קללת אביי או: האומץ ללכת אחרי האמת ולהקל

אפרים

לגבי הציטוט - אתה צודק, התכוונתי לפסוק השני - "כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה" (אני זוכר את הפסוק מספר ישעיהו ולא מהשיר. מכיוון שעבר זמן רב מאז שלמדתיו, ולא רציתי לטרוח ולחפש את המקור, ציטטתי מה שנראה לי. אבל אילולא הייתי מנוע מלהזדהות כאן, הרי שהייתי מוכן להבטיח 50 דולר למי שיתפוס אותי מצטט פסוק לא נכון.)

לגבי כתיבת התורה - אני אומר שהתורה נכתבה ע"י בני אדם - לא בגלל שחז"ל אמרו "לא בשמים היא", אלא בגלל שאני לא מאמין באלוקים בעל יד גשמית הכותב ומוסר ספר תורה לידי משה. וגם לא באלוקים בעל פה גשמי הפותח את פיו ומדבר אל בני האדם, גם לא אל היהודים במעמד הר סיני, ואפילו לא למשה רבינו בזמן ששהה על הר סיני, וכמו שציטטתי לעיל "מעולם לא ירדה שכינה למטה ולא עלו משה ואליהו למרום". 
אך מכיוון שתשובתי התארכה יותר מדי - אפתח אשכול חדש

אליקים, דברים אינם נכתבים תמיד לצורך התנצחות, לפעמים הם להבהרת עמדה.

בדבריו תלמיד טועה מתיחס לעצמו ולאחרים באופן אירוני כמובן, כאשר הוא מכנה את כושרם במילת גנאי. אירוניה, כיוון שתלמיד הנבון ודאי אינו חשוד בדבר, גם באחרים אין צורך לזלזל. אבל רבים וטובים אוחזים בחוזקה בדעות לא בוגרות ומאמינים בתוקף דעתם הבלתי בשלה. כאן המקום לפנות אל הקוראים אותנו ולהציג בפניהם עמדות מורכבות, לא פעם בעיתיות, חסרות, אבל יותר בוגרות.

דברי תלמיד על 'ההערצה שלך לחילוקי דעות', מעמידה את הדרישה לריבוי דעות כאילו היתה גחמה אישית שאינה במקומה. היודע עד כמה לפעמים תלויים חיי החולה בפתיחת הדלת בפני דעה חריגה, מבין היטב כי ריבוי דעות וחילוקי דעות מונחים, כשיטה וכדרישה, ביסוד העולם האקדמי והעולם המדעי הנשען כולו על האקדמיה. ריבוי הדעות והמאבק הפוליטי לממש רעיונות מונחים גם ביסוד כל חברה אזרחית. שני מישורים אלו, שתחילתם בעולם העתיק ובימי הבינים, מוצאים עצמם בהתנגשות חריפה עם תפיסות דתיות, לא רק אצלנו ולא רק בזמננו, בהן סמכות של אדם ושל טקסט הם המכריעים. לא כאן המקום להרחיב בנושא החשוב הזה, אבל ראיתי לנכון להבהיר קודם וכעת.

צריך להבדיל היטב בין אמונה ובין פסיכולוגיה של מאמינים אלו שני דברים שונים. לכאן מתאימים היטב דבריך 'גיבורי הסיפור ... הם גם בני אדם העלולים להרגיש דברים...'. הרגשות וצרכים של בני אדם הם גורמים חזקים מאד הפועלים עליהם. התפיסה האוחזת בניסים היא ביטוי של העולם הנפשי של המאמינים אותו הם מבקשים להחדיר אל תוך האמונה. הרי הנס מחזק מאד את האדם במה שהוא שולח לו אישור לדבר שהוא מבקש. [נדמה לי שההודעה המתקבלת היא תמיד זו המבוקשת]. מבקש הנס מעיד על איזה העדר יכולת פנימית, ומכאן הזדקקות לגורם חיצוני, בדמות נס או סמכות של אדם אותו מציבים כ'גדול'. דבר זה שונה בתכלית מן ההוראה, אשר בה המורה מדריך את תלמידו למלא את החסר לו ולתת לו יכולת פנימית להשיג ולהכריע. דוגמה בולטת היא הקדמת ה'מורה נבוכים'. אם עולה מי אל קברו בבקשת ישועה מוטב שיפנה לא הרחק משם, אל בעל הנס.

אין לנו אפשרות להכיר את האלהים כשלעצמו, אלא את הנדרש מאיתנו ביחס אליו וביחס לאדם ולעולם, דרישה הניצבת בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. 'עולם כמנהגו נוהג' אינו סילוק האל מן העולם, אלא יציאה מילדות אל בגרות.
עודד

"דברים אינם נכתבים תמיד לצורך התנצחות,"
מה הקשר התנצחות, ולמה אתה חושב שאני או מישהו אחר רוצה להתנצח

"בדבריו תלמיד טועה מתיחס לעצמו ולאחרים באופן אירוני כמובן, כאשר הוא מכנה את כושרם במילת גנאי."
אתה כתבת קודם "ג. חילוקי דעות. אלו חיוניים לכל מחשבה בריאה." כלומר, לפי דעתך, המאמינים בניסים שבכאן כביכול אין מחשבתם בריאה. תלמיד כנראה ראה זאת בבחינת "מתכבד בקלון חברו", ועל כן הגיב כפי שהגיב. אתה גם הוספת תיאורים "מכבדים" כגון: "חוסר יכולת פנימית של הנפש" "מעשה מגונה", לגבי הדעות שכנגדך. אולי זה אינו מצדיק את כתיבתו של תלמיד, ובכל זאת. (וסו"ס הוא  לא כתב כינוי גנאי, אלא בדיוק על אותו בסיס שאתה כתבת)

