מדויק יותר מכל התנאם, בלי דברים מיותרים, כל מלה מלמדת נקודה חיונית, בלי הגזמה מיותרת, לא חסר כלום, חוץ מכמה מקרים בודדים, בכל מלה ומלה כלולים דברים גדולים ונפלאים.
רבי יהודה חכם לכשירצה. פירש רש"י: כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם. פירש הערוך: לכשיפתח שפתיו הוא ראש המדברים. כלומר כשהרצה דבריו, אחרי שסדרם בחכמה ובתבונה, דבריו היו מתקבלים, כי יכלו לעמוד על סוף דעתו, ועל-כן קבעו הלכה כמותו.
רבי מאיר ורבי יהודה מצייגים שתי דרכים בלימוד תורה:
א. לקבל את השמועה ולחדד את הדברים בלשון קצרה ולסמוך על התלמידים שיבינו דברים מדעתם.
ב. לברר את השמועה ולהסביר את הדברים כך שיהיו ברורים ומובנים לכל.
בכללות הדרך הראשונה מצויה יותר אצל התנאים מאשר אצל האמוראים, ואצל האמוראים יותר מאשר אצל הראשונים, ואצל הראשונים יותר מאשר אצל האחרונים. הסיבה לכך הינה התמעטות הלבבות, כי כשהלבבות מתמעטים הדרך השניה נדרשת יותר.
לדוגמא, הרמב"ם פסק הלכה בדרך הראשונה ביחס לערוך השלחן שפסק הלכה בדרך השניה והסביר מה מקורותיו ואת פסיקותיו. לפיכך, כשלומדים רמב"ם נדרש לדייק בלימוד דבריו כדי להבין כראוי את פסיקותיו. אחת על כמה וכמה, כאשר לומדים דברי תנאים ואמוראים. וכשלומדים ערוך השלחן, או אחרונים אחרים, חשוב יותר ללמוד את המקורות שהביא ולהבין את הסבריו ופחות נדרש לדקדק במילותיו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 16:57 |
|
| |
ירוחם,
יפה כתבת. הגמרא שואלת מאי טעמא דתנא קמא כאשר שמו סתום וזו בד"כ משנת רבי מאיר בשם רבי עקיבא בשם חכמים, ואם יש תנא שחלוק עליו הרי ששמו מוזכר במשנה והגמרא שואלת מאי טעמא דרבי .....
תוקן על ידי מם80 ב- 03/08/2014 16:58:18
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 17:10 |
|
| |
תוקן על ידי מם80 ב- 03/08/2014 17:16:44
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 18:22 |
|
| |
מ
לא מדויק עיין בגמרא שבת פסחים ואחרים התנא מצוין -רבן גמליאל. לפעמים שמו של התנא קמא כתוב והתנא בתרא הם חכמים.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 19:00 |
|
| |
ירוחם,
מה שכתבת הוא יוצא מן הכלל שאיננו מלמד על הכלל. מכל מקום, המשנה מסודרת על פי סדר החכמים בזמן, כאשר המשנה הראשונה הינה הקדומה ביותר, כלומר הראשונה, ועל-כן נקראת תנא קמא.
תוקן על ידי מם80 ב- 03/08/2014 19:02:59
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 21:04 |
|
| |
הכל נכון ויפה. אבל שאלתי למה הגמרא מקשה רק עליו. ולא על זה, או על אלו שחולקים עליו?
|
|
|
|
| נשלח ב-3/8/2014 21:23 |
|
| |
הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. רבי יוסי אומר לא יצא.
מאי טעמא דברי יוסי? משום דכתיב שמע - השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר: שמע - בכל לשון שאתה שומע. ורבי יוסי תרתי שמע מינה.
הגמרא משתדלת לברר את סברות כל התנאים, בין תנא קמא בין תנא בתרא.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2014 00:07 |
|
| |
בין המקרים היחידים שהגמרא שואלת על החולק על תנא קמא.
אבל אפילו כאן הגמרא לא משתמשת בתנא בתרא, ובמקרים האחרים היא בכלל לא מבררת מה טעמו של הבתרא.
יש להניח כי כאן במשנה רבי יוסי הוא החולק לעומת המשניות האחרות העוסקות בנושא החולקים הם החכמים על רבי
|
|
|
|
| נשלח ב-4/8/2014 00:55 |
|
| |
ירוחם,
אם יש לך הבחנה מקורית על דרך לימוד הגמרא את המשנה, אזי בבקשה, אם יש לך פנאי לכך, פתח אשכול על הנושא, הסבר את דעתך, והבא דוגמאות מתאימות מהגמרא.
|
|
|
|
|
