מי מדבר ראשון? שיעור בפרשנות מדרשית (מוקדש לאמשלום)

הרקע לדיוק מובן.

בבית הדין יש זכויות דיבור. אין האשה מדברת עבור עצמה. אביה מדבר עבורה. וכפי שמתברר מן הדינים בסוף הפרשה, גם הוא ניזוק וגם הוא נתבע. כאשר המוציא שם רע נמצא חייב, הקנס הולך לאב, לא לאשה (לפי פשטות הפסוקים וכמובן ניתן לדון הלאה האם מדובר בקטנה שהשיאה אביה, או בנערה, או בבוגרת, ואיני רוצה להיכנס לכל זה כאן ועכשו).

מדוע אין האשה מדברת בעצמה?

ראשית, סביר שהאשה פוחדת לדבר. ובמיוחד ברקע התרבותי של אז. היא זקוקה לאביה שידבר עבורה. ואם אין לה אב, מן הראוי שבית הדין ימנו לה מישהו שידבר עבורה. לא כל הנשים היו כבנות צלפחד שקרבו לדבר עם משה רבנו על זכויותיהן (כאשר נאמרו דיני חלוקת הארץ ולהן לא היה אח ורצו שירושת אביהן תישאר אצלן).

אמנם נראה שהדרשן בא לומר משהו שונה מאשר להסביר מדוע האב מדבר עבור בתו. הדרשן אומר, ואי אפשר לפרש אחרת, שאין מקום לאשה לדבר. היא צריכה לשתוק. רק האב מדבר.

ומכאן לומדים לכל מקום וזמן אחר. כאשר יש איש ואשה, והאשה ברשות האיש (אולי אפילו רק במחיצתו), האשה צריכה לשתוק. מי שמדבר זה הגבר.

בניסוח הזה, זה לא נשמע יפה. לא באזנים מודרניות, ולא צריך להיות פמיניסט(ית) כדי לחוש בכך.

השאלה הזו הציקה לי. ואני סבור שראוי שהיא תציק לנו. (עברתי מלשון יחיד לרבים). האם באמת האשה אמורה להיות כפופה לאיש? האם אין לה מה לומר? האם תמיד הגבר ידבר ראשון?

כאמור, היה מקום לומר שהדרשן רק מציין עובדה היסטורית. במקום ובזמן שבו ניתנה תורה, האשה נהגה לשתוק ולהניח לגבר לדבר. ולכן האב מדבר ולא הבת, למרות שהיא הנפגעת הראשית. הרי אם תורשע בדין, האב יבוייש אבל הנערה תוצא להורג.

אבל דומה שאין להכחיש שיש כאן קביעה נורמטיבית (מה ראוי ולא ראוי לעשות) ולא עובדה היסטורית (כך נהגו).

ומדוע זאת שאלה? לפי הערכים - המודרניים לכאורה - שלנו. האם אנו באמת סבורים שראוי לכפוף את האשה, גם במקום שבו היא עצמה הנתבעת המרכזית, במקום שבו עליה להגן על חייה? נכון שבבית הדין של אז מסתבר שהיה נוח יותר שהגבר, האב, ידבר עבורה. אבל במקומות אחרים? האם אין הדרשן בעצם אומר שהאשה צריכה לאחוז בפלך השתיקה?

יש שתי דרכים לפרש זאת. וכל אחת תלויה במחלוקת פרשנית ולמעשה מטפיזית.

א. אכן האשה צריכה לדעת את מקומה. ומקומה הוא משני לאיש. לכן אין היא מדברת אם לא קיבלה רשות.

מה שה' אומר לאברהם לשמוע בקול שרה אשתו זה המקרה היוצא דופן. רק שם, רק אז, ואולי רק בהקשר ההוא (שרה ביקשה לשלח את ישמעאל ואברהם חס על בנו).

ב. יש כללי דרך ארץ. ואין הקטן מדבר בפני הגדול. וכאשר האשה ממלאת בתרבות מקום משני, עליה לכבד את מקומה ואת מקום הסובבים אותה.

זה לא קשור לשאלה רק מה ראוי אלא מה ניתן לעשות. אסור לחולל מחלוקת. צריך לכבד את הכללים החברתיים, גם אלו שאינם כתובים.

וממילא, כאשר התרבות משתנה, גם הכללים משתנים.

בתרבות שלנו האשה חשובה כמו האיש ולכן מותר לה לדבר גם בפני האיש ואין היא צריכה לחכות לרשות. (כמובן לא באתי לדון בשאלה מה עושים בבית וכו'. גדול השלום וגדולה הזוגיות).

