מקרא ללא ביקורת המקרא

א.       פס' ג'-ז' מדבר על החומר, שהפסל עשוי עץ, כסף וזהב, והכנת החומר שלו תלויה במסמרות ובמקבות, והתוצאה הסופית היא "תומר" אך "מקשה" – "ולא ידברו", שהרי מקשה איננו חי ולכן איננו יכול לדבר, ואף נשוא ינשוא כי לא יצעדו – שוב כי אין בהם "חומר" חי. ושני דברים אלו אינם נוגעים לשלב הפועל כי אם לשלב החומר, כיוון שהם פעלים הנצרכים לצורך עצמו, ולקמן בענייני הפועל מדבר בפעולות למען אחרים.

וכנגד האמור אומר "מאין כמוך", "גדול אתה" כלומר אתה עצמך (כביכול "חומר"), וזה כנגד האלילים שהם עצמם עשויים כדלעיל. ונראה לי שהזכיר כאן יראה כי עיקר היראה היא יראה מעצם הדבר (עצם="חומר"), כמו בביטוי "יראת הרוממות".

ב.       פס' ח'-י' מדבר בצורה, והצורה היא השכל, לכן אמר "יבערו ויכסלו", שהרי צורתו היא כולה חיצונית "כסף מרוקע מתרשיש יובא וגו' תכלת וארגמן לבושם", ותמיד נצרך שצורתו תיעשה ע"י מישהו אחר "מעשה חכמים כולם".

אבל אצל הקב"ה להפך, "וה' אלוקים אמת" – ואמת מתייחס לדבר בעל משמעות אף בפנימיותו, וזה ודאי שהרי "הוא אלוקים חיים" כלומר יש לו חיים בפנימיותו, רוח חיים, "ומלך עולם" – ואנו רואים את הנהגתו ו"מקצפו תרעש הארץ", "ולא יכילו גוים זעמו", שבפסלים בני האדם נותנים להם את הצורה, וכאן להפך – הקב"ה מעצב את האנושות ב"קצפו" וב"זעמו".

ג.        פס' י"א-י"ג מדבר בפועל ואמר שהאלילים "די שמיא וארקא לא עבדו"

אבל הקב"ה "עושה ארץ בכוחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים" וגו'.

ד.       פס' י"ד-ט"ז מדבר בתכלית וגם הוא עניין שכלי לכן אמר "נבער כל אדם מדעת הוביש כל צורף מפסל" (וכאן בתכלית מדבר על השכל של הפסל לצורך האדם, שזוהי התכלית, מה שאין כן לעיל ב"צורה" דיבר על שכל הפסל כשלעצמו) וזה כי "הבל המה מעשה תעתועים" – שמתעתעים – מלש' תועה בדרך – תעתע=תעה תעה, שמתעתעים בדרך, ודרך היא לתכלית אבל הם תכלית דרכם היא "בעת פקודתם יאבדו" ולא יישאר כלום ממה שהיה נדמה כמוביל לתכלית.

אבל אצל הקב"ה – "לא כאלה חלק יעקב", שאלוקיו "יוצר הכל הוא" כלומר הוא יצר את כל הדרכים המובילים לתכליתיות, ואת יעקב בחר ועזרהו שישׂרה עם אלוקים ועם אנשים ויוכל, ולכן נקרא ישראל, ולכן שינה הלשון בתוך הפסוק ואמר "וישראל שבט נחלתו" שנחלה הוא דבר תמידי (שחוזר ביובל), ותכליתו תתקיים. ואמנם לא הזכיר כאן כיצד הקב"ה ישמר את תכליתו ואת עם ישראל שבט נחלתו, וזה מאותו טעם שירמיהו לא הזכיר בתפילתו כינוי "הגבור" כידוע בחז"ל.

