"כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך"

א. חז"ל דרשו את הפסוק לחיוב פאה (כי הפאה פאר הראש), ללמוד שפאה נוהגת גם באילנות מבניין אב של זית וכרם. ירושלמי פאה א, ה: אילו נאמר זית ולא נאמר כרם הייתי אומר זית שהוא פטור מן הפרט חייב בפאה, כרם שהוא חייב בפרט לא יהא חייב בפאה, הוי צורך הוא שיהא אומר כרם, או אילו נאמר כרם ולא נאמר זית, הייתי אומר זית שהוא פטור מן הפרט יהא פטור מן הפאה, הוי צורך הוא שיאמר זית וצורך הוא שיאמר כרם. וכן פירש רש"י לא תפאר: לא תטול תפארתו ממנו, מכאן שמניחין פאה לאילן (עפ"י חולין קלא:).

ב. רבי עקיבא דרש אחריך אחריך לחייב שכחה לזיתים (ירושלמי פאה ז, א), וכן פירש רש"י את המלה אחריך: זו שכחה. כנ"ל רמב"ם הלכות מתנות עניים, פרק ראשון, הלכה ו.

אומרת המשנה (פאה ז, ב): כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו. רבי מאיר אומר: משתלך המחבוא.

הרמב"ם פירש שכל זמן שיש רשות לעני לקחת השכחה מתחת האילן יש לו רשות לקחת השכחה מן האילן עצמו, כלומר לדעת חכמים יש לעניים שכחה עד שיכלו הפירות מתחת האילנות, ולדעת רבי מאיר יש לעני לקחת השכחה כל זמן שנשאר באילן פירות, ואם כלו הפירות עד שאם חובטין באילן לא יפול ממנו כלום, אין לעניים שכחה, ואין הלכה כדרבי מאיר, ומכל מקום בהלכות מתנות עניים, פרק ראשון, הלכה יב, פסק שאין תלות בין שכחה שבראש האילן לשכחה שבארץ תחת האילנות.

לדעת הרש"ס, כל זמן שיש לו תחתיו הכוונה לענפים התחתונים של האילן, ולדעת רבי מאיר שמשבדק המלקט את מקומות המחבוא באילן ולקט את הזיתים המתחבאים בהם, ואפילו יש לו זיתים תחתיו, יש לו שכחה, להחמיר לבעה"ב.
 

 

תודה שאתה מתיחס, וומציא את האשכול מיתמותו.
אבל לא הבנתי מה ענית לי. אני שאלתי מדוע המצווה שמתוארת בפשט הכתוב, ואף לא הופקעה על ידי חז"ל (אלא נדרשה בפנים אחרות לכאו' בנוסף), נעלמה לה כמעט לגמרי פתאום.
אגב, גם הגר"א נקט שיש פה מצווה עצמאית.

לפי דבר מם חז״ל למדו שלא מדובר במצוה עצמאית אלא בהרחבה של מצות פאה לאילנות.

חז"ל הכלילו את הפסוק ולמדו ממנו שכחה באופן כללי, כי זיתים למאכל היו מנקפים, וזיתי-שמן היו מלקטים בידיים, וחז"ל חייבו בשכחה הן זיתי-שמן הן זיתי-מאכל. זיתי-ניקוף היו הזיתים הבודדים הנשארים באילנות לאחר הניקוף, ונחשבו כשכחה, ורבי מאיר אמר שיש שכחה משתלך המחבה (הקנה שחובטים בו עצי הזית), והלכה לא נפסקה כדעתו אלא כדעת חכמים: כל זמן שיש לו תחתיו, יש לו בראשו. ועיין פירוש רע"ב לסיפא של פאה ז, ב.

יש 
תיתי לך שעוררת מצווה ישנה

אמנם בבבלי חולין קלא ובירושלמי פאה משמע שעיקר הפסוק הוא מצוות פאה (וגם שכחה נדרשת)

אבל יש בזה כמה קשיים שאם כן מצוות פאה בזית שונה משאר אילנות שצריך לשייר בכל אילן מעט ולא נתפרש (ואולי לאו דווקא...) ועוד 

אבל בספרי אחר שפירשו הפסוק (כדלהלן) הוסיפו דרשה "אחריך זו פאה, אחריך זו שכחה" וכן לשון זו דרשו על כרם בפרשה הסמוכה אחר שפירשו פשוטה על עוללות. 

ועיקר הפסוק פירשו בספרי "הראשונים היו חובטין את זיתיהם ונוהגין בהן עין יפה"  כלומר שהראשונים היו מסירים את הזיתים על ידי חבטה על העץ ועל זה אמרה תורה שאחר שגמר מלחבוט ולנקוף ויש מעט שאין נופלים על ידי החבטה ["ונשאר בו שנים שלשה כנוקף זית ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה" ישעיהו י'] שלא יסירם בידו אלא ישאירם לעניים.

{בדרך כלל נשאר בראש הזית וזה שאמרו עני המנקף בראש הזית וזה שאמר רבי ישמטאל שלא תטול תפארתו ממנו}

וזה הכל לראשונים אבל היום [בזמן התנאים] שאין חובטין את הזיתים אלא מוסקים אותם שמסירים אותם ביד [שתי הצורות מקובלות ותלוי בהרבה משתנים כגון גובה העץ והרצון שלא ישברו בדיו ועוד] לא שייך מצווה זו שאין לומר שישאיר מעט שאין זה מוגדר [כיוצא בו במקום שאין קוצרים תבואה אלא תולשים אין מצוות לקט על מה שנשאר מחובר ונפלט מתחת המגל].

ולכן לא נזכר במשנה ומכל מקום מרומז פעמיים "זיתי ניקוף" (בפאה פ"ז ובחלה פ"ב).

נ.ב. קרוב לזה פירש הגר"א בשנות אליהו (ועיין דרך אמונה מתנ"ע פ"א ומעשר פ"ב) אלא שהוא הבין מ"ש בספרי הראשונים היו חובטין כמעשה חסידות ולכן ציטט "חסידים הראשונים היו..." כ"ה בשנות אליהו ולא ציין שזו הגהה שפירש כן.

 

זה עיקרן של דברים ויש בזה אריכות