בתרבות המגזרית שאני גר בתוכה זה כמובן אחרת. כאן המצב מסובך מאד. בגלל השפעת הגישה המסורתית מכאן ובגלל המודרניות שמחלחלת אלינו, עם החלקים הטובים שלה, מכאן. ויש להאריך.

עד כאן לגבי המחלוקת הפרשנית. האם לראות את מה שאומר בעל המדרש כאמירה מחייבת (אני סבור שזה נכון) והאם לפרש את דבריו כהוראה לכל הדורות (אם חייבים להניח תפילין, חייבת האשה לשתוק בפני האיש), או כהמלצה על רקע תרבותי ומקרה פרטי של כיבוד הכללים החברתיים (אפילו אם הם לא שויוניים כי גדול השלום).

ומהי המחלוקת המטפיזית? כידוע, רבנו הגרי"ד סולוביצ'יק טען שהקביעות התרבותיות והפסיכולוגיות של הגמרא הן קביעות מטפיזיות שלעולם לא ישתנו. ולכן, לפי הדוגמא שלו (אם אני זוכר נכון), מה שאמרו חז"ל כי האשה לעולם חפצה להינשא יותר מהאיש, זו מציאות פסיכולוגית שלא תשתנה.

אחרים חלקו עליו. ואם יש לי רשות לומר כן, אז גם אני. זו קביעה תרבותית. אולי אפשר לומר שמטבע האשה לרצות להתחתן (וכן האיש), אבל התרבות יכולה להשפיע (וזו עובדה פשוטה וגם נראה מן הגמרא, כגון בפניה לסוטה שמזכירה לי שאולי התפתתה בהשפעת חברה רעה).

הווה אומר: לתרבות יש מקום וחשיבות.

כלומר, אין עדיפות מטפיזית, לפחות במובן זה, של האיש ביחס לאשה. כולנו נבראנו בצלם אלוקים (וזה שצריך לפתוח את האשכול הזה הרי זאת מפני שאנו בתקופת בינים, לפחות בחלק מן המגזרים של היום).

כאשר איש ואשה נמצאים בבית הדין, צריך לדעת מה הם כללי המקום. אם בית הדין מצפה מן האיש לדבר, לא כדאי לאשה לדבר, אלא ליטול רשות מן האיש ומן הדיינים. אבל בכל מקום אחר, שבו אין כללים קבועים, הכלל שמובא במדרש אינו רלוונטי. אלא אם כן החברה עדיין משמרת בקפידה על כללים אלו...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אולי עוד משפט אחד שהיה ראוי להדגיש:

אילו בעל המדרש היה חי בזמננו, אני מצפה שהיה מוסיף כדברים האלו:

מיימוני
הבו לכם אנשים, נשים ס"ד ? (רש"י תחילת דברים)

לשיטתך מה תאמר, הרי וודאי ס"ד, ואם כן הפסוק בא למעט אשה, או שנשארת החזקה המטפיזית שאשה אינה יכולה להיות דיין (אבל דוקטור כן, ע"ע טניה סולובייצ'יק).

ירוחם

בוודאי שמצבה של האשה היה מאד גרוע. אבל על איזו תרבות ואיזו תקופה בהיסטוריה אנו מדברים? האם רק האשה היתה זקוקה להגנה? ומה עם זה שאין משטרה והאחריות למניעת רצח היא בידי גואל הדם? ועוד ועוד.

אם נדון בנושא שלך, האשכול שלי יברח לי.

רק אעיר על הפיצוי הכספי: מאה שקלים אינם פיצוי זול. איני יודע עד כמה ניתן להסיק מדורות קודמים לימים בהם נאמר הדין הזה (לפי מסורתנו... סמיילי). אבל ראה נא ראה:

מיימוני
אתה קובע חץ של התקדמות, המצב היה ברברי והתורה עידנה אותו.
האם לדעתך עלינו להמשיך להתקדם עם החץ, או להקפיא את המצב של זמן מתן תורה.

בעל בעמיו

זו שאלה חשובה! רמזתי על כיוון במה שהעזתי לחלוק על הגרי"ד וציינתי שעוד חלקו עליו.

אמנם לחלוק למעשה... אולי זה נושא לאשכול אחר?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

כִּי תקַּח אִישׁה אִישָּׁ וּבְעָלָתו וְהָיָה אִם לֹא ימְצָא חֵן בְּעֵינָיה כִּי מָצָאה בָו עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַבה לָו סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתנה בְּיָדָו וְשִׁלְּחָו מִבֵּיתה: (היה יכול להיות - בדברים כד, א).