8.       פס' י"ז-כ"א הוא הבית האחרון של קינת אסוף אסיפם, והוא אינו ממשיך את הקינה באופן כרונולוגי, אלא פונה למנהיגים ומוקדי הכח שבעם, ולכן אומר "אספי מארץ כנעתך" (לשני הפירושים ברש"י שהרי לפי שניהם מדובר למי שיש לו במה להתגאות). וכן ל' "קולע" - שהוא בכח, כי לכל כח צריך כח נגדי. ואין אומרים "והצרותי" אלא למי שרואה עצמו במרחב. והם בטחו לאמר "אך זה חלי ואשאנו". אבל באמת "אוי לי על שברי", ושבר הוא ביטוי לרעה גדולה, כדלקמן פרק י"ט. ולפי שמדבר במנהיגים (ובמוקדי הכח) אומר "בני יצאוני" וגו' ומבאר בפזמון "כי נבערוהרועים" וכן "וכל מרעיתם נפוצה".

 סדר הבתים בקינת אסוף אסיפם הוא בעיקרון כרונולוגי כמו בקינות הקודמות:

1.      1. בצורת. (שאולי היא משל)

2.      2. "על מה אנחנו יושבים – האספו ונבוא אל ערי המבצר ונדמה שם".

3.      3. "מדן נשמע נחרת סוסיו" – והוא בבית אחד עם "ויאכלו ארץ ומלואה", כי כאמור קינה זו היא בעלת אופי של לאחר גזר דין ולכן הכל מצומד. (זו מלבד שכמו בקינת פרק ד' וברמז גם בקינת פרק ו', בתחילת יציאת האויב (וכאן ביציאתו מדן לעבר ירושלים) – מזכירים את תכליתו). אבל שני הבתים הקודמים, כל אחד הוא צרה לעצמה.

4.      4. "הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים הה' אין בציון אם מלכה אין בה". ובפזמון עונה "מדוע הכעיסוני בפסיליהם", ומ"מ –

5.      5. ממשיך בדרך דבריהם* ואומר ואומר "על שבר בת עמי השברתי" שכאמור לשון "שבר" היא מעניין שבר גדול, וכדלקמן פרק י"ט, וכל כך למה, משום ש"הצרי אין בגלעד" וגו' "כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי" ובבית זה מתחיל לדבר על הצורך לומר קינות – "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה", ובבתים הבאים מאריך בזה –

6.      6. ואומר "על ההרים אשא בכי ונהי" (פיסקת "הנני מאכילם את העם הזה לענה" שייכת לפזמון, כדלעיל) –

7.      7. ואם כן צריך לקרוא למקוננות וכדלעיל,

8.      8. והבית האחרון למנהיגים או למוקדי הכח.

*ואם קודם ציפה לגאולה ניסית של "זכו", ונענו "מדוע הכעיסוני בפסיליהם", הרי שעתה מבקש לפחות גאולה של "לא זכו" ואף שלא תבוא בגילוי אלוקי של ה' שוכן בציון ומולך בה, עכ"פ יהיה כצרי מגלעד וכרופא – בדרך הטבעית.

וסדר הפזמונים כך הוא:

1.      1. הבצורת באה מאת ה' לכן ה' מבאר "ואתן להם יעברום" (ע"פ רש"י) וכאמור זה כלאחר גזר דין. –

2.      2. אבל "האספו אל ערי המבצר" הוא מצד ישראל לכן הם מבארים שאכן "כי ה' אלוקינו הדימנו וגו' כי חטאנו לה'" –

3.      3. בבית השלישי אין פזמון לעצמו אולי משום ש"הנני משלח בכם נחשים צפעונים" הוא תיאור כה קשה וכואב שהסתפק בחתימה "ונשכו אתכם נאום ה'"

4.      4. ובבית הרביעי החתימה מבוארת שהיא תשובת השאלה,

5.      5. בית חמישי כיוון שאמר על שבר בת עמי השברתי, שאיננו יכול לסבול הצרות (עד שמרובם "נשבר"), ענה כנגדו "מי יתנני במדבר" שאף אני אינני יכול לסבול החטאים, ואף אמר "מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי" וכנגד זה אומר "כי איך אעשה מפני בת עמי".

