על העקדה

הערה מקדימה. ההבחנה שמבחינים היום בין הגשמי לרוחני כשני ניגודים סותרים וכשני תחומי ישות והוויה שונים – ההבחנה הזו היא אפלטונית. אבותנו הקדמונים לא הכירו בהבחנה כזו.

רוחניות היא עיסוק מודע במשמעויות של דברים. סדר פסח הוא מעשה גשמי מאד, תוך מתן משמעות לכל הנעשה בו. משפחה היושבת לארוחת הערב סביב שולחן האוכל מבטאת אחווה משפחתית שהיא עניין רוחני.
אדם המביא קורבן לאל מתוך הכרת תודה מבטא ענווה והכרה במעמדו. חוטא נדרש לעשות חשבון נפש פנימי, להגיע להודאה פנימית בחטא, לחרטה ולבקשת כפרה. אלו הם מרכיבי המהות הפנימית של החזרה בתשובה. חוטא המביא קורבן בכוונת עיסקה עם האל, תשלום עבור 'כפרה', מבלי אותה חזרה פנימית בתשובה, אינו אלא מוליך שולל את עצמו.

קורבנות היו פרקטיקה מקובלת בעולם העתיק, והן ביטוי מאד מאד גשמי לתפיסת האל ולתפיסת היחס שבין האדם לאל. כמו פרקטיקות דתיות אחרות, המשמעות אובדת או נדחקת, ונותר המעשה הטכני כשהוא מופשט בפועל מכוונתו הרוחנית.
הפרקטיקות התעדנו מאז. אין צורך בתרנגול כפרות, מנהג הזוי ודוחה, אין צורך בשחיטת קורבנות דוחה. את הכרת התודה לאל אני יכול לקיים בתפילה מתוך כוונה ובמעשה ראוי שבין אדם לחברו ובין אדם וסביבתו, שהם ביטוי להליכה בדרכו.

אינני נוצרי, חטא האדם הקדמון אינו רובץ עלי, ואיני צריך לתקן אותו. [הכנסיה הנוצרית היא מומחית מן המעלה הראשונה ביצירת תודעת אשמה ובניצול התודעה הזו לשלטון במאמינים, וכמובן, ביכולת למכור בכסף מלא תעודות מחילה].
אכילתו של אדם מעץ הדעת היא אכילה סמלית המבטאת מעשה רוחני ולא גשמי, וזכור כי הבחנה זו היא 'חדשה' ואין ליחס אותה לטקסט עצמו.

ושוב, בניגוד לתפיסות נוצריות, הנשענות על אותה דיכוטומיה אפלטונית שבין עולם רוחני ועולם גשמי, והמביאות את הקדוש הנוצרי, המשמש מופת, לדחוק מעצמו עד כמה שאפשר את הקשר עם העולם הגשמי, אני מבין את היהודי כמי שאמור ללכת בדרך האלהים כאן, בעולם הזה, הממשי, שהוא הוא יצירת האלהים, ולא לברוח ממנו ולהתנתק ממנו, גם לא להקדיש את כל עולמו ללימוד תורה בחדר סגור מן החוץ. ודאי, יש החולקים על כך.

אהבת הבן, אהבת הבריות, אהבת העולם והמעשה אשר האדם עושה בעולם הזה, כל אלו הם חלק מעבודת האלהים, ולכן אינם עשויים לבוא על חשבונה ובמקומה. לכן הטעון שהוצא לנו אינו תקף. ועוד, שכל מעשה רצח מצוי בניגוד תהומי לעבודת האל ואין לה כפרה. אינני מחפש תרוצים לכוונת אברהם בנכונותו לרצוח את בנו. המעשה מעיד על הטרוף האוחז במאמינים חסרי ביקורת עצמית, טרוף שאנחנו מוצאים בכל הדתות הרוצחות מתוך 'אהבה'.
עודד

א. אדם השואף לענייניות, רואי שיבחין בין עניין לעניין, וגם בין עניין לעניין באותו עניין. אילו חשבתי שזה תירוץ למוסריותו של אברהם אבינו, הרי שהייתי כותב זאת באשכול המקביל הדן בעניין זה. אילו רצית אתה לדון בעניין הקרבנות, הרי שראוי היה כי תפתח אשכול בנושא, ולא תערב את דבריך באשכול שאינם מן העניין בו. כנ"ל אם רצית לדון בתפיסות נוצריות שחדרו או לא חדרו ליהדות, או בשאלה האם הנצרות פירשה נכון את התנ"ך, או בנושא הטירוף העלול לאחוז במאמינים מסויימים - בכל אחד ממצבים אלו, היה עליך לפתוח אשכול לעניין המדובר, ולא לערב שמחה בשמחה, ועניין בשאינו מן העניין.

ב. כבר כתבתי לך בעבר, כי בדיוק כפי שאפיקורס לא צריך להכיר את המושג 'מפלצת הספגטי המעופפת' בכדי לכפור, כך גם התנ"ך איננו צריך להכיר את המושגים 'רוחני' ו'גשמי' כדי להכיר בהם ולהבחין ביניהם.

ג. כתבת כי האכילה מעץ הדעת הינה מעשה רוחני, ובו בזמן ציינת שהבחנה ב'רוחני' לעומת 'גשמי' - איננה שיכת לתנ"ך כלל. זוהי סתירה. 

ד. אני פירשתי, דבר שאולי היה ראוי להבהירו יותר, כי כנראה לא הובן, כי האכילה מעץ הדעת הינה אכילה שמצמידה את ה'דעת' - היינו הרוחניות - לאכילה - היינו הגשמיות. אם קודם הוא נהנה מעצם החשיבה, וחי את הגשמיות בהרמוניה עם הרוחניות, הרי שעתה הגשמיות באה על חשבון הרוחניות, למשל אם קודם האישה נתפסה כחברו של האדם במהותה "לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" - כך כתוב לפני החטא, הרי שעתה "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי" - כך כתוב אחרי החטא, לאמר: אחרי החטא רק כאשר יש תוצאות גשמיות לדברים רוחניים - רק אז אפשר להרגיש את הדברים הרוחניים. כך למשל, זוהי גם הסיבה להצטרכותו לעלי תאנה וכותנות עור - כי מאחר והקשר בין האיש לאשה שוב איננו נתפס אלא דרך המעשה הגשמי - הרי שראוי לכסותו למעשה הגשמי, כדי לא לבלבלו עם המעשה הרוחני. הטעות של ערבוב הגשמי ברוחני היא טעות פשוטה שאדם עלול לעשות באשר הוא אדם. מאז שאבינו הקדמון טעה בטעות הזאת, עדיין לא הצלחנו להתגבר לגמרי על סוג טעות זה. זהו ההסבר למה שכתבתי על חטא אדם הראשון.

ה. אינני חושב שעל האדם לפרוש מהעולם הזה. הרוחניות צריכה להתבטא בתוך העולם הזה, אך לא בערבוב עם העולם הזה. דעת איננה נושא לכרסום, בדיוק כמו שאכילה איננה נושא לחשיבה מעמיקה תוך כדי עשיית יוגה.