כמה מחשבות על לשמה/שלא לשמה
1. בתורה אין הרבה תיאולוגיה. עיקרה הוא מצוות – מעשים ולא כוונות. גם בחלק הסיפורי אין הרבה ומה שיש ניתן לפרשנויות רבות.
2. אמנם קו בולט, בפרט בספר דברים, הוא המיסחור של המצוות (אם שמוע – עשב בשדך, ואם לא – ועצר), אבל קשה מאוד להוכיח מכאן אודות המטרה או השאיפה הסופית. זו פניה הנעשית לציבור גדול, שעדיין יונק מסורותיו מבית עבדים.
3. אכן, הרמב"ם מבאר כי לא הובא בתורה ה"שכר" האמיתי (או השלמות האמיתית) כי העם לא היה בשל לכך.
4. יש יומרה עצומה לדעת את כוונותיו של ה' שלא פורשו במפורש.
5. מאוד ייתכן שהרמב"ם התכוין שהיות ואין אנו יודעים מה ה' "רוצה" (עצם המונח פרדוקסלי לשיטתו, ולא רק לשיטתו) הדיון בזה עקר. תחשוב כך או כך, מה זה משנה ובלבד שתקיים מצוותיו. התורה התעלמה מכך (דבריה על עשב כשכר היו לעם עבדים – רועים). אולי אפילו התורה הניחה לנו "להתקדם" עם הספקולציות. אולי באמת גדולים מהעם אז חשבו על שכר ועונש של עשב מול קוצים, כמה דורות לאחריהם על שכר לגופות שיקומו בתחה"מ, וכמה דורות מאוחר יותר על שכר לנשמה, ומאוחר יותר (הרמב"ם) על שלמות ומאוחר יותר (ליבוביץ) על עשיה לשמה טהורה, ומי יודע מה מחרתיים.
6. ועוד - אי אפשר לצוות על עבודה מאהבה, שלא לשם שום נטיה אישית. או שיש לך את זה או שלא. ברור שלרוב האנשים – אין (לקחתי עצמי כמדגם). לכן אין טעם לתורה לדבר על כך. מי שכזה – יהיה כזה ללא הצווי. מי שלא – יהיה כפי שהינו, אוהב שכר או ירא עונש. גם אדם גדול וצדיק יכול להיות שייך למחלקת ה"לא אוהבים". [אולי אדם יכול לאלף עצמו לאט לאט לאהבה. מסופקני. ומדוע שיעשה זאת כל זמן שאינו כזה? רק מיראה...אז היכן זה מתחיל]