6.      6. וכשפתח לקונן את הקינה שתבוא בעתיד לו, הרי הקינה מעלה הרהורים על העבר וכיצד באה הצרה, ואז אומר שאכן החכמים והנביאים לא יכלו לומר כיצד זה קרה, אבל ה' אמר כי זה בא "על עזבם את תורתי" ומבאר זאת בפיסקת הנני מאכילם, כדלעיל.

7.      7. וכיוון שסיים את הקינה שתבוא בעתיד לו, ממשיך את הפזמון הקודם, שכיוון שהצרה באה "על עזבם את תורתי" ובקינת שבאה בעתיד לו שאמרה בבית השישי והשביעי, באר את גודל הצרה, שהמות בא בארמנותינו של עושר ובחורים שהם בעלי גבורה נכרתו מרחובות ונפלה נבלת "האדם" כלומר מי שיש בו (לכאורה) מותר האדם מן הבהמה דהיינו חכמה (ואמנם מבאר שמותר זה אין הוא כי הכל הבל ואל יתהלל חכם בחכמתו), ואף החכמה לא עמדה להם לדעת על מה אבדה הארץ כדלעיל בפזמון הקודם, וכעת החכמה היא "התבוננו וקראו למקוננות ותבואנה ואל החכמות שלחו ותבואנה", אם כן אל יתהלל וגו' כי אם בזאת יתהלל וגו'. והאריך בעניין זה.

8.   פזמון הבית האחרון מבואר, שמדבר למנהיגים ולכן אומר "כי נבערו הרועים".

ונשאר לבאר שלושת פזמוני המעבר, ויש לומר שהזכיר פזמוני מעבר כאלו רק בקינה זו (ולא בפרק ד' ובפרק ו') כיוון שקינה זו היא כלאחר גזר דין, והזכירם רק על תיאור הצרה, ולא על תיאור הצער שבעקבותיה, שהרי אין לתאר צער של צער. והבצורת ו"האספו ונבוא אל ערי המבצר" הוא צרה אחת לכן אמר בשניהם פזמון מעבר אחד. ובבית של "מדן נשמע נחרת סוסיו" מופיעה הצרה השניה, ואומר בו פזמון מעבר נוסף. ובבית של "הנה קול שועת בת עמי" ייתכן שהוסיף בו פזמון מכיוון שהוא תיאור ראשון של הצער, או מכיוון שהוא תיאור של צערו של כלל העם, או מכיוון שהוא תיאור הצער על "הה' אין בציון" ואם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר, לכן רק פה הזכיר פזמון זה. ויתכן ש"עבר קציר" כלל אינו פזמון מעבר, אלא פתיחה לדברי הנביא בפסוק הבא, והעד שאין בו תיאור תקווה. (אמנם לפ"ז יקשה על דבריי לקמן). ובבית האחרון שנראה שהעיקר תיאור הצרה ולא תיאור הצער, אולי לא הזכיר פזמון מעבר, כיוון שכבר אמר בתוך דבריו "אוי לי על שברי וגו' ואני אמרתי אך זה חלי ואשאנו". אבל ייתכן שפסוק "אהלי שודד" הוא פזמון מעבר, אם כי אין בו תיאור תקווה ואז יקשה על זה מהאפשרות שהצעתי לעיל. גם אז לא יהיה מדוייק לקרוא לזה "פזמון מעבר". אלא אולי "פזמון משני" או "פזמון נוסף".

אתן קישורים, וגם אעתיק את הדברים עצמם.

 ורק שלוש הערות:

א.      מיקום פרשיות המנורה ולחם הפנים הינם שאלה שלא עניתי עליה, אבל יש לזכור שהמנורה מופיעה גם בנשא וגם בתצווה, כך שהשאלה היא על המנורה ולא על פרשת אחרי מות. צריך להבין מדוע היא נקשרת לעניינים שונים.

