ענוה נקנית בהתמדה: גדלותו של רבה בר רב הונא

רבב"ה סרב לבקשתם. זאת מפני שמשני צדדי היער שלו, בצמוד לנהר, היו יערות של פרזק רופילא, כנראה המושל הפרסי, ואליו אי אפשר היה לבוא בבקשה זו. ממילא כריתת העצים הסמוכים לנהר בשטח של רבב"ה לא היתה מועילה להם כלום או כמעט כלום.

עם זאת, כאשר עבר בנהר רבה בר רב נחמן, התלוננו בפניו על היער, והוא הורה לקצצו.

ההמשך מזעזע. ממש. כאשר גילה רבב"ה את היער הקצוץ שלו, הגיב בקללה. "מאן קצייה תקוץ ענפיה".

התוצאה, לפי הגמרא, היתה ש"כולהו שני דרבה בר רב הונא לא איקיים ליה זרעא לרבה בר רב נחמן".

יתכן כמובן שדברי רבב"ה לא התייחסו לזרעו של המקצץ. "מי שקצץ – יקוצצו ענפיו". ועוד, האם באמת היה חפץ שתבוא גזירה כה קשה על דבר של ממון? הרי, בלשוננו היום, זה לא מידתי.

לפנינו אם כן סיפור מהסוג של "כשגגה היוצאת מפי השליט", כאשר אחד האמוראים אומר דבר לא טוב והוא חל לאחר מכן.

אשר למפרשי שוטנשטיין כי שכתבו כי רבב"ה היה זה שקילל – אפשר שטעות דפוס היא אצלם והכוונה היא שקיללו לרבה בר רב נחמן, (או "את" וה"את" נשמט כפי שיש בעברית).

וכן מסתבר שירצה לפייסו על הקללה. והרי כן מצאנו לגבי רב שקילל את שמואל ואחר כך נהג בו כבוד כי חש רגשות אשמה על מה שעשה לו.

ועדיין הדבר מתמיה, כיצד רבב"ה קילל בעוצמה שכזו ואחר כך משבחים אותו על ענוותו!

הלא דבר הוא.

יש שתי תשובות בדבר.

האחת היא שרבב"ה לא התכוון מעולם להעניש את המקצץ באבדן ילדיו. ואמנם לאחר שקרה מה שקרה לרבה בר רב נחמן, תלו זאת בדבריו. ויש מי שילמד מכאן שאם אדם אומר לשון לא זהירה, זה יכול להוביל לתוצאות מרחיקות לכת.

השניה היא חשובה מאד. יכול אדם להיכשל פעם אחת, אפילו מחמת ממון, ואפילו לא להיות ותרן על ממונו במקום שאין תועלת בויתור, ועדיין הוא ייחשב לענו ובעל מידות טובות.

ראשית, כפי שיכולנו לראות בדף היומי של שבת (פב א), תחילת דרכו של רבב"ה לא היתה כה מעולה. אביו שלחו לרב חסדא ללמוד ממנו. אבל הבן התלונן: הוא מלמד אותי דברים של העולם הזה, כגון איך לשמור על הבריאות בשירותים. והוכיחו אביו שזה "חיי הבריות" ולא "דברי העולם הזה" וכל שכן שילך אליו.

ולפי הנראה כך עשה, כי היה רגיל לקבל ממנו - לדברי מרגליות. והנה מקורותיו:

בשבת פט א מובא ששני אמוראים בדור מאוחר, רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, תלמידי רבא ויורשיו, למדו את האגדות של רב חסדא ורב בריה רב הונא ומובאת מימרה משם שניהם. אמנם האם זה אומר שלמדו יחד? ואולי רק שחשבו בצורה דומה ופירשו בצורה דומה, אבל זה ודאי מראה שקיבל רבב"ה את גישתו מרב חסדא.

המקור השני של מרגליות הוא נזיר לב א. שם מובא הסבר שאמרו שניהם יחד, ושוב אין אנו יודעים אם אמרו זאת כאחת או שכל אחד אמר זאת בנפרד, ובעל הסוגיה איחד את שני המקורות. ואולם, שוב, אם זה היה הקו הפרשני המשותף לשניהם, מסתבר שקיבל רבב"ה את שיטת לימודו של רב חסדא. (הבר פלוגתא שלהם הוא רב נחמן, אביו של רבה בר רב נחמן, ומורהו של רבא, ונראה שיש כאן גישות שונות ללימוד ומחלוקות בין שיטות של שתי ישיבות בבבל של הימים ההם).