"דברי תלמיד על 'ההערצה שלך לחילוקי דעות', מעמידה את הדרישה לריבוי דעות כאילו היתה גחמה אישית שאינה במקומה. היודע עד כמה לפעמים תלויים חיי החולה בפתיחת הדלת בפני דעה חריגה"
אני מסכים שקבלת דעות שונות הינה נצרכת, אם כי אינני סבור שתמיד הדעה החריגה היא המועילה (האם האוניברסיטה ובתי החולים בנויים על בסיס של דעות חריגות כ"אפליה מתקנת"?

"שני מישורים אלו, שתחילתם בעולם העתיק ובימי הבינים, מוצאים עצמם בהתנגשות חריפה עם תפיסות דתיות, לא רק אצלנו ולא רק בזמננו, בהן סמכות של אדם ושל טקסט הם המכריעים. לא כאן המקום להרחיב בנושא החשוב הזה, אבל ראיתי לנכון להבהיר קודם וכעת. "
הייתי שמח אם היית מרחיב בנושא. אשכול בנושא זה ודאי יעניין רבים, ועיון בנושא ודאי ירחיב את אופקי כולם.
 
"[נדמה לי שההודעה המתקבלת היא תמיד זו המבוקשת]"
אינני יודע מה גורם לך לחשוב כך

נס - האם הנס הוא על טבעי, או שהוא מגלה חלק בטבע. מה היה קורה אם תומס אדיסון היה מניח שנורת ליבון היא "נס" ומשכך אין להאמין בה, ואין לחקור אחריה ולחפש את אפשרות יצירתה במציאות?

למעשה אתה מנסה למחוק את הנס ולהציב במקומו את שיקול הדעת. יש לזכור, שהנס הוא עובדה, ושיקול הדעת הוא פעולה העוקבת אחרי העובדות. אי אפשר לו לשיקול הדעת להחליף את העובדות, אלא אם כן אתה מאמין שלשיקול הדעת שלך יש כח ניסי שמדייק תמיד ופוגע 'בול' בעובדות האובייקטיביות. (כמובן שייחוס הנס להישמטות הגרזן למשל אינו מוכרח, אבל גם אינו מופרך. ורק שיקול הדעת האישי שלך קובע שאין או יש קשר בין שניהם. ושיקול הדעת כאמור - אינו יכול אלא להתחקות אחר העובדות)

"אין לנו אפשרות להכיר את האלהים כשלעצמו, אלא את הנדרש מאיתנו ביחס אליו וביחס לאדם ולעולם, דרישה הניצבת בבחינת 'שויתי ה' לנגדי תמיד'. 'עולם כמנהגו נוהג' אינו סילוק האל מן העולם, אלא יציאה מילדות אל בגרות."
אם אינך מכיר את האלוקים, איך תדע מה נדרש ממך ביחס אליו? כמובן, על ידי זה שהנביאים שהכירו אותו אמרו לך מה נדרש ביחס אליו. גם אם אתה חולק עליהם לגבי "מיהו האלוקים". כלומר - לעולם אינך ממציא את הנדרש ביחס אליו, אלא נזקק לדבריהם של מי שאמרו דברים בשמו. לכן הסברה של "עולם כמנהגו נוהג" - אם היא באה תוך סילוק האמונה - הרי שהיא אכן מסלקת את האמונה. העובדה שאתה רואה בזה יציאה מילדות אל בגרות - איננה אלא מוכיחה שתפיסתך את הא-ל בעבר, אם היתה - היתה ילדותית. אילו היתה בוגרת - הרי שהיית רואה בזה ירידה. אלא שאתה אינך מאמין שיכולה להיות אמונה בוגרת באלוקים, וממילא אתה סבור שהאפשרות היחידה להאמין באלוקים היא אמונה ילדותית, ומשכך בגרות מסלקת את הא-ל. זה כמובן לא בזוי להתבגר מאמונה ילתותית בא-ל, אבל זה לא אומר שום דבר לגבי אמונה בוגרת בא-ל. מה שנשאר הוא לברר האם יש ומהי אמונה בוגרת בא-ל. וזהו גם כן נושא לדיון נפרד. 

מיימוני 

1  הפלגת כמובן בפירושים משונים וכל זאת (להשערתי) כדי לומר שרב אשי התייחס בביטול לסימן ולא בחיוב כנראה מהגמ' (וראה בחולין דף צד...) 

2  נסיון התחקות אחר אופיים של חכמים -  גם להלן באשכולך על "רבה בר רב הונא" - לא תמיד עולה יפה (במקרה כאן ושם דנת בקללות). 

3   לייט עלה אביי בכל (5) המקומות הוא על דברי אמוראים קדומים או ברייתא שאין אביי חולק עליהם ולכן נצרך להשתמש באמצעים חילופיים למנוע את האדם מהדבר בלי "לחלוק" על מי שהתיר, אבל בדבר שיכול לחלוק חולק ואין צריך לקלל. 

עודד