ב.      כמו שהראיתי (להלן), הפרק האחרון בויקרא הינו נספח, מכיוון שקדשי בדק הבית הם מחד מקדושת ישראל, ומאידך מקדושת מקדש וקדשיו. לכן מובן מדוע יש כפילות של חתימת ספר ויקרא – הפעם הראשונה חותמת את עיקר הספר, והשניה חותמת גם את הנספחים.

ג.       אם יש שאלות נוספות אתם מוזמנים לשאול, הדברים נכתבו לפני זמן רב, ולא מתוך התייחסות בדברים שעלו בפורום לאחרונה, אם עלו, וגם לא שמתי דגש על הסברה והרחבה עבור מי שאיננו בקי בחומר. לכן הדברים כתובים בקיצור לפעמים עד כדי שהם נראה כרמיזה. אבל מי שמכיר את השאלות, ובדרך כלל השאלות הם כלליות – הרי שמקבל תשובות ברורות. אין צורך להכיר את השאלות כדי להבין את הדברים שכתבתי.

ספר ויקרא נחלק לשנים: 

"ספר" מקדש וקדשיו, 
ו"ספר" קדושת ישראל. 

הראשון נחלק לששה: 
א. פרשת ויקרא - דיני הקרבנות - לכל בני ישראל (ככתוב בא' ב') 
ב. פרשת צו עד "זאת התורה" - דיני הקרבנות לכהנים. (ככתוב בו' ב') 
ג. פרקים ח' ט' י' - שבעת ימי המילואים והיום השמיני. 
ד. מ"זאת החיה" עד "להבדיל" - כשרות המאכלות ודיני טהרות שלהם. 
ה. פרשיות תזריע מצורע - דיני טהרות שבאדם. 
ו. פרשת בזאת יבוא אהרון אל הקודש ופרשת שחוטי חוץ - נספחים.

פתח בעיקר דיני קרבנות - שזה לכלל ישראל - והמשיך בדיני קרבנות לכהנים. ואחר שסיים דיני קרבנות אז אפשר לגשת לשבעת ימי המילואים להכשרה סופית של הכהנים. 
וככתוב בספר דברים - אין חובה לשחוט כל בהמה בירושלים ולהקפיד בה על דיני קרבנות, אבל כן יש דינים של כשרות ודיני טהרות בשאר הבהמות - וזו הפרשה הבאה, המשלימה את דיני היתר איסור והיתר בבהמות. 
ולאחר שסיים בדיני מקדש ו"קדשיו" ממש - עבר לדבר בדיני טהרות שבאדם, שגם לזה יש שייכות אל המקדש או אל מחנה כהונה לויה וישראל בכלל. ונראה שפרשת יולדת הופרדה מהפרשיות שבסוף פרשת מצורע - אולי משום שאין זה נאה לחבר את לידת החיים עם הדברים ששם. 
לסיום דיני מקדש וקדשיו - הביא את פרשת בזאת יבא ופרשת שחוטי חוץ - למעשה שניהם עוסקים במידה הנכונה של התקרבות אל הקודש, ואם כן זה גם השלמה לדיני טהרות, ונוגע לכלל הדברים שלפניו. 

השני נחלק לשמונה: 
א. פרקים י"ח י"ט כ' - דינים שבקדושה - לכלל ישראל. 
ב. פרשת אמור עד כ"ב י"ז - דינים שבקדושה - לכהנים. 
ג. כ"ב י"ח עד סוף הפרק - דינים שבקדושה - בהבאת הקרבנות. 
ד. פרק כ"ג - דיני קדושת מועדי ישראל. 
ה. פרק כ"ד - נספח - קדושות "מועדי" המנורה והשולחן, וקדושת שם אלוקים וקדושת צלם אלוקים. 
ו. פרשת בהר - קדושה בדיני שמיטה ויובל, ובתוכם דיני קרקעות ועבדים. 
ז. פרשת בחוקותי - עד סוף פרק כ"ו - שכר ועונש על הדינים שנאמרו למעלה. 
ח. פרק כ"ז - נספח - קדשי בדק הבית. 

