תוכן השאלה:
לרב שרלו שליט"א שלום

שוב אנחנו מבקשים להודות לך על הלווי הצמוד התורני והאנושי שליוית אותנו בתהליך המחלה של אבא שלנו ז"ל. אנחנו לא יודעים מה היינו עושים בלעדיך.
בעקבות הסיפור שקצת דומה לסיפור שלנו של בית המשפט על חולה ALS. ראינו את מה שהתלמידים שלך פרסמו באתר שהם מנהלים אבל זה היה דיון רק בתקשורת. רצינו לדעת אם אתה יכול בבקשה להסביר לנו את עמדת ההלכה על המקרה הזה.

תודה
משפחת....

תוכן התשובה:


שלום וברכה

כדי להבין את העמדה ההלכתית ביחס למקרה בו עסק בית המשפט בנתניה, אכתוב את ראשי הפרקים. כמובן שכל אחד מהם מגובה במקורות שנמצאים במאמרים רבים. אני מציע בעיקר לקרוא את מאמרו המכונן של הרב פרופ´ שטיינברג הבסיס ההלכתי להצעת חוק החולה הנוטה למות ואת מאמרי הפסקת טיפול רפואי בילד שהותקף על ידי חיידק אלים. אני מבקש להדגיש כי אני כותב אך ורק מעמדה הלכתית. לפי הבנתי, מה שעשה השופט הוא שערורייה במישור המשפטי והחוקי, והמשך של נטילת סמכויות על ידי בית המשפט בניגוד לנאמר בחוקי המדינה, אולם זה לא קשור לנושא בו אנו דנים, ואני גם לא מומחה בדבר. אעסוק אך ורק בהבנת הסוגיה ההלכתית.
א. אחד הנושאים המרתקים ביותר בהלכה ובדרכה הוא המעקב אחר היחס בין הרפואה ובין ההלכה. הראשונים השקיעו מאמץ גדול בשאלה האם מותר ללכת לרופא, מה היחס בין "ורפא ירפא" לבין דברי הרמב"ן "ברצות ד´ דרכי איש אין לו עסק ברופאים" וכדו´. ברם, אין ולו מקור קדום אחד (ככל הידוע לי) בגמרא ובראשונים המחייב ללכת לטיפול רפואי. הדברים המרשימים ביותר על סוגיה זו נכתבו על ידי בעל ה"קהילות יעקב" בספרו קריינא דאיגרתא קצ: "בעיקר היסוד דכל מה שאפשר להאריך חיי החולה (אפילו אינו אלא לחיי שעה) צריכים לעשות, אמת שגם אני שמעתי בילדותי מימרא כזו, ולא ידעתי אם זהו מבר סמכא הוא, אבל בעיני דבר זה צריך עיון גדול, דביו"ד סי´ שלט מבואר, דמותר להסיר דבר המונע פטירת החולה, ורק מעשה בגופו אסור לעשות, ואם כן להיות בשב ואל תעשה לכאורה (במקום שעל ידי זה יתווספו לו יסורים) לא מצאתי איסור, ואדרבה יש ללמוד למנוע מזה...". אכן, התקבלה אט אט בעולם הרבני התפיסה שקיימת חובה מוחלטת לטפל ולהתמודד עם סכנת המוות, ואסור לאדם שלא להתרפא. מקורות לעניין זה ראה במאמרי הנ"ל בהערות 21-23.
ב. העמדה ההלכתית שהיא דרך המלך היום היא דבריו של ר´ משה פיינשטיין זצ"ל: "ובאינשי כהאי גוונא שהרופאים מכירים שא"א לו להתרפאות ולחיות, ואף שלא יחיה כמו שהוא חולה בלא יסורין, אבל אפשר ליתן לו סמי רפואה להאריך ימיו כמו שהוא נמצא עתה ביסורין - אין ליתן לו מיני רפואות אלא יניחום כמו שהם". הפסיקה ההלכתית הזו מבוססת על דברי השולחן ערוך המתיר להסיר מונע מגוסס בעל גסיסתו ולאפשר את מותו.
ג. מוסכם אפוא על כל הפוסקים שאסור לעשות פעולה אקטיבית כדי לקצר ולו בשניה אחת את חייו של אדם. אני מבקש להדגיש את הסוגיה הזו, בשל העובדה שבפרסומים שונים נאמר כי "לראשונה הותרה המתת חסד בישראל", והעמדה ההלכתית (והחוקית כיום) היא חד משמעית – הדבר אסור; מנגד, העמדה ההלכתית המקובלת היא שבעת שאדם סובל ייסורים גדולים מותר לו שלא לקבל טיפול רפואי אף אם על ידי כך הוא יצנח אל מותו (כאמור בדברי בעל ה"קהילות יעקב" – קשה מאוד מאוד לטעון טענה הלכתית ראויה כנגד עמדה זו). השאלה היא היכן עובר קו בגבול בין שניהם.