ראיה גדולה לכך שרבב"ה קיבל עליו את מרותו של רב חסדא כרבו השקול אולי כאביו מופיעה בגיטין פו ב (שוב, הופניתי בידי מרגליות, שחסך לי לחפש מעשים על רבב"ה בפרוייקט השו"ת).

מחלוקת גדולה בדיני גיטין היתה זקוקה להכרעה כמי לפסוק. ר' אבא בר זבדא עושה את מרי בר מר שליח לפנות אל רב הונא ולשאול הלכה כמאן. עד שהגיע השליח, נפטר רב הונא. אבל בנו היה שם. ורבב"ה מעיד על ההלכה ואומר אותה בשם אביו ומוסיף שגם "רבותינו הבקיאין בדבר הלכה" מעידים כן בשם אביו. ומיהו? רב חסדא, שנקרא כאן גם "רבותינו" וגם "הבקיאין בדבר הלכה".

לפי לשון אחר שם אמר רבב"ה "חברינו (ולא "רבותינו") הבקיאין בדבר הלכה ותלמידי רבינו". אמנם גם לפי הלשון הזה סמך רבב"ה על רב חסדא ביותר. ושמא ככל שהרבה להתקרב אליו קיבל ממנו יותר.

וכן מצאנו בברכות יב א, שביקש רבב"ה להחזיר את תקנת הקריאה של עשרת הדברות שבטלה, והניאו רב חסדא. שוב מקבל רבב"ה את מרותו של רב חסדא.

כל זה עדיין אינו עושה אותו ענו, לדעתי, כמו הסיפור הבא.

ואני מעתיקו כולו:

דרש רבה בר רב הונא:

כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - אינה מקודשת.

א"ל רב חסדא: מי דמי? (=האם זה דומה?)

התם (=שם) שייר בקנינו, הכא לא שייר בקנינו.

הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה, ודרש (=חזר רבב"ה והעמיד מתורגמן שישמיע דבריו ברבים והודיע):

והמכשלה הזאת תחת ידיך - אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן.

אף על פי שאמרו: המקדש חצי אשה אינה מקודשת, אבל חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - קדושיה קדושין.

מ"ט? (=מה הטעם) התם שייר בקנינו, הכא לא שייר בקנינו. (גיטין מג א )

בשלב זה אנו רואים שרבב"ה כבר ראש ישיבה ויש לו שיעור קבוע ומתורגמן קבוע (אמורא) שחוזר על דבריו. רבב"ה מסיק חידוש מהלכה ידועה אבל רב חסדא מראה לו שהוא טעה (אין משמעות לקידושי חצי אשה, אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין מתקדשת המחצית של החירות. לא ננסה להסביר כל זאת!).

מה עושה רבב"ה? הוא מודיע על שיעור, מעמיד את האמורא, ומתקן את ההלכה. והוא מקדים הסבר שמדגיש שקודם לכן טעה, אבל, הוא אומר, זה לא נורא. זו דרכה של תורה, שלומדים וטועים ומתקנים.

והוא גם מביא את הטעם שאומר לו רב חסדא כדי להסביר מדוע הפעם דבריו נכונים ובמה שגה בפעם הקודמת. (ואפשר שאם לא הזכיר שרב חסדא לימדו זאת, הרי זה מפני שהיה רב חסדא רבו מובהק).

וזו ענוה.

זו – הנכונות לתקן ולהודות בטעות בלי להתבייש – זו ענוה.

אם כן, אותו צעיר שהיה בטוח שאין לו מה ללמוד מתלמידו של אביו שרק היה מסביר לו "מילי דעלמא" למד לשנות את יחסו, להקשיב, לתקן, ולדעת לחזור בו כשצריך.

ועם כל זאת, הוא היה עלול להתרתח ולקלל...

ועדיין רבא, האמורא הדגול, סבר שזו ענווה שראוי להתפלל שיזכה לה!

כל אחד יכול להתרתח לפעמים, במיוחד כאשר הוא מפסיד כסף על לא דבר, וכאשר כבר הסביר פעם מדוע אין להתערב בשלו, והוא עלול לפלוט דברים לא טובים.

אבל אין אדם נבחן בפעם אחת. אדם נבחן במעשים יומיומיים. וכאן אנו לומדים מרבב"ה כיצד ידבוק אדם ברב שבחר לו, כיצד יקשיב לביקורת וידע לחזור בו, וידע אפילו לפרסם לרבים את הטעויות שלו.

או אז הוא יצמח לתלמיד חכם. או אז הוא יתפרסם בענוה שראוי יהיה ללמוד ממנה ולייחל לזכות לה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");