גם כאן פותח בכלל ישראל ומשם עובר לכהנים, ואחר כך קדושה בדיני קרבנות שנוגע לשניהם יחד, השלב הבא הוא המועדים, פתח במועדים השנתיים, ועבר לשמיטות, (ופרק כ"ד כאמור הוא נספח, קדושת שם אלוקים וקדושת צלם אלוקים מהווה גם הקדמה לדיני עבדים - לעניין כבוד העבד). לבסוף הוזכר עניין השכר ועונש. וקדשי בדק הבית הופיעו בסוף, אולי מכיוון שהם מחברים בין קדושת ישראל לבין המקדש וקדשיו

תוקן על ידי אליקים7241 ב- 17/05/2015 16:24:21

קישור - פרשת אחרי מות.

כפי שכתבתי באשכול 'ספר ויקרא', פרשת עבודת יוה"כ ופרשת שחוטי חוץ הם נספחים לכל ענייני המקדש הקדשים והטהרות, כאשר  פרשת עבודת יו"כ עוסקת בזהירות מהתקרבות יתירה אל המקדש "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת על פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת, בזאת יבוא אהרון אל הקודש...", ופרשת שחוטי חוץ עוסקת בהיפך - בזהירות מהתרחקות יתירה, עד כדי שחיטה בחוץ. 

בפרשת שחוטי חוץ חמישה חלקים: 
א. פס' א-ז. חולין שחוטי חוץ, 
ב. פס' ח-ט. קדשים שחוטי חוץ, 
ג. פס' י-יב. דם הנאכל "מחוץ" לאכילת מזבח, 
ד. פס' יג-יד. כיסוי הדם לבל יהיה ניכר "בחוץ", 
ה. פס' טו-טז. והחלק החמישי לא הייתי יודע לפרש מיקומו ע"פ הפשט, אבל חז"ל אמרו שהכוונה לנבלת עוף טהור המטמאה רק באכילתה, וא"כ ניתן לומר שמדובר באכילת עוף טהור "מחוץ" לכללי שחיטתו. 

בפרשת עריות ניתן לראות כמה חלקים, מהקרוב אל הרחוק: 
א. פס' ז-ח. אם- (כל קירבת הורות) 
ב. פס' ט-י. בת- 
ג. פס' יא-יד. אחות- 
ד. פס' טו-טז. אשת- (=קירבת איש) 
ה. פס' יז-יח. קרבת אישה 

שני החלקים הבאים עוסקים לא באיסור על שבירת מסגרת משפחתית - אלא באיסור שבירת מסגרת חברתית, וזה ע"פ אותו סדר מהקרוב אל הרחוק - כי המשפחה קרובה יותר, וגם בשני החלקים האלו בענייני המסרת החברתית - זה מהקרוב - הרגיל - אל הרחוק - החריג: 
ו. איסורים "רגילים" - איסור נידה, איסור "אשת עמיתך", ואיסור העברת הבנים למולך*. 
ז. איסורים על "חריגים" - איסור משכב זכר ואיסור משכב בהמה. 

*על העברת הבנים למולך - ראה עוד בפרשה הבאה. 

יש להעיר, שחלק מחלוקות הסדר שציינתי בפרשת העריות אינם נמצאות בתיחום מוגדר, והדברים פתוחים לדיון. 

קישור - פרשת קדושים

בפרשת קדושים ישנם שני חלקים: 

האחד הוא "פרק שני" בהלכות הקדושה (פרק יט בספר, למניינו של הכומר), כאשר ה"פרק הראשון" הוא פרשת איסורי עריות שבפרשה הקודמת (פרק יח בספר למניינו של הכומר). 

החלק השני (פרק כ) הוא עונשים לעוברים על דיני הקדושה, ומתייחסים כמעט ורק לעוברים על דיני עריות. (למרות שכמובן יש עונשים גם לכל שאר האיסורים). 