ד. שאלת קו הגבול במישור ההלכתי קשורה לשתי שאלות שונות. ראשונה בהן היא השאלה האם יש מדד אובייקטיבי כלשהו, שרק משם מותר לאדם שלא להילחם על חייו, ולרצות במותו. האם הדבר קשור במרחק המשוער מן המוות (למשל: בחוק החולה הנוטה למות חקקה הכנסת כי רק מי שנמצא במרחק של פחות מששה חודשים ממותו המשוער נכנס בשערי חוק זה – האם זו עמדה המחויבת על פי ההלכה, או שיש עמדות אחרות, לכיוון זה או אחר). עמדתי בעניין זה נוטה לדבריו של הרב קוק זצ"ל (משפט כהן קמד, ג) שכל מי שנמצא במסלול מחלה ידועה לקראת מותו נכלל בהיתר זה, וראיותיו משכנעות מאוד. על כן, במקרה של ALS נראה לי כי קשה יהיה לטעון שהוא לא נמצא במסלול לקראת מותו, קשה יהיה לטעון שאלו לא ייסורים קשים מנשוא, וקשה יהיה לטעון שהוא חייב לקבל טיפול רפואי שיאריך את חייו. אדגיש כי יש הטוענים אחרת, וסוברים כי כיוון שאותו חולה יכול לחיות עוד תקופה ארוכה, ומביאים לדוגמה את דמותו המופלאה של ד"ר רחמים מלמד הי"ו כהוכחה, אין הוא נכנס כלל בגדר של הדיון הזה, וממילא הדבר אסור.
ה. שניה בהן היא היכן עובר קו הגבול בין פעולה אקטיבית אסורה בהחלט, לבין הסרת מונע. דוגמה לדבר, בנושא שלנו, היא מכונת הנשמה: האם הפסקת פעולתה היא פעולה אקטיבית אסורה (זו עמדת כל הפוסקים שאני מכיר, ואיני מכיר עמדה אחרת), או שהפסת פעולתה תיחשב כהסרת מונע. כמובן שיש לדון גם בשאלה באלו תנאים מדובר: האם מדובר שמיד עם הפסקת פעולתה של המכונה האדם ימות, או שגם אם מדובר בהתדרדרות שתארך תקופה מסוימת – יש לראות זאת כהמתה אקטיבית. אלו שאלות של שיקול דעת הלכתי, ואני עוסק בהן בהיקפים גדולים ותכופים. כל מקרה לגופו.
ו. במקרה דנן, שאלת קו הגבול היא מסובכת יותר, כי אין מדובר בהפסקת פעולתה של מכונת ההנשמה, אלא בהורדת הדרגתית של אחוז החמצן שבה לאחוז החמצן שבאוויר (כ 20%). הורדה זו יכולה להיות מוגדרת על ידי חלק מפוסקי ההלכה כזהה לחלוטין להפסקת פעולתה של המכונה, וממילא כרצח; היא יכולה להיות מוגדרת על ידי חלק מפוסקי ההלכה כהסרת מונע, וכהימנעות מטיפול ולא כעשייה פעולה אקטיבית. אגב, עמדתי בכלל היא שכל חיבור למכונת הנשמה צריך להיות דרך שעון שבת, שגורם לכך שההחלטות שצריכות להתקבל הן שאלות "האם להמשיך את הטיפול" ולא "האם להפסיק את הטיפול" – אולם זה לא מה שאירע כאן.
ז. בשל העובדה ששתי האפשרויות ההלכתיות ניתנות להנמקה ולהצדקה – נראה לי כי נקודת המוצא צריכה להיות לחומרא, כיוון שמדובר בדיני נפשות, ונקודת המוצא לדיון צריכה להיות שהדבר אסור. אולם, פעמים רבות לימדתי בישיבה כי "נקודת מוצא" אינה בהכרח נקודת סיום, ובמצבים שונים (ייסורים גדולים ונוראיים, מחלות נלוות, קירבה למוות וכדו´) יש ללכת לאור השיטות שיפסקו כי הורדה זו היא מותרת. צריך לבחון אפוא את כל מרכיבי המצב. אני לא מכיר את הסיפור המדובר לפרטיו, ולכן לא יכול לקבוע מה הייתי פוסק. ברם, אני כן יכול לקבוע כי מבחינה עקרונית אפשר שגם ההלכה הייתה מתירה לאותו חולה להפסיק את הטיפול בעצמו, ואפשר כמובן שלא.
ח. צריך לזכור כי, כפי שהיה גם בסיפור של אביכם ז"ל, ישנן עוד השלכות רבות לשאלה זו: חיזוק ואימוץ החולה עצמו; העובדה הציבורית שמדברים על אומץ ליבו" של המקרב את מותו, בניגוד למה שהיה צריך להיות – "אומץ ליבו" של מי שמתמודד וממשיך להילחם על חייו; המדרון החלקלק מכאן ועד הפסקת מכונה, ומכאן ועד נטילת נשמה של אדם שמכונה משום מה "מוות במרשם רופא" וכדו´. בד בבד, לסיפור זה יש גם השלכות רבות במובן ההומאני והאנושי, הסולידריות, ההשתתפות בסבל וכדו´. אני חושב שאחת ההשלכות של סוגיה זו היא הצורך לדבר בשפה פחות אלימה, יותר רכה, יותר אנושית, ולזכור כי אנו עוסקים במקום בו יש סבל אנושי נורא שאי אפשר לעסוק בו רק מההיבט האידיאולוגי.
אני מקווה שעתה הסוגיה ברורה יותר, ואם יש צורך בהבהרות נוספות – אשמח.

כל טוב ונחמה

התשובה התקבלה מהרב יובל שרלו
בתאריך י"ט כסליו תשע"ה