את פרק יט נראה בעיני לחלק כדלהלן. (כתבתי את דברי לפי סדר הניתוח של הפרשה, ע"מ להבין. בסוף דברי הצבתי רשימת פיסקאות מסודרת): 

א. שני הפסוקים הראשונים הם הקדמה, המוכרחת כדי ליכנס בדברים. והפסוק האחרון הוא סיום או מעין משפט מסכם. 

ב. הפרשה סגורה משני צדדיה בפיסקאות פתיחה וחתימה המקבילות זו לזו: 
פס' ג-ד, ופס' ל-לב. בשני הפיסקאות האלה מופיעים אותם מצוות בדיוק: שבת, איסור ע"ז, וכיבוד המבוגרים. 

ג. ולכל אחת משתי פיסקאות אלה הוצמדה פיסקה נוספת, בפס' ה-ח, ובפס' לג-לו: לפיסקת הפתיחה הוצמדה פיסקה בעניין קרבן שלמים, ולפיסקת החתימה הוצמדה פיסקה בעניין החובה שלא לעשות אפליות - לא באופן אישי (כגון לגרים), ולא במדות ובמשקלות. 
אמנם אינני יודע מה משותף לשני פיסקאות אלו שהוצמדו לכאורה במקביל. 

ד. הפסוקים הרבים שבאמצע, מכילים שמונה פסקאות: 
ארבעה בענייני בין אדם לחבירו, ועוד ארבעה בענייני בין אדם למקום. 

ה. בבין אדם לחבירו ארבעה פיסקאות, של מצוות עשה ולאו לסירוגין, כדלהלן: 
ט-י: חובת נתינה לעניים. 
יא-יג: איסור לקיחה משאר אדם. 
יד-טו: חובת עשיית משפט צדק לנזקק לכך. 
טז-יח: איסור עוות משפט לשאר אדם. 

ו. בבין אדם למקום, אני מונה פה ארבעה פיסקאות, ואעיר הערותי להלן. ואלו הן הפיסקאות: 
יט: איסור כלאים. 
כ-כב: עניין שפחה חרופה. 
כג-כה: סדרי ערלה, נטע רבעי, ובשנה החמישית והלאה. 
כו-כט: הרחקה מע"ז. 

ז. הערות לארבעת הפיסקאות העוסקות בבין אדם למקום: 
עניין שפחה חרופה חז"ל פירשו שהוא באשה שחציה שפחה וחציה בת חורין. ועל כן הוא דומה לעניין כלאים שבפסקה שלפניו. 
ניתן לומר, אם כי אינני בטוח בזה, שגם פיסקאות אלו מחולקות לסירוגין - כך: 
שני הפיסקאות הראשונות עניינם הרחקה מכלאים, אלא שהראשונה בהרחקה מכלאים גשמיים והשניה בהרחקה מכלאים רוחניים. 
שני הפיסקאות הבאות עניינם הרחקה מסדרי חיים משובשים, כאשר הראשונה עוסקת בהרחקה גשמית (מערלה), והשנייה בהרחקה רוחנית (מעבודה זרה). 

ח. לסיכום, אערוך רשימה של חלקי הפרשה: 

א-ב: הקדמה. 
ג-ד: פתיחה. 
ה-ח: שלמים. 

ט-י: חובת נתינה לעניים. 
יא-יג: איסור לקיחה משאר אדם. 
יד-טו: חובת עשיית משפט צדק לנזקק לכך. 
טז-יח: איסור עוות משפט לשאר אדם. 

יט: איסור כלאים. 
כ-כב: עניין שפחה חרופה. 
כג-כה: סדרי ערלה, נטע רבעי, ובשנה החמישית והלאה. 
כו-כט: הרחקה מע"ז. 

ל-לב: חתימה. 
לג-לו: איסור אפליה. 
לז: סיום

פרשת קדושים – המשך (מופיע גם בקישור הקודם)

פרק כ': 

ניתן לזהות בפרק שלושה עניינים: 
א. פס' א-ט: מולך, אוב וידעוני, ומקלה אב ואם. 
ב. פס' י-כא: עונשים לאיסורי עריות. 
ג. פס' כב-כז: בידול. 

הסבר מפורט: 

א. המשותף לשלושת האיסורים - מולך, אוב וידעוני, ומקלה אב ואם - שבכולם אדם מנסה לכפות בן משפחה לצורך עניינו הפרטי. במולך האב כופה את בנו, מקלל אב ואם רוצה לכפותם אל רצונותיו, ומעלה באוב - מנסה לכפות את המתים להודיע לו נסתרות. וגם זה כפיה וצער למת כמ"ש שמואל לשאול "למה הרגזתני להעלות אותי". (אוב וידעוני זה לאו דווקא לבן משפחה, אבל מסתמא מצוי יותר במשפחה ועכ"פ בקרובים). 

בכללות ניתן לומר שיש פה בעיקר איסור מאב לבנו ומבן לאביו, כאשר אוב וידעוני מתייחס אל המתים כפרט מהאיסור הכולל. 

ב. העונשים לאיסורי עריות אינם מוזכרים בסדר שבפרשת אחרי מות, ואבאר פה מהו הסדר, ומדוע שינה אותו ממה שהיה שם. 

הנה יש פה ארבעה קטעים שונים, שניתן להבחין שכל אחד מהם סודר בסדר פנימי מהקרוב אל הרחוק, כאשר ישנו שינוי יחיד מהסידור של הקרוב והרחוק בפרשת אחרי מות. (ויש עוד דבר שיכול להתפרש כשינוי ממשי, ויכול להתפרש כשינוי סגנון בעלמא. ראה הערה): 

א. פס' י: שאינו מתחשב לא ב(מעמד ה)בועל ולא בנבעלת. 
ב. פס' יא-יג: מתחשב ב(מעמד ה)נבעלת ולא בבועל. 
ג. פס' יד-טז: מתחשב ב(מעמד ה)בועל ולא נבעלת. 
ד. פס' יז-כא: מתחשב ב(מעמד ה)בועל ובנבעלת (אבל אחרי הכל זה אסור - ונענש.) 

זה מסודר לפי "לא זו אף זו", שאפילו מי ש"התחשב" במעמד הבועל והנבעלת, קיימים הסייגים שהוזכרו. ואמנם בפרשת אחרי מות, שם הוזכרו האיסורים, זה הוזכר לפי החפצא של האיסור (המילה "חפצא" כמובן אין כוונתי לאישה אלא למציאות הרוחנית של האיסור), כי שם הפרשה עסקה באיסור עצמו, אבל פה התורה עוסקת באדם החוטא, ולכן מסדרת את הדברים לפי מחשבת האדם (אמנם לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ואיסור משכב בהמה הוכנס בקטע השלישי, אבל כמובן שמבחינות מסויימות הוא רחוק במחשבת האדם עוד יותר ממה שהוזכר לפניו.). והוקדם המתחשב בנבעלת למתחשב בבועל, שהרי האדם מטבעו צריך לחשוב קודם על עצמו.  

הסבר מפורט לסידור העונשים לאיסורי עריות: 

א. פס י': הבא על אשת איש, אינו מתחשב במעמדה - שהיא נשואה, וגם איננו מתחשב במעמדו, מצד שהוא מבלבל סדרי המשפחה, הן מצדה והן מצדו. 

ב. פס' יא-יב: הבא על אשת אביו ועל אשת בנו, איננו מבלבל את סדריה שלה (כלומר מצד שהיא נשואה אז כן, אבל לא מצד היותה אשת אביו ואשת בנו), שהרי היא קרובה אליו רק מצד שהיא קשורה לאביו או לבנו, אבל לא בקשר ישיר. אמנם מצד שהיא מיוחסת לאביו וקרויה על שמו של אביו, הוא זה שהיה צריך להבחין בפגם שהוא עושה. 
פס' יג: במשכב הזכר, הנבעל אמנם איננו עושה דבר, אבל הבועל עושה מעשה שלא יעשה, שהרי הוא בועל מי שאין שייך בו בעילה (כלומר אין שייך בו בעילה פסיבית). 

ג. פס' יד: הבא על אשה ואמה, הוא פוגע בסדריה של האשה, אבל לא בסדריו שלו, שהרי אם האשה איננה קרובתו אלא דרך האשה עצמה. 
פס' טו-טז: משכב בהמת נקבה שונה ממשכב אדם זכר, שהרי הוא בועל בעל חי הראוי להיבעל (כלומר בבעילה פסיבית), אבל בעל החי נבעל ע"י מי שאינו ראוי להיבעל על ידו, וא"כ יש כאן פגיעה בסדרי הנבעלת. (ומשכב בהמת זכר ע"י אשה מבני אדם - הוזכר רק אגב זה, שהרי כל הפרשה בלשון זכר נאמרה.) 

ד. פס' יז: קרבת אחות היא לכאורה יותר קרבת "חברות" משאר העריות, ועל כן הוא כביכול התחשב בין במעמדו ובין במעמדה, אבל זה נאסר. 
פס' יח: כאן זה כבר קרבת אשתו עצמה שמותרת לו בכל זמן טהרה, ועכ"פ אסור. 
פס' יט-כא: אחות אם, אחות אב, אשת אחי אביו ואשת אחיו, שוב אלו קרובות שלכאורה אין להם עניין "מעמדי" כלפיו, ולא לא כלפיהן, ובכל זאת כולן נאסרו. 

הערה: השינוי היחיד בסדר הפנימי שהזכרתיו לעיל, הינו בכך שאיסור נידה קודם לארבעת האיסורים שלאחריו, אינני יודע מפני מה, וגם שאחות אם הוזכרה קודם לאחות אב, אבל פה שתיהן נכתבו בפסוק אחד, ולא בשני פסוקים כבפרשת אחרי מות, ואם כן זה פחות משמעותי. 

ג. בקטע השלישי הוזכרו שלושה בידולים, בחוקים, במאכלים ובמקורות ידע: 
פס' כב-כד: בחוקים, 
פס' כה-כו: במאכלים, 
פס' כז: במקורות ידע. 
והדברים פשוטים ואינם צריכים לביאור נוסף. 

ד. ברצוני להוסיף רעיון כולל לשלושת הקטעים שבפרשה. כי הנה המתבונן בפרשיות הקדושה כפי שחילקתים באשכול 'ספר ויקרא', ימצא שפרק י"ח ופרק י"ט עניינם אחד, ואם כן מדוע בפרק כ' הוזכרו עונשים רק (או: בעיקר) לאיסורים שבפרק י"ח, וכמעט שלא נמצאה התייחסות למה שהוזכר בפרק כ', ואם נמצאה התייחסות כזאת הרי שהיא נראית כאגבית. 

לכן נראה לי לומר, שבעצם פרק י"ט מורכב כעיקרון משני עניינים, בין אדם למקום ובין אדם לחבירו. (וכפי שביארתי לעיל. והרוצה יוכל לומר שפרק י"ח עוסק בבין אדם למשפחתו).  

ופרק כ' מחולק גם כן לשלושה קטעים, כאשר הראשון הוא בין אדם לחבירו, והאחרון הוא בין אדם למקום. והאמצעי הוא כמובן, בין אדם למשפחתו. ולא פירט את כל העונשים שבאיסורי בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, משום שאלו המוזכרים בפרשה אינם חמורים כ"כ, ועל כן השאירם בגדר כל האיסורים שנענשים עליהם. (גם הפירוט הגדול יארך מאוד). ורק כתב בדברים קצרים על כל אחד משני נושאים אלו, כדי לא להעלימם לגמרי מפרשת העונשים. . 

תוקן על ידי אליקים7241 ב- 26/07/2017 17:33:07